close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • "התבוסה המשונה" – מארק בלוך

    יצחק מלר | מאמרים | התפרסם ב - 25.05.24

    "הכרה בתבוסה וקבלתה היא ראשית הדרך לתיקון והבראה"

    אפרופו מלחמת עזה כחרבות ברזל…

    "מדינת ישראל והחברה הישראלית רוויות ב'מומחיות' לכתיבת היסטוריה אך הרבה פחות מ'טירוניות' בלמידה מההיסטוריה"! העדות הבוטה ביותר לאמת הכואבת הגלומה במשפט הזה, היא הטבח של השביעי באוקטובר 2023 ושמונה-תשעה חודשים שחלפו מאז, בה נכנסה ישראל לסחרחורת הולכת ומדרדרת של מלחמה רב-זירתית (קרוב לשבע או יותר זירות) המאיימת על קיומה ובתוך כך למשבר רב-תחומי  (צבאי, פוליטי, חברתי, כלכלי, דיפלומטי… ומה לא?) המאיים להפוך לשבר בלתי הפיך ונפילה חופשית אל תהום הנשייה, קץ הציונות. אמנם, מדובר בתהליך שאינו פתאומי בשום צורה, פנים ואופן – האורות האדומים נדלקו אט אט ובבטחה במהלך גלוי לעין-כל במשך כמה עשורים, ובקרצ'נדו אלים בשנים האחרונות, ויש האומרים, חוזרים ומזכירים, כי מאז אותו רגע מכונן שבו הסתיימה מלחמת ששת הימים! רגע שבו חוק הכבידה של ניוטון התבטל בארץ ישראל, וכיוון זרימת השתן האנושי התהפך: במקום לזרום מהמוח אל פי השופכה והחוצה, הוא החל זורם בכיוון מעלה, מהכליות לעמקים שבין קפלי המוח, שם יצר את הביצות בהן פרו ורבו יתושי הטיפשות והשחיתות… והמבין יבין… והמשכיל בעת ההיא יידום… ואידך זיל וגמור!

    זה הזמן להתחיל ללמוד, ובמהירות, מן ההיסטוריה וזאת על אפם וחמתם של הטוענים שההיסטוריה לא חוזרת, שהיא אינה מדע, שהעבר סתם קיים, ועוד כהנה וכהנה אמירות של אנשים מומחים מטעמם שחטא ההיבריס זורח ומסנוור מעל קרחות מוחם.

    ובכן, אי שם בעבר הלא מאוד רחוק, התרחשה אפוקליפסה קטקליזמית במדינה ששמה צרפת — לא באומה ומדינה זוטרים, נידחים וזניחים עסקינן! מדובר בעם ששכן ועדיין שוכן בטריטוריה משלו, בעל שפה ייחודית ועשירה מאין כמוה, שיצר תרבות אנושית אדירת ממדים, מאבות הדמוקרטיה המודרנית, שהייתה אימפריה חובקת עולם, ובקיצור, לא בגמד רברבן מדובר, אלא באומה לא פחות נבחרת ולא פחות בעלת סגולה מהעם היהודי הזעיר והגאוותן לא תמיד על בסיס מוצק מידי.

    בראשית ספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה כאשר הצבא הגרמני פלש לפולין ומשם המשיך מזרחה ודרומה. בחזית המערבית התחוללה "מלחמה מדומה" במשך קרוב לשנה וחצי, ובה עמדו צבאות הצדדים היריבים זה מול זה ללא לוחמה פעילה, כשהם מחופרים מאחורי שני קווי ביצורים, קו מאז'ינו בצד הצרפתי וקו זיגפריד בצד הגרמני. ב- 10.05.1940 פלשה גרמניה הנאצית לצרפת וארצות השפלה בכוח שכלל: 173 אוגדות; 3,650,000 חיילים; 5,640 מטוסים; 2,445 טנקים מתקדמים; 7,380 תותחים. מולם התייצב כוח רב-לאומי שכלל: 144 אוגדות; 2,982,000 חיילים, מתוכם 2,200,000 צרפתים והיתר בריטים, בלגים, הולנדים ולוקסמבורגים; 3,100 מטוסים; 3,385 טנקים מיושנים; 13,975 תותחים עוד יותר מיושנים. הצבא הגרמני עקף את קו מאז'ינו מצפון ובמהלך מלחמתי מהיר ומוצלח שארך בדיוק 6 שבועות ויומיים (המערכה הסתיימה ב- 22.06.1940 אחרי נפילת פריז בירת צרפת שבוע קודם לכן) הביס את הצבא הצרפתי והביאו לכניעה מוחלטת כאשר האבדות בצד הגרמני היו: 49,000 הרוגים ו- 111,000 פצועים ואפס שבויים, בעוד שבצד הצרפתי: 313,000 הרוגים ופצועים אבל בעיקר 1,756,000 שבויים! במערכה הזאת הגיע הצבא הגרמני לשיאו כאשר תורת הלחימה הממוכנת החדישה והיצירתית שלו – מלחמת הבזק או הבליצקריג – הביאה לתבוסה מכרעת עד כדי השפלה של הצבא הצרפתי (וחיל המשלוח הבריטי) שנחשב עד אז לאחד החזקים בעולם. הצבא הגרמני שם דגש על תנועה ומהירות התמרון בהתבסס על יתרון באיכות הטנקים, כמות המטוסים ולוגיסטיקה משובחת בעוד הצבא הצרפתי התבסס על תורת לחימה שמקורה בעבר — מלחמת העולם הראשונה – מלחמת חפירות ועוצמה ארטילרית. התבוסה הצרפתית המפתיעה לכאורה, תוארה לא פחות מאשר אפוקליפטית עד כדי ביזוי והשפלה חסרי תקדים.

    על הרקע המוקדם אך הקרוב הזה, מתיישב אל שולחן הכתיבה, אחד מגדולי ההיסטוריונים של המאה העשרים ואולי המקורי ביותר שביניהם, וכותב "מסמך-ספר-ביקורת ועדות-אישית" המשתרע על כמאתיים עמודים דחוסים גועשים ומכאיבים – התבוסה המשונה L 'Etrange Defaite – ואולי התכוון לתבוסה המוזרה, הלא מתקבלת על הדעת, כזו שמקורה בחטא ההיבריס? (הספר לא תורגם; ראו במקורות — משם עמודי הציטוטים שבהמשך). הטקסט נכתב בצרפת הכבושה, בתחושת דחיפות וזעם במשך שלושה חודשים בין יולי 1940 לספטמבר 1940 בעיר ליאון, כשהוא בן 54, מותש וחולה (החיבור 'נגנז' ופורסם אחרי המלחמה ב-1946). האיש מצטרף למחתרת הצרפתית ומגיע שם למעמד בכיר. ב-8 במרץ 1944 הוא נתפס על ידי הגסטפו, נכלא ומעונה וב-16 ביוני מוצא להורג.

    מדובר במסמך מצמרר, המהווה מניפסט ראוי למחקר וחיקוי, של לקיחת אחריות וגם וידוי והכאה על חטא אישי וקיבוצי, תוך כדי ניתוח ביקורתי נוקב וחודר קרביים של הצבא, ההנהגה, הממשל והחברה הצרפתיים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ובמהלך המלחמה עד השבר הגדול, ובעיקר אומר וזועק: "איך זה שלא למדנו דבר מההיסטוריה שהייתה כתובה על הקיר"… מזכיר לנו את מלחמת עזה הנוכחית שלנו, הלא כן? – כבר מן ההתחלה אפשר להגדיר את החיבור הזה כמופת של התמודדות אמיצה עם חרפה לאומית, מעין חרקירי אינטלקטואלי חסר פשרות ועכבות שמטרתו למנוע בכל מחיר הישנות של תבוסה בסדר גודל כזה —  ועדיין ללא ועדות חקירה!

    האיש הזה הוא מארק בלוך, Marc Bloch (1944-1886): בנו של היסטוריון (פרופסור להיסטוריה של העת העתיקה בסורבון פריז) והיסטוריון פורץ דרך בפני עצמו, חוקר, מורה ומרצה, מומחה לדברי ימי הביניים בצרפת ומרכז אירופה; מייסד "אסכולת האנאל" (ביחד עם חברו לוסיאן פבר) פורצת הדרך במחקר ובכתיבה של היסטוריה – כתיבה ומחקר היסטורי הוליסטי של חברה, כלכלה ותרבות מלמטה כלפי מעלה, מהוויות החיים של האדם הפשוט ולא דרך סיפורים של מלכים, רוזנים, מלחמות וגנרלים ואליטות בלבד, שילוב של מבטים רב-תחומיים על מרחבי זמן ומקום ברוחב יריעה של מכלולים, שילוב של היסטוריה, גיאוגרפיה, אנתרופולוגיה וסוציולוגיה, ארכאולוגיה ואתנוגרפיה, דת, מסורת ופילוסופיה, ומה לא? וכל זה בניסיון לצייר תמונת עבר דינמית ומתפתחת כדי לאפשר זיהוי של נטיות וכיוונים לצורך לימוד וניבוי ובעיקר מניעה של חזרה על שגיאות עם סופים ידועים מראש; חוקר נוקב ומקורי של הפילוסופיה שמאחורי ההיסטוריוגרפיה תוך חשיפת כשלים בתחומים כמו: זיכרון, עדות, אמינות של ממצאים וכדומה (ראו במקורות רשימה חלקית של עבודותיו).

    בלוך היה בן למשפחה יהודית שורשית (מעל חמש דורות) בחבל אלזס; אדם חילוני שמעולם לא התעלם או התכחש למוצאו אך 'לא עשה עניין' מהעובדה; אזרח ופטריוט צרפתי ללא פשרות; שרת כחייל וקצין בשתי מלחמות העולם: במלחמה הגדולה החל את דרכו כסמל חי"ר וסיים אותה בדרגת סרן כולל פציעות וארבעה אותות הצטיינות על גבורה בקרב; במלחמת העולם השנייה שרת בהתנדבות (היה בן 53 ואב לשישה) כקצין מטה אוגדתי בנושא אספקה, תחמושת ודלק.

    כדי להדגים את אישיותו העוצמתית אצטט את דבריו האישיים בנושא יהדות ופטריוטיות: "אני יהודי, על פי דתי שאת מצוותיה איני מקיים כלל וכלל, ולא יותר מאשר על פי עובדת לידתי לאם יהודייה […] מעולם איני מצטדק, מגן או מצהיר ותובע בהקשר למוצאי פרט למצב אחד ויחיד: כשאני מתייצב מול אדם אנטישמי בעליל! אבל אולי יקומו צרפתים שיתנגדו לעדותי [הביקורתית לגבי התבוסה במלחמה] וישאפו לקעקע אותה, ואז יתייחסו אלי כאל זר חשוד בבגידה ('meteque') – לאלה אשיב כדלקמן: סבא רבא שלי היה חייל ב-1793; אבי שרת בצבא ב-1870 בזמן המצור על שטרסבורג; שני דודים שלי ואבי עזבו את אלזס מולדתם מרצון אחרי שהועברה לריבונות הרייך השני; אני עצמי גדלתי וחונכתי על ברכי תרבות שמקדשת פטריוטיות צרפתית, מה שאפיין תמיד את היהודים (Israelites) ממוצא אלזסי; לעולם לא אוכל או ארצה לעקור את צרפת מליבי גם אם יהיו כמה קונספירטורים שיעשו כל מאמץ לפלוט אותי מצרפת מולדתי האהובה; נולדתי בצרפת, שתיתי ממעיינות תרבותה, תיארתי היטב את עברה שהוא עברי, איני נושם טוב אלא רק תחת שמיה, ותמיד  התנדבתי בתורי להגן עליה במיטב כוחותיי." (עמ' 15-14; תרגום שלי מצרפתית).

    בצוואתו מה-18.03.1941 ביקש בלוך לחרוט על המצבה מעל קברו שתי מילים בלטינית: DILEXIT  VERITATEM לקוח מתוך משפט יותר ארוך: " Patriam Dilexit Veritatem Coluit" שפירושו: "הוא אהב את מולדתו והעריץ את האמת", ובמילים אחרות: כתיבת היסטוריה ללא ביקורת האמת היא ביזוי! (הרחבה על מקור המשפט הלטיני ראו במקורות).

                                                                                                    *

    תוכן העניינים של הספר מרמז באופן בוהק על תכולתו — תוצאה של חתירה סיזיפית לאמת ללא כחל ושרק וללא משוא פנים: פתח דבר שנכתב על ידי העיתונאי הצרפתי הבכיר ג'ורג' אלטמן (1966-1901), חברו למחתרת ההתנגדות הצרפתית, הרזיסטאנס (עמ' 11-3); הספר מחולק לשלושה חלקים בלתי שווים: החלק הראשון (העיקרי והחשוב ובו יעסוק עיקר הדיון במאמרנו) שכותרתו 'התבוסה המשונה' ובו שלושה פרקים: פרק 1 שכותרתו 'הצגתו של העד' (עמ' 31-13); פרק 2 שכותרתו 'עמדתו של המובס' (עמ' 112-32); פרק 3 שכותרתו 'בחינת מצפונו של צרפתי' (עמ' 151-113); החלק השני הקצר שכותרתו ותכולתו היחידה היא 'הצוואה של מארק בלוך' (עמ' 154-153); החלק השלישי שכותרתו 'כתבים גנוזים, 1942-1944' (עמ' 200-156) ובו שישה פרקים קצרים המהווים מעין אחרית דבר והרהורים שאחרי האירוע, תחת הכותרות: מדוע אני רפובלקני; הסיוע ההומניטרי וחילופי הדעה הבינלאומיים על פי תוצאות הדיונים ב-הוט-ספרינגס [מדובר בוועידה הראשונה של בנות הברית, בתאריכים 03.06.1943-18.05.1943, בעיר הוט ספרינגס במדינת וירג'יניה בארה"ב, בה השתתפו נציגים מ-44 מדינות שהוזמנו על ידי הנשיא רוזוולט]; עונת האמת של השופטים; על פילוסוף אחד כדגם לחברות אמיתית; אפרופו ספר חשוב שלא מוכר [הכוונה לספר מודחק שכתב הגנרל שובינו עם הקדמה של המרשל פטן, תחת הכותרת 'פלישה, האם היא עדיין אפשרית?' – בלוך מותח ביקורת נוקבת על הספר שנכתב ערב המלחמה]; על הרפורמה בחינוך. יש להוסיף כי בזמן שבין סוף 1940 עד מותו באמצע 1944 הספיק בלוך לכתוב את הטיוטה לספר ההגות המבריק ביותר שלו – "אפולוגיה על ההיסטוריה או מקצועו של ההיסטוריון" אותו נזכיר בהמשך (ראו במקורות).

    כאמור אנו נעסוק בעיקר בשלושת פרקי החלק הראשון; כל הציטוטים בהמשך הם תרגום שלי מהמקור הצרפתי.

    בפרק הראשון בלוך מספר את שעבר עליו באופן אישי באותם שישה שבועות של לחימה וקריסה של הצבא הצרפתי וזאת על תקן של עדות אישית מהשטח, אמנם מנקודת מבט של קצין אספקה אוגדתי, קצין מטה זקן, בוגר המלחמה הגדולה, מי שלכאורה כבר ראה הכל. מכיוון שמדובר בהיסטוריון מדופלם הוא טורח להבהיר כבר בעמוד וחצי הראשונים את העקרונות שמנחים אותו בכתיבה ההיסטורית בהקשר הנוכחי:

    "האם דפים אלה יפורסמו אי פעם? איני יודע […] אולם בכל מקרה החלטתי לכתוב אותם [כי…] עדות כזאת אינה שווה אלא אם תתקבע בטריות הראשונית הזאת ואכן תגיע כך לחוקרים בעתיד [הדברים נכתבים מיד לאחר כניעת הצבא הצרפתי – טרי משדה הקרב; …] איני כותב כאן את זיכרונותיי כחייל סתמי, אלא כאזרח טרי שחייב להסביר דרך איזה עדשות ראייה הוא מספר את שראו עיניו כחייל […] אני היסטוריון ותיק שאמור להבדיל היטב בין אמת עובדתית לשקר וזיוף [בימינו היינו אומרים 'פייק' מכוון או אגבי]. תמיד חשבתי שחובתו הראשונית של היסטוריון, כפי שלמדתי ממורי 'פירן' [הכוונה להיסטוריון הבלגי הנרי פירן, 1935-1862, מומחה להיסטוריה של סוף התקופה הרומית ותחילת ימי הביניים], היא להתעניין ב-'חיי האנשים'. לכן, תמיד הקדשתי במחקריי תשומת לב מיוחדת למכלולי החיים החברתיים על כל צדדיהם בעיר ובכפר, וזה מה ששכנע אותי כי ללא הישענות על ההווה אי אפשר להבין את העבר […] בעת הזאת, ניסיתי בכל כוחי להשתמש באותם עקרונות של ביקורתיות בתצפיותיי ובהיצמדות חסרת פשרות ליושרה, אמת ואובייקטיביות בבואי לתאר את האירועים הטרגיים הנוכחיים בהם מצאתי את עצמי כשחקן צנוע, מתבונן ומקשיב" (עמ' 14-13).

    מרגע זה ואילך, על פני כחמישה עשר עמודים גדושים, בלוך מתאר את מעשיו, תנועותיו, פעולות חבריו למטה והשיחות שביניהם ואת מראות הגייסות הצרפתיים הניגפים. בפועל הוא מתאר מצב כמעט תמידי של התגוננות, נסיגות ובריחות.

    הוא פותח בתיאור של אימונים מקצועיים בודדים שעבר בתקופה שבין שתי המלחמות ובעיקר בתקופה שבין ספטמבר 1938 לבין אוגוסט 1939 וביתר שאת עד מאי 1940 – תקופת המתנה שבה התכונן הצבא הצרפתי למלחמה אפשרית מול גרמניה, והוא, כקצין מילואים לומד את התפקיד של קצין אספקה אוגדתי הממונה על לוגיסטיקה של שינוע מזון, תחמושת ודלק ליחידות הלוחמות בחזית. המטה של חטיבת הלוגיסטיקה [בימינו, המטה של אגד התחזוקה של האוגדה] כלל חמישה קצינים חוץ מחיילים ששרתו תחתם, נהגים, שליחים וכדומה: גנרל [מח"ט], סגן-אלוף, שני סרנים וסגן אחד. המפקד היה איש מילואים נחמד אך חדל-אישים שמהר מאוד נשלח לעסוק בדייג. בלוך מתמנה לקצין קישור לכוחות הבריטיים, תפקיד חסר תוכן, אך למזלו, תפקיד של קצין אספקה [שהיה ממונה על דחיפת אספקה פיזית של תחמושת, מזון ובעיקר דלק ליחידות הלוחמות] מתפנה והוא עובר לעיסוק הזה, שם הוא מגלה עד כמה הוא אינו מאומן מספיק לתפקיד. ושוב למזלו, הוא נתקל במפקד מרכז דלק מאוד מאוד מנוסה ויעיל שמלמד אותו את רזי התפקיד. בלוך מעיר-מאיר על אותה תקופת המתנה:

    "אם לומר את האמת, התפקידים החדשים שהייתי צריך ללמוד לא מילאו את כל זמני ואוני ומהר מאוד, כמו רבים מחברי קציני מטה, גלשתי לאורח חיים חסר פעילות קדחתנית כ'בירוקרט צבאי' טיפוסי. אמנם לא הייתי עצלן וחסר עבודה, מאידך, לא הייתי מספיק עסוק וחיפשתי אתגרים שיציתו את מוחי הקודח" (עמ' 19).

    ושוב למזלו, הוא מצא בכוחות עצמו וביוזמתו פרויקט נוסף שבו התעמק: המשימה שהוקצתה לקבוצת האוגדות שלו הייתה לפרוץ לבלגיה  ולבלום שם את הצבא הגרמני ביום שיחצה את הגבול. הסתבר לו שאין להם מודיעין משמעותי על מאגרי הדלק של בלגיה. הוא חקר את הנושא והכין תיק מודיעין שלם כדי להשתמש בו בבוא יום פקודה… או אז הוא למד מה קורה כשקצין יוזם וחושב ובעל חשיבה מתכוננת ומונעת מתערב בעניינים לא לו: הוא נתקל בגישה עוינת בנוסח "מה פתאום אתה מתערב בנושאים שאינם בתחום אחריותך [קצין אספקה שמבקש מודיעין… ועושה זאת על דעת עצמו רחמנא ליצלן]". הוא הרגיש די מיואש וחושש באותם חודשים וכבר חשב לעזוב את הצבא [הוא הרי היה מתנדב זקן] ולחזור להוראה באוניברסיטה, ואז נפלה מכת המחץ הגרמנית של העשירי במאי 1940, מכה מפתיעה למרות שכולם חיכו לה! "מה שקרה בשלושת השבועות הבאים לא אוכל לתאר כאן בפרטים. יגיע הזמן לתחקיר והפקת לקחים [מתכוון לפרק השני שיגיע בהמשך], כאן בחרתי להביא כמה תמונות מצב שעלו בזיכרוני כדי להמחיש את אותם ימים ולילות בהם התרחשה הטרגדיה הנוראית של תבוסת הצבא הצרפתי במערכה הצפונית [ארצות השפלה מהן פרץ הצבא הגרמני בסערה ועקף את קו מז'ינו]" (עמ'20).

    קצין המטה בלוך אינו יושב במשרדים עורפיים. הוא מסייר ללא הרף בדרכים תוך כדי תיאור גיאוגרפי מפורט ומדויק של תנועותיו שלו ותנועות ה'נסיגה של מבנים, עיירות וכפרים וכמובן אנשים: תיאור של מראות הרס וחורבן של בתים ומבני ציבור עקב ההפצצות הגרמניות הקטלניות והבלתי פוסקות ביום ובלילה; טורים של אזרחים בני כל הגילים שנעים מצפון לדרום, בורחים מהמלחמה; חיילים בלגיים נסוגים; גם המטה של האוגדה נע דרומה ומתמקם בכל פעם בנקודה מוגדרת ושוב מתפנה כעבור יום או יומיים; והכי חשוב: אובדן מסיבי של מאגרי אספקה ודלק שנופלים בידי הגרמנים שנעים בקצב רצחני שאינו מאפשר אפילו פינוי או השמדה של אותם מאגרים. הוא חש כי מדובר בתבוסה מתמשכת ודוהרת. הוא נזכר בערב אחד ב-20 למאי, שבו פגש את מפקדו שלוחש לו בחצי קול כשהוא מורה על מפה התלויה על הקיר: "הגרמנים הם כבר כאן […] על תספר זאת יותר מידי […] אתה צופה בצבא מכותר" (עמ' 22).

    בלוך ממשיך לתאר מראות ואירועים שבכולם חש הקורא את תנועות הצבא הנסוג, חילופי מפקדים ומעבר לצורת חשיבה של בריחה, מזעור נזקים, הימנעות מקרבות חסרי סיכוי, מאמץ מתמיד לפרוץ מהלכי כיתור ומלקחיים של הגרמנים, עד שלקראת סוף חודש מאי הוא מגדיר את הצבא הצרפתי כ"צבא שפסק מלהתקיים כצבא" (עמ' 26). בלוך אינו מצטרף (מצליח לחמוק) לחלקים של הצבא המפורר שמתפנים בדרך הים או נופלים בשבי. הוא מגיע בחוסר-כל ב- 16.6 לחבל נורמנדיה ומשם לחבל ברטניה לעיר רן (Rennes). במסע הבריחה הזה הוא מוקף במה שהוא קורא "שיירים של צבא"… כולם נוהגים כפרטים חסרי מסגרת. כאן הוא מוריד את המדים, עובר לאזרחי ומתחיל לנדוד מזרחה (שוהה אצל חברים אזרחים או פונדקים שבדרך) וכך מצליח לחזור לכור מחצבתו במזרח צרפת הנכבשת אט אט ובמהירות… וכך הוא מסכם את שעבר עליו באותם שישה שבועות ומעט אחריהם: "הייתי שותף לחיים ולעבודה של קציני מטה שהיו במעמד די גבוה בצבא […] יכולתי לצפות, יום אחרי יום בשיטות הפעולה ומעשי האנשים. מאידך עלי לציין שמעולם לא הייתי בעצמי במצב של קרב אמיתי בשטח. באשר לחיילים ולקצינים הקרביים, הייתי איתם במגע מידי פעם לפרקי זמן קצרים כאשר הגעתי עם התספוקת. עם זאת, אספתי ואגרתי עדויות רבות של אותם אלה שהגיעו ישירות מהשטח" (עמ' 31).

    בפרק השני (כשמונים עמוד) הוא מנתח את החסרונות, הפגמים והטעויות של הצבא הצרפתי בתקופה שלפני המלחמה ובתוך המלחמה עצמה (הפרק השלישי כולו מוקדש לביקורת על הדרג הפוליטי האזרחי). הוא תמיד מתחיל, מתרכז ומסיים בקצינים-קברניטים ונמנע מהאשמת החייל הפשוט והקצין הזוטר בשטח הקרב עצמו. הלקח הראשון מופיע כבר בכותרת, כמין דגל שמתנופף בכיוון מוגדר – "עמדתו של המובס" – ההתחלה של כל התפכחות היא ההכרה בעובדת היותך מובס ורק אז יכול להתפתח תהליך של למידה, הפקת לקחים ומניעה לעתיד וכמובן תיקון. אין תיקון ללא צניעות ואובדן חטא הגאווה. מי שאינו יודע להכיר בהפסדו ולהודות בכך מוביל את עמו לאבדון ידוע מראש.

    בלוך מסתמך על ניסיון אישי, תחקירים שלו ושל אחרים ומסמכי ארכיון. לאורכו ולרוחבו של הפרק הוא מקפיד לבצע השוואות בין המלחמה הנוכחית למלחמת העולם הראשונה, בין הצבא הגרמני לצבא הצרפתי, ותמיד מביא דוגמאות אמת בצורת סיפורי מקרים אילוסטרטיביים. הוא אינו מהסס להזכיר שמות של גנרלים, קרבות כושלים, ואינו נמנע מהטחת האשמות ושאילת שאלות נוקבות ורטוריות. פסקת הפתיחה מכילה את תמצית הביקורת כולה והיא רלבנטית עד כאב לימים אלה:

    "חווינו תבוסה בלתי נתפסת. מי האשם? ההנהגה הפוליטית הנבחרת (regime parlementaire), היחידות הלוחמות בשטח, האנגלים [בני הברית העיקריים], גייס חמישי כלשהו – עונים הגנרלים שלנו – ובסיכום, כל העולם חוץ מהם! עד כמה האב ז'ופר היה הרבה יותר חכם וצנוע! [הכוונה לרמטכ"ל המהולל של צבא צרפת במלחמת העולם הראשונה, Joseph Joffre] כשאמר: 'איני יודע אם אני הוא האיש שניצח בקרב על המארן. אבל יש דבר אחד שאני מיטיב לדעת: אילו הקרב הזה היה נגמר בתבוסתנו, רק אני הייתי האשם'. המשתמע מאמירה זאת אינו מוטל בספק: מפקד הוא אחראי בלעדי לכל מה שקורה תחת פיקודו ופקודותיו. ואין שום חשיבות לעובדה שהוא לא היה היוזם של כל פקודה ושהוא לא מכיר לפרטיה כל פעולה. כיוון שהוא המפקד שהסכים להיות המפקד, הוא מחויב לקחת אחריות, לטוב ולרע, על התוצאות. האמת הגדולה שאיש פשוט זה הביע בצורה כה בהירה מקבלת בימים אלה משמעות יותר מלאה וחשובה. ובכן, בסוף המערכה בה הובסנו לא היה אף קצין שהכרתי בסביבתי שהטיל ספק באמת של אמירתו של ז'ופר. מה שלא נחשוב על הסיבות והגורמים העמוקים לתבוסתנו הנוכחית, הגורם המרכזי הישיר (אותה נצטרך להסביר בהמשך) שלה הוא – הנכות [אי-היכולת והמסוגלות והשיתוק] של ההנהגה הצבאית!" (עמ'32).

    בלוך מפרט את ביקורתו תחת ארבע כותרות משנה: צבא סקלרוטי ומנוון; הכשלים של המודיעין; בעיית האחריות של הפיקוד הבכיר; הכשלון של בני הברית, בעיקר האנגלים.

    באופן כללי הצבא היה בירוקרטי עד זרה כתוצאה מאימוץ מנהגים של צבא שמוחזק בזמן שלום ונח על זרי דפנה של עבר (מלחמת העולם הראשונה), מה שמקהה ומנוון את הדריכות וההתכוננות למלחמה הבאה. הדבר בא לידי ביטוי בפיתוח של "תרבות ארגונית של ניירות יפים", רוצה לומר, ניירת אינסופית, טרחנית ומדוקדקת שאין בינה לבין קיצוריות, יעילות ותכליתיות פשוטים. תרבות זו משרתת את התופעה של "פחד וחשש של פקודים להתנגש באישים חזקים של היום או של המחר" – לא לומר למפקד את דעתך אלא את הדעה שהוא רוצה לשמוע! מה שגורם לאורך זמן לדילול ומיהול של האחריותיות בין שלל הדרגים ההיררכיים, כך שבסוף אין אחריות בכלל! ונוצר פער זמנים ותוכן בהעברת פקודות לביצוע.

    הצבא הצרפתי כלל בדרגות הבכירות (מקולונלים ומעלה) מפקדים זקנים לעומת הצעירות הבולטת של המקבילים בצבא הגרמני. בעיה בסיסית היא ההכשרה של הקצינים שמכילה כמעט אך ורק תאוריה ומסורת שמבוססים על הניסיון שנרכש במלחמת העולם הראשונה שהאדירה את חשיבות חיל הרגלים ההולך ברגל ובעיקר את הארטילריה בניגוד מוחלט לבית הספר הגרמני שהאדיר את היחידות הממוכנות כולל טנקים ומטוסים – לדעת בית הספר למלחמה הצרפתי כל דבר ממוכן הוא כבד מידי לתנועה (לעומת החיילים הצרפתים הזקנים קלי הרגליים ובעלי הכנפיים…?!) ובכלל, הוא חייב לנוע רק בלילה פן יתגלה לפגזי הארטילריה הצרפתית של תחילת המאה העשרים! מסיבות אלה, בלוך עצמו סרב בעבר לגשת לבית הספר הזה והסכים להישאר בדרגתו, סרן של 1918! בנוסף, בהמשך הזמן התרחב הפער בין ההוראה התיאורטית הנוקשה לבין היישום הקרבי בשטח, מה עוד שההוראה הייתה משום מה ממודרת ומסווגת כך שחלק מהתוכן לא הגיע לחיילים ולקצינים שבשורה הראשונה, ואם כבר הגיעה, אזי באיחור שעיקר את שימושה. גם תחלופת מפקדים בדרגי השטח, תוך כדי הלחימה הייתה מהירה ופזיזה מידי ולא אפשרה חפיפה והטמעה ברת משמעות. מכלול הפגמים האלה (ונוספים) גרם לבעיות לוגיסטיות אדירות בכל הקשור לתספוקת של מזון, לבוש, נשק, תחמושת ודלק לדרג הלוחם, כך שבשורה התחתונה הצבא היה משותק ובמקביל כל מה שהושקע בקו מז'ינו ירד לטמיון כתוצאה מהעיקוף הגרמני מצפון. ובמילים אחרות, הצבא הצרפתי התכונן למלחמה הקודמת, הפער בין קציני מטה לקציני שטח היה בלתי נסבל ולחייל המסתער היו רק ידיים חשופות ובטן מקרקרת… הצבא הגרמני דהר בתנועה מתמדת בעוד הצבא הצרפתי הלך ברגל!

    כשלי המודיעין: המודיעין הצרפתי סבל מביטחון עצמי מופרז עד אימה. הוא לא חש ולא הפנים, פעם אחר פעם, את העובדה שהוא מופתע! הוא הופתע מהמהלך הגרמני של עקיפת קו מז'ינו מצפון. המידע המודיעיני שנאסף לא ירד לדרגי השטח ואם כבר ירד באיטיות בירוקרטית מחרידה הגיע לחזית כחומר חסר תוחלת ותכלית. המודיעין לא היה מסוגל לתת לוחות זמנים ריאליים כדי לאפשר תיכנון, תנועה ותגובה. הוא לא חזה את הקצב של התנועה הגרמנית, כך שיחידות שלמות בסדרי גודל של גדודים, חטיבות ואפילו אוגדות לא ידעו היכן האויב ובכל פעם נאלצו לסגת כי הופתעו וכמובן לא הגיעו לכלל אפשרות של התקפות נגד. דרגי השטח נאלצו לעסוק בהשגת מודיעין אזורי רלבנטי ובזמן רלבנטי, בעצמם, בהצלחה זעירה ותוך אובדן משאבי כוח אדם וזמן עצומים לשווא… קציני מודיעין בכירים היו מופתעים על בסיס קבוע, איך זה "שהגרמנים פשוט מאוד התקדמו יותר מהר מהמקובל על פי הנוהל! כאשר הנוהל היה מבוסס על לימוד המערכות הנפוליאוניות ואלה של מלחמת העולם הראשונה!". ההזנחה הזאת השפיעה קשות על המורל והאמון של היחידות המסתערות מכיוון שהאויב כמעט אף פעם לא היה היכן שהמודיעין מסר שיהיה "כי פעם אחר פעם הופיע האויב באופן פתאומי במקום ובדרך שלכאורה הייתה שקטה, רגועה ובטוחה… רק לכאורה" – דריכות ועוררות מתמידים לאורך זמן ותמיד לשווא גורמים לשחיקה, תשישות ואובדן ערנות קטלניים! והוא מסכם: " אנחנו, הצרפתים, התכוננו לקרבות מוכרים מההיסטוריה הקולוניאלית שלנו, של הקשת כנגד הרובה, אלא שהפעם, אנחנו היינו הפרימיטיביים!".

    הכשל המנהיגותי של הפיקוד הבכיר: על פי כמות הפעמים שבלוך חוזר בעקשנות (כמו קאטו הזקן על קרתגו) על הטיעון בדבר החולשה, הטמטום וחטא הגאווה הבלתי נסבלים של הגנרלים, נראה כי הוא רואה בהם את אבי אבות הכשלון הצבאי. הוא שם זרקור ענק על משבר המנהיגות של כת הגנרלים הזקנים. הם נהנו מחסינות, פטור ממתן דין וחשבון ומנשיאה באחריות ועונש למרות כישלונות חוזרים ונשנים תחת פיקודם. באותו הזמן הם מענישים על ימין ועל שמאל את דרגי השטח על לא עוול בכפם וללא אבחנה ושום שכל, מה שגרם למשבר אמון עמוק, העדפה של "יסמניות", העדפה של גיל על פני כישורים, יצירת יריבויות בין חלקי הצבא במקום ליצור שילוביות, הדדיות והסתמכות ביניהם. בשורה התחתונה, הוא מאשים את הגנרלים באטימות שכלית ורגשית, חוסר תובנה מוחלט של אי-יכולתם לגמישות מחשבתית הכרחית ובקיצור לטרשת עורקים והסתיידות של המחשבה עד כדי שבץ.

    מערכת היחסים העכורה עם הצבא הבריטי: לא כאן המקום להרחיב על שרשרת הכשלים במערכת היחסים בין שני הצבאות על רקע הבדלי מנטליות, "אנגלופוביה" צרפתית מצד אחד ומאידך זלזול בריטי בחייל הצרפתי, מה שגרם בסופו של דבר ל"פרשת דנקירק" והעובדה שחיל משלוח בריטי של כחצי מיליון חיילים תרם למלחמה אפס מאופס אחד גדול… לא נרחיב על ההאשמות ההדדיות, רק נזכור שבלוך היה גם קצין קישור לכוחות הבריטיים וחזה את הדברים מכלי ראשון. ייאמר כי הוא לא חוסך את שבט לשונו וביקורתו משני הצדדים גם יחד ובאופן אובייקטיבי למדי.

    אשמת האשמות: מעל כתב האישום הנוקב הזה מעלה בלוך את הדגל השחור החמור ביותר: "לצבא הצרפתי היו שמונה חודשים שלמים כדי ללמוד את הצבא הגרמני שלחם בחזית המזרחית והראה לעולם את כוחו וחידושיו ללא הסתרה ולעיני כל – ודבר לא נעשה!!!"

    בפרק השלישי (כארבעים עמוד), שכותרתו "בחינת מצפונו של צרפתי", בלוך מתעמת ישירות עם ההנהגה הפוליטית של צרפת והחברה הצרפתית שבין שתי מלחמות העולם והתנהלותם במהלך המלחמה ואף אחרי התבוסה… לדעתו, הם לא פחות נושאים באחריות לכישלון הצבאי ואולי אף יותר מהגנרלים!

    ההנהגה המדינית, המפלגות, מעמד הפועלים, ארגוני עובדים, הבורגנות (מעמד בינוני), האליטות, בעיית החינוך ועוד: בין סיום המלחמה הגדולה לבין פרוץ המלחמה בנאצים מפרידים שני עשורים. בעשור הראשון שררה בגרמניה אווירת רפובליקת ויימאר וברפובליקה הצרפתית אווירה של זחיחות והיבריס אחרי ההשפלה של גרמניה בחוזה ורסאי (יוני 1919). החברה הצרפתית סבלה מפוסט-טראומה קולקטיבית ואיבדה נחישותה, לא רצתה לשמוע על מלחמות, שאפה לנוחיות עד פציפיזם. בה בעת הפערים והמתחים בין המעמדות והמפלגות גברו על רקע חטא הגאווה שגרם לקוצר ראות עד עיוורון והטמנת הראש בחול. אי השוויון בנטל המלחמתי הפך להיות בולט והרסני. האמנה בין האזרח למדינה הופרה ואי-האמון בין האזרחים לבין עצמם ובינם לבין הממשל הלך וגדל במקביל לנזקים הכלכליים. המגזר השלישי ברח ממחויבות והתנדבות והפלגנות שלטה באוויר… והממשלה? – " האבסורד בהסברה ובתעמולה הרשמית של הממשלה הייתה באופטימיזם חסר הבסיס שלה, בגאווה משולחת הרסן וההיגיון שלה, ובעיקר באי-היכולת של הממשלה להגדיר את מטרות המלחמה שלה מה שגרם לשיתוק מוחין וחוסר מעש פעיל למשך שנים"(עמ' 122). וכך, בעשור השני כאשר בגרמניה הלכו והתחזקו הנאצים, הרי שבצרפת מערכת החינוך והתקשורת קרסו והתעלמו מהאתגרים שהלכו ונערמו לפתחם של הממשלה והחברה. באותו עשור צרפת והעולם ראו כיצד הפכה גרמניה, בפומבי וללא הסתרה לטורף-על מאיים, רצחני, ערמומי וחסר עכבות. אבל הממשלה והחברה בצרפת (ויתר ארצות אירופה) לקתה בחוסר-רצון אבסורדי עד אובדנות להכיר את האחר/האויב, ולדוגמה: "הייתי היחיד שהבאתי למשרד החינוך את ספרו של אוטו סטרסר על היטלר, 'היטלר ואני' (שהופיע ב-1940, לפני חודש מאי); אף לא אחד מחברי תמך בי בניסיוני להבהיר את הסכנה המתקרבת על ידי הפצת הספר. המצוקה הכספית של מערך הספריות המוניציפליות שלנו היה ידוע, מספיק להציץ בתקציבים של הערים הגדולות שלנו כדי לראות שמדובר בעוני מנוול שלא עורר עניין אצל אף ראש עיר. התמחנו באמנות של אי-רצון להכרת האחר וכך הפכנו את הבורות שבזרות לדגל מוביל. הרי כולנו מכירים את הפתגם העתיק 'דע את עצמך וכך תדע את האחר' (החוץ, האויב…) ומה עשינו עם זה? כלום! כי ההנהגה שלנו (הפוליטית והכלכלית) בחרה דווקא במאה של הכימיה לדבוק באלכימיה! […] מעין עצלות בלרצות לדעת." (עמ' 128) – עד כדי התאבנות המחשבה והסתיידות של ההנהגה עקב הימנעות מתחלופה והזרמת דם טרי.

    לסיכום: ה"מסה ההיסטורית המיידית" הזאת, כזו שנכתבה בסערת רגשות מיד בתום הקרבות והתבוסה, היא עדות מטלטלת לאימפוטנטיות של האליטות בצרפת בתחילת מאי 1940, חידלון שהתפתח במהלך שני העשורים שבין שתי מלחמות העולם אך בעיקר בעשור השני שבו היו צרפת והעולם עדים לעליית הנאציזם וטירופו – והתעלמו באופן הזוי ובלתי סביר ממראה עיניהם ומשמע אוזניהם! בלוך מתאר את התבוסה הצרפתית כאילו התאפשרה (ואולי אף "השתוקקה") על ידי ההנהגה שהייתה תחת ההשפעה של האליטות, הפוליטית, הצבאית, הכלכלית והחברתית גם יחד. לדעתו, האליטות האלה (כולל מערכת החינוך והתקשורת), כמעט באופן רצוני (או באדישות בלתי הגיונית) נמנעו מהכנת הצבא למלחמה העתידית ונמנעו ממהלכים דיפלומטיים לכריתת בריתות-נגד, למרות, לא רק אי-הסתרה אלא פרסום מלא ומתריס של גרמניה על תוכניותיה המגלומניות.
    האליטות האלה, כל אחת בדרכה, עסקו בפלגנות ושיסוי הדדי, אטימות והיבריס, והעדפת שיקולים אישיים, מעמדיים, סקטוריאליים פנימיים על פני שיקולים לאומיים, דמוקרטיים-ליברליים ואוניברסליים של אתיקה, מוסר וצדק, ובמילים אחרות, נקטו בגישות אנוכיות, ציניות ופופוליסטיות תוך הפרחת סיסמאות נבובות מכל המינים והסוגים האפשריים.
    ***
    ההשוואה — בלוך לנוכח מלחמת עזה:
    יש מי שיאמר שהמונח הבלשני "השוואה" אינו רלבנטי לעניינינו, ואם כן, אזי אין מקום להשוואה בין מערכות צבאיות במלחמת העולם השנייה לבין המערכה הנוכחית במלחמת עזה ובזירות האחרות סביב מדינת ישראל… כי: התקופה (זמן ומרחב) שונה, הנשק שונה, הגאופוליטיקה שונה, המערכת הבינלאומית-משפטית שונה ועוד כהנה וכהנה הנמקות מכאן ועד לקו האופק. שם לא היה עולם שהתבונן מהצד! שם המלחמה השתוללה על פני כל הכדור ובין שני חצאי עולם ותרבות. המלחמה כאן ועכשיו היא מקומית-אזורית בלבד! אמנם מדינת ישראל שהיא חברה במערב הדמוקרטי ליברלי (יותר או פחות…) מתמודדת מול ארגון טרור דתי קיצוני מפלצתי שבהחלט מושווה לנאצים ולדאעש, אבל נוהג כישות מדינתית דיקטטורית ששולטת על 2.3 מיליון בני אדם פלסטינים ואף מתחרה על השליטה בעוד שלושה מיליון בני אדם בגדה המערבית… אפשר להמשיך בהשוואה הזאת לאורך עשרות עמודות בטבלאות אקסל ודיאגרמות יפות…
    … אבל כל זה אינו הנושא ואינו המסר של מארק בלוך במסה המצמררת שלו על צרפת של מאי-יוני 1940! בלוך עוסק בניתוח ביקורתי של התבוסה מבפנים, ללא קשר לחוץ – מה קרה לצבא, להנהגה הפוליטית, למוסדות השלטון ולחברה הצרפתית בכלל – שאיפשר את הקטסטרופה הזאת??? וכאן ההשוואה למקבילה הישראלית היא מאוד מאוד רלבנטית! – מה קרה לצבא, להנהגה הפוליטית, למוסדות השלטון ולחברה הישראלית בכלל – שאיפשר את הקטסטרופה של אוקטובר 2023??? כאשר כאן האירוע עדיין בעיצומו, שמונה חודשים מאוחר יותר בעוד שצרפת דאז נפלה שדודה בתוך שישה שבועות.
    בלוך מוצא את כל הסיבות והגורמים בתוככי החברה הצרפתית! ומונה אותם אחד לאחד, באותם שני עשורים שבין שתי מלחמות העולם. הניתוחים והתיאורים שלו דומים במהותם לניתוחים ותיאורים מקבילים של תהליכים שקרו בחברה הישראלית בעשורים האחרונים (אלא שכאן הסיפור מתחיל יותר מוקדם, אחרי סיומה של מלחמת 1967, ומסלים אט אט במהלך 56 השנים מאז).
    בשינויים קלים ותוספות מתבקשות ניתן לקחת את הפסקה האחרונה בסיכום הטקסט של בלוך מהעמוד הקודם (מתחילה במילים "האליטות האלה…") – ולהכיל את תוכנה על מה שקרה בישראל בשני העשורים האחרונים וביתר שאת בארבע השנים האחרונות… ואידך זיל וגמור! – ולכן מן הראוי לקרוא את הטקסט המצמרר הזה שנכתב לפני כ-85 שנה על ידי יהודי חילוני, פטריוט צרפתי, חייל וקצין למופת, ואחד מגדולי ההיסטוריונים של המאה העשרים… אולי עדיין לא מאוחר ללמוד ממנו ומן ההיסטוריה…

    אשמת האשמות: מעל כתב האישום הנוקב הזה מעלה בלוך את הדגל השחור החמור ביותר: "לצבא הצרפתי היו שמונה חודשים שלמים כדי ללמוד את הצבא הגרמני שלחם בחזית המזרחית והראה לעולם את כוחו וחידושיו ללא הסתרה ולעיני כל – ודבר לא נעשה!!!"

    מקורות:
    Marc Bloch, L' Etrange Defaite, Ed: Franc-Stireur, Paris, 1946 (wtitten in 1940 and hidden during the war).
    השתמשתי בטקסט הצרפתי המקורי שמופיע במרשתת: http://www.ebookgratuits.com
    ספרים אחרים שלו שתורגמו לעברית:
    מארק בלוך. החברה הפיאודלית, תרגום: אורה גרינגרד, הוצ' מאגנס, ירושלים, 1988.
    מארק בלוך. אפולוגיה על ההיסטוריה או מקצועו של ההיסטוריון, ערך והקדים מסה: ב"ז קדר, תרגום: צביה זמירי, הוצ' ביאליק, ירושלים, 2002.
    מארק בלוך. הרהורים של היסטוריון, תרגום: חיים רינגוורץ, הוצ' רסלינג, תל-אביב, 2009.
    המלצה לתוספת קריאה משלימה: תומאס מאן. המלחמה והעתיד, תרגמה מאנגלית והוסיפה הערות: ניצה פלד, ערך והוסיף אחרית דבר: ראובן מירן, הוצ' נהר ספרים, בנימינה, 2024 (הרצאה מאוקטובר 1943).

    יצחק מלר

    בעבר, מייסד ומנהל היחידה הארצית לאורתופדיה אונקולוגית במרכז הרפואי ת"א על שם סוראסקי (כירורגיה של סרטן); מתגורר במיתר שבנגב. ספר שיריו “לראות שקופים בָּעין” ראה אור בהוצאת עמדה (2021). ספרו "יהודי מפשמישל | קדיש – שתי נובלות" ראה אור בהוצאת כרמל (2022). ספרו "לטבול את העט בפצע: טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק", המבוסס על עבודת דוקטורט במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון, יצא ב 2023 בהוצאת רסלינג.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 1
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    העדן הבדוי של דן פגיס

    עדינה בן חנן
    דן פגיס אינו ידוע כמשורר אהבה. תארים אחרים הוצמדו לאורך השנים...

    נעים להכיר, עירית אבני כהן

    עירית אבני כהן
    מתי כתבת את השיר הראשון? בגיל 10 כתבתי את שירי הראשון....

    ממרומי המאה – נבואה בוערת שלא התמהמהָה

    הרצל חקק
    מאה שנים לרצח ברנר – 2 במאי 1921 מאה שנים חלפו מאז...
    דילוג לתוכן