close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • התיקון של סבא

    הרצל חקק | מחשבות | התפרסם ב - 27.05.20

    סיפורו של סבא מוראד בדרך אל התיקון, המפגש עם החלום ועם שברו


    פרקי חייו של סבא מוראד הם פרקים של גולה וגאולה, של שֵבֶר ושל תיקון.

    בספרֵי קודש נמצא תמיד את שורת הסיום: “תם ונשלם, שבח לאל בורא עולם.”

    חייו של סבא מוראד-מרדכי היו פרקים של מסכת רוחנית, פרקי חיפוש בלתי נלאֶה. הַאִם הגלות עלתה עמו לארץ ישראל, האם היו לו דברי שֶבח על מעשה הגאולה? האם חש סבא, שהעברית נגאֲלה בשובה למדינת היהודים?

    עלייתו של סבא לארץ ישראל, עֶרגתו, המַשבּרים, ביטויי השֶבח והמֶרי – כל אלה היו התנגשות של ניגודים. מסלול חיים שכּולו רצוף ייסורים של חלום. פרקי חייו של סבא היו ספר תיקון עולם. כילדים וכנערים נקשרנו בנפשו, בסבלותיו, בביטויי הערגה לאהובתו שמתה בנָכר ולא עלתה עִמו לארץ.

    רגעי ההתעלות של התיקון היו, כשסבּא התפלל עמנו בתיקון שבועות. בית הכנסת הבגדאדי החֱזיר אותו לימים שחלפו. תיקון זה כרוך היה, כך קלטנו בנעורינו, ביהדות שמחַבּרת חיים:  משמעות התיקון – השלָמת חייו של היהודי, של העם, וזו  הדרך לתיקון עולָם.

    אֲנסה לתאר את קורות חייו של סבא, לתפּור את הטְלָאים, והמטרה של סיפור המעשה – לתת לַמילים לברוא מציאות: הנה יקוּם סבי בבגדיו הקדושים, נשמע את קולו, נזכּור את הרגעים הרוטטים, שבהם ראינוהו מנסה לחולל שינוי ותיקון. תבואנה המילים ותסַפּרנה אגדתא חדשה לתלמוד הישראל: גיבור המעשֶׂה – הסבא מוראד. הנה יקום הצדיק, יישיר מבט, יעמוד לפנינו ויתפלל במשמרת בהֵיכל התפילה.

    מדוע לכתוב זאת? אולי יסייעו המילים לפרוק את המשא הכבד:  כפי שאמר איוב: “אֲדבְּרה ויִרְווח לִי” – איוב ל”ב, פסוק כ’. יסַפְּרו המילים את סיפורו של גיבור רוחני תם וטהור, האוחֵז בכבודה של העברית, בשאיפה לנַצח את הגלות, לתקן גורל.

    המפגש עם הארץ – חלום ושברו

    לסבא מוראד חקק היה סיפור חיים רווי סֵבֶל וּתלאות. לארץ עלה לבדו כאלמן. בניו הנשואים עלו בפעימות שונות של העלייה של יהודי עיראק לארץ ישראל. אבינו, שהיה פעיל ציוני בעיראק, מיהר לברוח לפני העלייה ההמונית, לאחר שהבולשת העיראקית עלתה על עקבותיו.

    העלייה יצרה שֵבֶר גדול, פֵּרקה את משפחתו לחלקים, לכל רחבי הארץ. חלפה תקופה של חוסר ודאות, עד שזכה לראות את כל משפחתו. כל בניו הנשואים – רפאל, עזרא, בנימין ודוד, וכן בתו הנשואה מרסל שוחט – כולם עלו בקבוצות שונות באמצעות הסוכנות ושליחי העלייה. והיו אז תקופות של שהִייה במעבּרות שונות. זה היה סופו של פרק עטוּר תהילה, הפרק של מלכותו בבגדאד, היותו ראש השבט של משפחה גדולה.

    בעודו בעיראק היה המוציא והמביא באחוזה שלו. כל הבנים הנשואים גרו כמשפחה מורחבת.

    כל ערב שבּת היה בשיא תפארתו: מברך על הנענע  והריחאן – מקדֵש על היין בהטעמה, בניגון מדורי דורות. כשהיה מספֵּר על כך לנו, נכדיו הקטנים, היה דובב תקופה של משפחתיות שלמה, ואולי אז הצלחנו להבין את הביטוי “היינו כחולמים”. חשנו, כמה מתגעגעת נשמתו לאותם ימים בלתי נשכחים, “חשתי ככוהן על המזבּח,” היה לוחש לנו.

    סבא הגיע לארץ בודד ועצוב, ללא אהובתו הנצחית, ללא כאתון, אֵם ילדיו.

    רעייתו האהובה מתה בשל מחלת לב. פצע זה ליווה אותו כל חייו. סבא מוראד היה מספּר לנו, כמה אהב אותה, והשֵבר היה בלתי נתפס: כאתון מתה עליו בעודה בשנות הארבעים לחייה. לבה נשבּר מן הסבל הרב. שלושה  בנים מתו לה כילדים או כפעוטות. בתקופה ההיא למחלות רבות לא היה מַרפא. מחלת טיפוס או דיזנטריה היו גורמות למוות.

    הסבתא כאתון, תצלום משפחתי

    במקום לספר על צרותיו בחר סבא למלא את חיינו בסיפורי עם, שעברו מדור לדור. בניו היו פזורים, והסבא פקד מִדֵי פעם בית אחר. אוהב היה להתארח ולנסות להשיב לעצמו מעט מן הזוהר של המשפחתיות השלמה. כשבא אל ביתנו, הרגשנו את הניצוץ בעיניו. הנה הוא שב לגדולתו, לאותו מעמד מלכותי, שהיה לו במשפחה בבבל.

    פניו בשבת היו שונים, מהודרים. כבר בעומדו ליד השולחן, בוצע את החלות, קורא את הקידוש, כבר אז ראינו אותו נוגֵהַ באור יקרות.

    מנהג קדוש היה לו, לאחר שסיימנו בבּוקר את הקידוש ותַמה הסעודה. בנקודת הזמן  הזאת של היציאה ממעגל החומֶר, היה סבא לוקח אותנו בדרך לספירות אחרות, בדרך לתיקון: זו היתה דרכו לצרף אותנו למסע שלו, להעלות אותנו במעֲלות הרוח. היינו הולכים עמו למרפסת, וסבא נרגש מכַנס אותנו סביבו.

    סבא מסַפר – חייל במֵרוץ הלּפיד

    מה היה בסיפורים האלה, כיצד הוביל אותנו לרגעי השראה, לתיקון?

    רצינו לשמוע על סבתא כאתון, שלא באה אִתּו מבָּבֶל. געגועיו לאשה שאיבּד, געגועים אלה לא חלפו. סבא נהג להרחיק עדות, לספר סיפורי עם קסומים, שעברו מדור לדור. כילדים וכנערים למדנו בין השיטין, גם משהו מחייו, מה הרגיש, מתי חלחלה דמות כאתון אשתו האֲבודה לתוך הסיפורים.

    כשסיפר בשקט, לעתים בלחש, היה כִּמרחף בעולמות עליונים. סבא ראה במלאכת הסיפור דרך להעביר רגשות, ערכים, מורשת. זכרנו, כיצד קרא לנו באחד מן הימים את הפתיחה לפרקי אבות, והמלים חשפו היסטוריה של חיבור: כיצד עברה המסורת  מדור לדור. בַּחֲלוף זמן הבינונו. הוא נמצא בתוך שרשֶרֶת המסירה. נכון, מדור לדור…עד לכּנסת הגדולה. וכך היה אומר, כמו היה חלק מן המעמד, מן המרוץ בין הזמנים:

    “מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻֽׁעַ, וִיהוֹשֻֽׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרֽוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶֽסֶת הַגְּדוֹלָה.”

    “משם באנו… ואנו ממשיכים,” היה אומר. ידענו, שהוא חלק משרשרת, הוא היורש, הוא חֵלק מן המבנה המפואר הזה. סבא היה בעינינו רץ נצחי, שליח באותו מרוץ לפידים לא נגמר.

    הרצל ובלפור וסבא מוראד

    בספר השירים שלי “תעודה נשכחת”, צררתי שירי משפחה רבים, תיארתי בשירי “דלקת פרקים” את סבא מוראד בדרכו לתיקון חייו, להגשמת חלומותיו – את המסכת סיפרתי כסיפור קודש. כך פתחתי את השיר:

    וּמָרְדְּכַי סָבִי הָיָה מוֹרַאד. לֹא יִכְרַע.
    פִּרְקֵי חַיָּיו כְּמוֹ עֲרוּכִים, כְּאוֹתָם סְפָרִים
    עַתִּיקִים: “בְּעֶזְרַת אֵל עֶלְיוֹן, נִגְמָר חֵלֶק רִאשׁוֹן”.
    “בְּעֶזְרַת צוּרִי וְקוֹנִי נִגְמָר חֵלֶק שָׁנִי”.
    תָּם וְנִכְלָם:
    “שֶׁבַח לָאֵל בּוֹרֵא עוֹלָם”.
    יַלְדוּת, בַּגְרוּת, זִקְנָה.
    (“תעודה נשכחת”, עמוד 69)

    את הרצון לתיקון, לשוב לארץ חלומותיו תיארתי באותו שיר במילים:

    דַּלֶּקֶת פְּרָקִים. שְׁלוֹשָׁה. וְכֻלָּם פֶּרֶק אֶחָד
    וְאִישׁ אֶחָד, שֶׁהִשְׁתַּנָּה, שֶׁהִתְעַנָּה.
    שֶׁחָזַר לְכָאן כְּחוֹזֵר לַחֲלוֹמוֹ, בְּשָׁנָה.

    השיר מסתיים במילים:

    וַאֲנִי רָאִיתִי אוֹתוֹ בְּעַרְבּוֹ נֶחְתַּם בְּתַכְרִיכִים.
    שָׁב לַחֲלוֹמוֹת וּדְוַי לֹא עֲרוּכִים. 
    דַּפָּיו נִסְדָּקִים וְשָׁב לִגְנָזָיו
    כְּמוֹ אוֹתָם סְפָרִים עַתִּיקִים.
    “תַּם וְנִשְׁלַם. שֶׁבַח לָאֵל בּוֹרֵא עוֹלָם”…

    המלחמה שלו על העברית, על המורשת

    סבא חי כנושם גווילים, כספר קודש, כמחויב למשימה של כוהן במשמרת כוהנים, נלחם למען יהדות חלומית, למען עברית, שמחכָּה לשוב לחיים בארץ מובטחת.

    בשיר שלי “מעבּרה, עברית, גווילים” בספר השירים “תעודה נשכחת”, תיארתי את הקושי לשוב לעברית שהשתנתה, למאבק על הזהות החדשה בארץ משתנה.

    השיר מתאר אב ובנו מנסים לתקן חייהם, לשוב אל העברית האחרת:

    שָׁם מִישֶׁהוּ כּוֹתֵב, מוֹחֵק. אֲבִי לוֹמֵד
    עִבְרִית אֲמִתִּית שֶׁמְּדַבְּרִים. אָבִיו דּוֹבֵב
    גְּוִילִים. חוֹלֵם. יֵשׁ לוֹ לְפָחוֹת
    שַׁיָּכוּת
    לַחַיִּים שֶׁבַּסִּפְרוּת.
    (“תעודה נשכחת”, עמוד 69)

    ובסוף השיר – התיקון נותר בשברו:

    גְּוִיָּה מְלֵאָה גְּוִילִים וְאֵין לָהּ
    שַׁיָּכוּת חֲדָשָׁה.

    הַקֶשר של סבא לַמסורת ולעברית הקדושה היה חֵלק בלתי נפרד ממרוץ הלפיד. דומה היה, שסבא לקח על עצמו לעמוד ברכסי ההרים, בעת העברת המשואות בימי בית שני. המידע עבר באמצעות המשׂואות בראשי ההרים, אלה היו אותות אש: כך קבעו החכמים את המולד, את ראש החודש. חכמי ישראל קבעו את הזמן הנכון – ומכאן יצאה תורה לקהילה בבבל. סבא סיפר על תחנות האש, כחלק מן ההיסטוריה…סרטבּא, גרפינא…וכך מנה תחנות במרוץ הלפיד. בעיניו התיקון הזה לא תם מעולם.

    “קיבלנו תורה נשגבה ועברית אלוהית, וזו המורשה שלנו להנחיל, הלב השבור שלי עלה לארץ, ואינו בודד. צבא הלבבות יודע הכול וזוכר…אתם אתי באותו מחנה קדוש.”

    אנו הילדים, ששמענו את העֵדות, היינו חלק ממרוץ הלפיד: הבַנו, שהמרוץ לא תם, ואין לנו רשות לברוח מאותות האש בין ההרים. סימני אבות – מורשת לַבּנים. האמת זהרה מראשי ההרים ואמרה לנו: העברית והמורשה הסגולית שלו, אינן מטבֵּעַ עובֵר לסוחֵר. את המלחמה שלו על העברית הזכָּה והטהורה סיפרתי בשיר שלי “עברית ברוטב עגבניות” – שפורסם בספרי “שחרית לנצח”, עמוד 183:

    סַבָּא מוֹרָאד בָּא לְסַפֵּר וּלְשׁוֹנוֹ כְּבָר
    יָבְשָׁה. קָשָׁה לוֹ הָעִבְרִית
    מִיּוֹם עָלָה לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה.

    ובהמשך השיר יש מתח בין שֵבר לתיקון, בין קינה לְשירה:

    סַבָּא בּוֹכֶה. הָעִבְרִית בַּחֲשֵׁכָה. אֵיכָה
    תִּתְרוֹצֵץ בָּרְחוֹב, קְרוּעָה הַשִּׂמְלָה.
    שָׁחָה הֻשְׁלְכָה לְאֶתְנַן חֹל. אֵיכָה חֻלְּלָה.

    מרוץ הסיפורים מדור לדור

    סבא ידע לספר על משמרות הכוהנים במקדש, על משמרות הלוויים. כשראינו אותו מתפלל, חשנו שהוא במשמרת לא נגמרת: הוא שם, אותו חייל במרוץ. גם בבואו לספר לנו סיפורי עם נצחיים הוא היה בשליחות: מחויב להעביר מילים, להנחיל סיפורים מדור לדור.

    בסיפורי העם, שנהג לספּר לנו, היתה אֲצורה חוכמת דורות. כִּנערים רשמנו מפיו את הסיפורים שסיפר, ו-17 סיפורים מסרנו לארכיון הסיפור העממי, מיד לאחר שסיימנו את השירות הסדיר. אחד הסיפורים פורסם בקובץ שהוציא לאור המכון “חודש חודש וסיפורו”, חיפה שנת תשל”ב, 1972.

    סיפוריו נלמדים בחוגים לפולקלור, ולאחרונה נפגשנו עם יובל טננבוים, שמקדיש בעבודת הדוקטורט שלו פרק על ספורי סבנו מוראד חקק. אנו מצרפים תצלום שבו שלושתנו מחזיקים בקובץ הפולקלור, שבו מופיע סיפור של סבא, ותמונתנו עמו בהיותנו נערים.

    הרצל ובלפור חקק עם החוקר יובל טננבוים. צילום: תפארת חקק

    מה היה סוד הקסם בסיפוריו?

    היו בסיפוריו הדים מימי קדם, מוטיבים על טבעיים, הרבה מוסר השכל של חכמים. ואופן הסיפור היה שובה לב.

    כנערים אהבנו למשמע הסיפורים הקסומים, ומעבר לכול – שמנו לב לשתי תופעות: סבא נהג לספר לנו את תחילת הסיפור לאחר הקידוש של הבוקר ביום השבת. את הסיפור לא סיים כמקשה אחת. רק לאחר “ההבדָלָה” הושיבנו שוב סביבו, לאות האש המסיים: רק אז סיפר את סופו של הסיפור.

    נוהג היה לומר, שגיבורי הסיפור מרחפים בתוך “הנשמה היתֵרה” של היום הקדוש.

    סוף הסיפור הגיע ממחוז אחר: לאחר צאת השבת, הבדיל סבא בין העולמות. יחד עמו  נחתו גיבוריו אל קרקע המציאות. הפואנטה, לה ייחלנו, תמיד יצרה איזה תיקון בעלילה. הסיפורים של סבא נֶחקרים עדיין בחוגים לפולקלור, ורק לאחרונה הגיע לראיין אותנו, דוקטורנט שחקר את הסיפור שהופיע באותו קובץ “חודש חודש וסיפורו”. היינו מופתעים, אותו חוקר הצליח למצוא בסיפור עם שנראה פשוט, ארמזים למקורות בתלמוד, מוטיבים שמופיעים בהגָדות תלמודיות שונות. מוטיב התיקון עלה שוב בשִׂיחה על הסיפור.

    התיקון של סבא והגעגועים לאהובתו

    חג השבועות היה הפסגה, המשׂואה בראש ההרים:

    שַבְנו אל אותם ימי נעורים, ונזכרנו באהבה של סבא מוראד לחג השבועות. סבא הקדיש כבוד מיוחד לַתיקון הידוע בליל החג, וראה בכך מלאכת קודש. היינו חיילים שלו באותה משמרת. בעיניו זו היתה מחויבות לקחת את נכדיו לבית הכנסת הבגדאדי “אוהל רחל” ברחוב דוד ילין 36 בירושלים. “אוהל רחל” היה ועודנו בית הכנסת של עולי בבל בירושלים – וכְהיכל תפילה היה אהוב גם על אבינו עזרא.

    חזית בית הכנסת “אוהל רחל”. צילום: בלפור חקק

    ידענו, מה נקודת השיא אֵליה מחכה סבא, והוא אכן חיכה לתיקון חצות. בִּרְעדה היה אוחז בנו, רוטט כולו בדקות שלפני חצות, לוחש כנביא קדום: “זו השעה שייפָּתח הרקיע, ברגעים אלה יתקרבו כל הקרָעים, יתחברו רקיעים.. הנה תראו עתה כמו ציפורים, חולפות מולכם, מעליכם, כנפיים של אור, כולן מעלינו.  הזהרורים האלה יִקְרבו, יסלקו את כל המרחקים, יגַשרו על חֶלקי המדבּר בין העם שלנו לבין בורא עולם, בין כל אחד מאתנו לשמֵי השמיים.”

    כשסיפר על התיקון הזה, ידענו שתיכף נראה דמעות, שתיכף ישוב הסיפור על רעייתו שמתה באביב ימיה:

    כאתון היקרה היתה חולה תקופה ארוכה, וסבא שב לספּר, כמה תיקונים ביקש, כמה חיכה לגאולה השלמה, לעלייה ארצה יחד עם רעייתו. זו היתה סבתנו שלא ראינו מעולם: כאתון לבית מועלם, סבתא אגדית שהיתה אהובתו הנצחית. כאתון מתה בעודה צעירה. בעיניו נקטפה באיבּה, לא הספיקה להשלים את הגאולה, שכֹּה שאֲפה אליה.

    בתיקון שבועות ראינו אותה בעיניו:

    היתה שעת חצות, וכנערים חשבנו, שֶמיד לאחר מכן נסיים ונלך הביתה. סבא היה קפוא, ממשיך לקרוא עמנו פסוקי תורה, ולא שוכח להזכיר לנו את הפואנטה של היקום הנשגב, והנה משהו עומד להתרחש: “הבוקר מחכֶּה לנו, אי אפשר לצאת מהֵר, האור שיעלה בבוקר הבא, אינו מסוגל עדיין להאיר…אנו מרפאים אותו במעשינו, והכל מתרחש בכל רגע…זה היום, זו השעה…ויהיה תיקון גדול. האור הזה יאיר בעוצמה, הוא תלוי בנו. האור יהיה עז, תוכלו לראות את הכוח של הרוח, בְּפינו, בַּחלומותינו…תרגישו עמוק בתוככם… עשינו לו תיקון מלמַטה.”

    מתפללים בבית הכנסת “אוהל רחל”. צילום: בלפור חקק

    כאן למדנו מסבא את הסיפור על “אור האספקלריא המאירה”. סבא קשר את המושג המהפּנט הזה לשמו של בית הכנסת, לייעודו של היכל התפילה. בית הכנסת הבגדאדי נשא את השם “אוהל רחל”. סבא אהב שם זה. זה היה בעיניו שם סִמְלי, דרך לשוב לאוהלה של רחל אמנו, שסָבְלה ומתה צעירה. סבא נהג להשוות בין גורלה של כאתון רעייתו לגורל רחל אמנו.

    בית הכנסת “אוהל רחל”. צילום: בלפור חקק

    הסבתא ורחל אמנו – ושִיבת הבנים

    “כמו יעקב אבינו…כך היו ימֵי שְׁנֵי חיַי…את רעייתי האהובה כאתון איבּדתי במיטב חייה…בלֶכתי בַּדרך מתה, כפי שרחל אמנו מתה בדרך. לא הגיעה ליעד של חייה…כל האימהות קבורות יחד, רחל בודדה. נותרה קבורה בַּדרך, לא בארץ ישראל.”

    זה היה בעיניו גם גורלה של כאתון.

    לבדו עלה סבא ארצה, ובעיניו – קִבְרה של כאתון אי שם בדרך בבגדאד, היה סיפור מקראי ששב והתגשֵם בחייו. סבא היה  מצטט את הפסוק מירמיהו, על האֵם הקדושה רחל, המבכָּה על בָּניה. סבא היה נזכר ברעייתו ולוחש לה בלשון הנביא ירמיהו, כשהוא מביט אלינו: “מִנְעי קולך, כאתון, מִנְעי קולך מבֶּכי. בנייך שבו עמי לארץ ישראל, שבוּ בנים לגבוּלם”.

    סבא  חש, שעצם העלייה לָארץ היתה סוג של תיקון. כאתון לא הגשימה את החלום, אבל היא למעלה שמחה בשמחתו. כאב לו, שרעייתו לא זכתה לגאולתה. היה מביט בכל המתפללים ב”אוהל רחל”, נועץ עיניו בכל השקועים עמו בתפילת התיקון – והיה אומר: “כל המתפללים כאן הם כמו תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי…כמו שרבי שמעון יחד עמם, עם החברָיָא שלו, טיילו באותו עולם של פסוקים קדושים, כך גם אנו…זה העולם שלנו ושלהם, הנהר היוצא מֵעדן משקֶה את הגן. אנחנו בּאנו מבּבל, זה המקור, מִשם יצא הנהר…הנהר מעֵדֶן.”

    לקראת בוקר היה מתעורר סבא, זה היה שיאו של התיקון. סבא היה קם נרגש וקורא לנו את שירו של רבי יהודה הלוי  “ציון הלֹא תִּשאֲלי”. סבא שחיכּה כבר לַשַחַר החדש והמוּאר – ציטט בקול רם את השורות של המשורר:

    אַשְרֵי מְחכֶּה ויגִיע ויִרְאֶה עֲלוֹת
    אוֹרֵך ויבָּקְעו עָלָיו שְׁעָרַיִך.

    לימים נחשפנו לַתחושה של סבא בנושאי גלות וגאולה. השיבה לארץ, השיבה לעברית – שני המסלולים האלה כמו הפכו בחייו כאן בָּארץ למסלולי התנגשות. סבא, שכָּל חייו שָאַף לתיקון נראה מרוחק, מֵצֵר על כך, שתרבּותו לא התקבלה, מבקש בכל מקום את המורשת שלו ומתקשה למצוא. תופעה דומה מצאנו גם אצל סבנו מצד אמנו, יצחק חבשה.

    הסבא יצחק מצא דרך לרפּא את הפצע: נוהג היה לפקוד עמנו את חנויות ספרי קודש, כדי להשיג עותקים יקרי מציאות, שהיו אהובים על יהודי בבל. כמובן, היו אלה ספריו של רבי יוסף חיים, שכּונה בפי יהודי בבל “בן איש חי”, על שם ספרו הידוע מכולם.

    הבוקר שלאחר התיקון היה זמן של השראה עבור הסבא מוראד: סבא סיפר לנו על המתח בין גלות לבין הגעגועים. חשנו, כמה הכבִּידה עליו הארץ המובטחת. סבא סיפר לנו כמה התגעגעו הוא וכאתון לציון העיר הקדושה, על לבּה שיצא אל העיר הנכספת, על תפילותיה, תפילותיו, החיבּור עם  השכינה.

    “כאתון אהבה לאחוֹז בספר התפילה, אמא טובה לילדיה, סיפרה להם על השכינה הקדושה, שיצאה לַגלות עם כּל הילדים שלה. “מתי ישובו בנים לגבולם, מתי תשוב השכינה אלינו,” היה סבא אומר. ניסינו להבין, האִם עצם העלייה לָארץ אינה פתרון, האם לא בָּטְלה בכך הגלות. כאן היה נאלם. היה מתקשה לענות, ניכר היה, שהוא בצער. לימים קלטנו את הכאב: הוא גולֶה בארצו. תרבותו וגעגועיו לא התקבלו.

    התיקון היה בעיני סבא, להגיע לאותה תחושה של גאולה שלמה. “אֵם הבּנים שמֵחה”, היה לוחש, וראינו בעיניו ניצוץ. רַעַד היה בו, כִּמחכֶּה לשובה של רעייתו כאתון. כמה תמים היה, עורֵג לְהשלמת התיקון, שתשוב כאתון שלו עִם שיבת הַשְׁכינה הגולָה.

    כשסיפר על התחבּרות השכִינה עם הקדוש ברוך הוא, כשדיבר ברטט על התיקון בכָל העולמות, נפל דבר: ידענו והרגשנו. הסבא ייחל בתוך תוכו, להתחבּרות לעתיד עם אהובתו כאתון. גם בסיפורי העם היפים, שסיפר לנו באהבה, היה מופיע המוטיב של הקשר הבלתי נגמר, ציפייה לישועה. מלמוליו הנוצצים: “האיחוד מחדש של האוהבים”,”החיבור של השכינה והקדוש ברוך הוא”.

    כאשר ניסינו להבין, מהו “קודש הקודשים” בעיניו, כיצד תיגָאל התרבּות כאן בָּארץ המובטחת בּרוח המורשת הקדושה, היה נראֶה באור פז: סבא בחר לצטט את הפסוק את כל העולם היה סבא עוטף בכנפי רוח גדולות, את כל הגוון העמוּם היה מושח בעיני רוחנו בשמן קודש, בגרגרי זהב מכִּתרו של משיח. ראינו אותו נרגש, והיתה תחושה של השתחוויה: הסבא השבור לא נכנע, הנה הוא רוצה לצַפּות  עולם פגום בגוון של מלכות:
    “ויצַפֵּהו זָהב טהוֹר”. חשנו כי זה רצונו. לתת לגעגועים האומללים נתיב מואר,  אפשרות של שׁיבה לָעולם השלם.

    בַּבוקר ראינו את העולם נמלא באור חדש, היטבנו לספוג את הזֹהר הנפלא, הכול נצץ בעיניו של סבא מוראד. באותם רגעים היה חותם את התיקון במילים: “עֵת לַעשׂות… כך למדתי ממוריי ורבותיי, הלילה הזה למדתם, שיש לנו כוח להתגבר על הצער, יש לנו יכולת לעזור לתיקון, להיות מתוקנים יותר.”

    סיפור התיקון של אבי – בנה של כאתון

    לימים, כשזכרתי את סיפוריו של אבי עזרא חקק, את המילים שאמר לנו על אותה אם יקרה, נשבר היה הלב מן החוויה הזו, מן התמונה שניסינו לדמיין: אם צעירה הגוססת לעיני ילדֶיה. ניסינו לשוב לאותם רגעים, להזדהות עם אבינו כעֶלֶם צעיר המאבּד את אִמו בעודה באביב חייה. בספר שיריי “שחרית לנצח” הבאתי את סיפורה של האֵם כסיפור, שקשור בחולי קשה, ובד בבד בהנחלת ערך התיקון לבניה.

    בְּאֵיזוֹ שָׂפָה
    יְסַפֵּר יֶלֶד חַיָּיו בְּלֶב הַסּוּפָה.
    הַחַיִּים שֶׁלּוֹ הָיוּ מַעֲבָר
    מִשֵּבֶר לְתִקּוּן. מֵהֲבָנָה לְמִלְחָמָה.
    כְּכָל שֶׁחָלַף הַזְּמָן לָמַדְנוּ
    שֶׁזֶּה סִפּוּר שֶׁל הַשְׁלָמָה.
    אֲחִיזַת יָדָהּ הָיְתָה רָפָה
    וְהַלֵּב חָשׁ אוֹתָהּ בְּחָזְקָה.
    הֲלִיכוֹתֶיהָ הָיוּ סֵפֶר לִמּוּד,
    תּוֹרַת הַשְּׁלֵמוּת. כְּתֹנֶת
    הָרִקְמָה שֶׁתָּפְרָה, נוֹשֵׂאת חַיָּיו
    כִּגְלִימַת שִׁירָה.
    (“שחרית לנצח”, עמוד 180)

    באחד מספריי הקודמים, בספר השירים “תעודה נשכחת” כתבתי את שירתה של הסבתא כאתון, הסבתא שמֵתה צעירה כרחל אמנו, שלא זכתה להכיר אותי:

    מִי יִכְתֹּב שִׁירַת סָבָתִי כָאתוּן
    שֶׁשָּׁתְתָה מִמֵי הַזָּהָב שֶׁל הַחִדֶּקֶל וְכָחַשׁ
    לִבָּהּ וְכֻלָּהּ שֵבֶר, אוֹר צָפוּן.
    (“תעודה נשכחת”, עמוד 67)

    סיימתי לכתוב את הפרק הזה על סבא מוראד ואהובתו כאתון, וחשתי, שזה הרגע לקרוא קדיש על קברו. עלינו לקברו בהר המנוחות בירושלים. האוויר הקריר היה אוויר של תיקון, של שיבה לזמנים קדושים. ידעתי שהמחויבות של הסבא לַתיקון לא פגה. זו המצווה שהותיר לכולנו. חשתי עמוק בלב: בכּתיבה שלי, בַדרך שלי להבין אותו, יש לי מחויבות. זו התרומה הקטנה שלי לעמוד לצִדו, לְבַל תאחז בו ותצער אותו הרגשת הבדידות. זה הצַו – לטפטף שמן בּּפך הקדוש שלו, שימשיך לעמוד ברכסי ההרים, שימשיך להותיר חותם. שלא ירגיש גולֶה ועזוּב.

    אסיים בסיפא של השיר “גלוּת” – שיר שכתב בלפור חקק, אחי התאום. המשורר מתאֵר את מותו של סבא מוראד, כמעבר מהוויה להוויה: יש בסבא היקר רצון לשוב, יש במותו שיבה לחלום, לאותה מלכות.

    סַבָּא שֶׁלִּי מֶלֶךְ עָצוּב.
    נוֹלַד בְּבִגְדֵי מֶשִׁי וְרִקְמָה, בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת.
    וְכַאֲשֶׁר גָּלָה אֶל אֶרֶץ
    נִשְׁחֲתוּ בְּגָדָיו, נִשְׁחָת הוֹדוֹ.

    רַק בְּמוֹתוֹ הִלְבִּישׁוּהוּ תַּכְרִיךְ כַּעֲטֶרֶת
    טַלִּית שֶׁקִּבֵּל מֵאָבִיו טַלִּית יְרֻשָׁה
    חֲקוּקָה תְּכֵלֶת אוֹֹתִיּוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה.

    וּלְאֹרֶךְ הַטַּלִּית דִמִּיתִי לִרְאוֹת
    פַּסֵּי זָהָב יָפִים. אוֹר מְזֻקָּק.
    סַבָּא שֶׁלִּי. מוֹרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק.
    (מתוך “ואז בקץ היוחסין”, 1987, עמוד 17)

    הרצל חקק

    הרצל חקק, משורר, סופר ופובליציסט שימש יו”ר אגודת הסופרים בעבר (2005-2003, 2015-2011). ב-1965 נבחרו הוא ואחיו בלפור לחתני תנ”ך עולמיים לנוער (הרצל שימש סגן). פירסם עד כה 8 ספרי שירה, וכן בשיתוף אחיו התאום בלפור כתב ספר מחקר על ברדיצ’בסקי ולקסיקון לשיפור הלשון וספרים לילדים. שימש עורך הביטאון של “דואר ישראל”.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 3
    • 4
    • 3

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    סַנְדָּלִים

    אביב מויאל
    חֹרֶף בָּעִיר. גְּשָׁמִים לְלֹא הֶפְסֵק, בְּרָקִים וּרְעָמִים.   אָחִי הַקָּטָן נוֹעֵל...

    14:15

    רחל היימן
    היא עורכת שולחן: צלחת לבנה, סכין בצד ימין, מזלג בצד שמאל,...

    אחד משלנו

    שי מרקוביץ'
    יובל נח הררי הוא הישראלי היחיד שספרו “קיצור תולדות האנושות” (או...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית