תשוקה לתיקון, קפיצת הדרך / הרצל חקק

קוּם לָשִׁיר כִּי כְּאֵבִים בִּשְׁבָרִים
נָגְעוּ
כִּי לָפְתָה הַקְּלִפָּה, כִּי הִסִּיג פֹּה
כָּל סִיג, וּמַה שֶׁעֵינַי רָאוּ
אוֹר שָׁחֹר מֵעִיב כָּל חָרָךְ, עַרְפִלִּים
אַחַר הַכְּתָלִים

יָדַעְתִּי: גַּם הַבְּשׂוֹרָה שֶתָּבוֹא סוֹפָה לְהִשָׁכַח, הַפַּרְדֵּס
כּוּלוֹ פֵּרוּד, קַיִץ הַפֵּרוֹת כּוּלוֹ קִצּוּץ.
נֶחְרַךְ כָּל לֵב, מַשְׁחִיר הַסּוֹד
אֵיךְ יִפָּתַח שַׁעַר אַחֵר, פַּרְגוֹד
לוּ יָאִירוּ מִלִּים, יִשָֹּבְרוּ כֵּלים, שֶׁיִּתְפַּקְעוּ

נִשְׁבַּע אֲנִי: אֶכְתֹּב וְאֶצְרֹף עַד תִּקּוּן
עַד חֲצוֹת
שֶׁיֵּרְדוּ מֶרְכָּבוֹת, שֶֹתִּבָּקַע אֶבֶן הַשְּׁתִיָּה, שֶׁיָּעוּפוּ נִיצוֹצוֹת

קַמְתִּי לָשִׁיר:
הַחֹשֶׁך חַיָב לְהִתְפַּזֵּר, לְהִמֵּס, לְהֵעָרֵם, לְהֵעָלֵם
עַד קְטַנֵּי הָאֱמוּנָה יֵצְאוּ מֵחֹרֵיהֶם, עַד אֵדַע
זוֹ הַבְּשׂוֹרָה שֶקּוּמְטָה, שֶׁכּוּסְתָה פִּיחַ, נַפָּצִים
עַד אֵדַע כִּי נָגַעְתִּי בָּאוֹר, בַּנֶּפֶשׁ, בָּעֵרֶךְ

זוֹ תִּהְיֶה לִי הַקְּפִיצָה, הַדֶּרֶךְ

קוּם לָשִׁיר כִּי כְּאֵבִים בִּשְׁבָרִים נָגְעוּ

המשורר מעורר את עצמו לשיר. הסיבה לשירתו היא תחושת חורבן: "כי כאבים בשברים נגעו". המציאות כולה, גם התחושה – "כאבים" וגם הביטוי החיצוני – "בשברים" שלילית. הרע שולט בכל. דווקא אז הוא הזמן להתעורר לשיר. הרמז לדבר, "רע" הוא אותיות "ער". המטרה הפנימית של השתלטות הרע היא לעורר את האדם.

כִּי לָפְתָה הַקְּלִפָּה, כִּי הִסִּיג פֹּה / כָּל סִיג,

כאן מרחיב המשורר את הביטויים השאולים מעולם הקבלה. ראשית כל הכותרת – "תשוקה לתיקון", השורה הקודמת – "שברים", המרמזים לשבירת הכלים הידועה בקבלה, ומפותחת בהרחבה בהמשך השיר, וכאן – "הקליפה". לקליפה יש תפקיד חיובי של שמירה על הפרי הפנימי, אבל כאשר היא סוגרת על הכלי מעבר לזמן בישולו, היא הופכת להרסנית. כאן מובאת הקליפה במובנה הקבלי השלילי. הקליפה בשיר לופתת את הפרי, ומונעת בכל כוחה את התגלותו. ה"סיג" הוא דבר מיותר ושם נרדף לקליפות – "כולו סג יחדיו" (תהילים נג, ד). סג הוא צירוף גס. הקליפה היא שורש הגסות.

וּמַה שֶׁעֵינַי רָאוּ / אוֹר שָׁחֹר מֵעִיב כָּל חָרָךְ, עַרְפִלִּים / אַחַר הַכְּתָלִים

בהמשך השיר מצטיירת סיטואציה של שעת ליל לפני חצות. בצירוף של דבר והיפוכו – "אור שחור", ה"אור" הוא שם העצם ושם התואר הוא "שחור". מאחורי אפילת החיים הגשמית והרוחנית מסתתר אור, אלא שכעת הוא הפוך למהותו – "שחור", ולכן הוא גורם לתחושת עצב – "מעיב כל חרך". המילה "חרך" מופיעה בשיר השירים – "מציץ מן החרכים". הקב"ה, אור העולם, מסתתר מאחורי החרכים, החריצים שבקיר.
הצירוף "אחר הכתלים" מזכיר פסוק אחר משיר השירים – הנה זה (הקב"ה) עומד אחר כתלנו" (ב, ט). כאן הקב"ה לא עומד מאחורי הכותל, אלא ה"ערפילים". יש הסתרה בתוך הסתרה. אבל דווקא בתוך הערפל נמצא האלוקים, כנאמר "ומשה נגש אל הערפל אשר שם הא-להים" (שמות כ, יז), ועוד.

יָדַעְתִּי: גַּם הַבְּשׂוֹרָה שֶתָּבוֹא סוֹפָה לְהִשָׁכַח, הַפַּרְדֵּס / כּוּלוֹ פֵּרוּד, קַיִץ הַפֵּרוֹת כּוּלוֹ קִצּוּץ.

הבשורה מובאת בדרך כלל בהקשר חיובי ובפרט של הגאולה, כמו "מה נאוו על ההרים רגלי המבשר" (ישעיהו נב, ז). המשורר מתאר מצב, שבו גם הגילוי גדול ביותר של הגאולה סופו שכחה. הגילויים המפורשים ביותר לא מותירים כל רושם.
הפרד"ס מבטא בפנימיות את כל רבדי התורה – פשט, רמז, דרש, סוד. ידוע המעשה בחז"ל על ארבעה שנכנסו לפרדס. רבי עקיבא נכנס ויצא בשלום ואילו אלישע בן אבויה (אחר) "קיצץ בנטיעות", כלומר כפר בעיקר (חגיגה יד, ב). כאן הפרדס עומד כולו בסימן הפרוד והקיצוץ בנטיעות. בשורש פ.ר.ד. חסרה האות ס' כדי להגיע לפרד"ס. כאשר חסר המימד של הסוד, כל אחדות התורה הופכת לפירוד. ללא האור הפנימי אין מובן לכל התורה. על כך נאמר "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין" (תהלים לב, ט). העדר האור, הסוד, הפנימיות, הוא נושא השיר.
"קיץ הפירות" הוא הזמן שבו הפירות הפנימיים מבשילים ומתגלים, ואילו בשיר ה"קיץ" הוא מלשון "קיצוץ" (הקשור כאמור לקיצוץ בנטיעות) כפי ש"קץ" מבטא מוות.

נֶחְרַךְ כָּל לֵב, מַשְׁחִיר הַסּוֹד / אֵיךְ יִפָּתַח שַׁעַר אַחֵר, פַּרְגוֹד

החרכים במובן של סדקים דקים שמבעדם חודרת הקדושה, מקבלים משמעות של חריכה ושריפה. הלב הוא ביטוי נוסף של הפנימיות, כמו שהלב הוא האיבר הפנימי המעניק חיים לכל יתר האיברים. הצירוף "משחיר הסוד" הוא ביטוי מפורש יותר של "אור שחור". ככל שהשיר מתקדם, כך מתגלה רובד הקדושה יותר ויותר. השיר עובר מחושך קיומי סתמי, בו הקדושה מרומזת בלבד, לזעקה על משבר אמוני כללי. בתחילה דומה שמדובר בשיר אישי "שעיני ראו", ואילו כעת מדובר על "כל לב". מצב האמונה הכללי נמצא במשבר.
הביטוי "שער אחר" זכור מהתפילה ביום הכיפורים "פתח לנו שער בעת נעילת שער". כל שערי הקדושה הידועים סתומים. המילה "פרגוד" מופיעה (במסכת 'חגיגה') בדיוק בסיפור הארבעה שנכנסו לפרדס, כאשר אומר אלישע בן אבויה "כבר שמעתי מעבר לפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר". ה"פרגוד" מחזק את התחושה הכללית שנוצרה עד כה של חוסר מוצא להגיע לפנימיות ולחזור בתשובה באמת.

לוּ יָאִירוּ מִלִּים, יִשָּבְרוּ כֵּלים, שֶׁיִּתְפַּקְעוּ

כאן לראשונה נוקט המשורר בלשון תפילה – "לו יאירו מלים", אבל זו תפילה 'קרבית' – "ישברו כלים, שיתפקעו". האותיות והמילים בלשון הקודש הן אלוקות ממש והארתן היא גילוי האלוקות הגדול ביותר. זהו הניגוד לכל ה"אור השחור" וה"פירוד".
להפך – האור של המילים מגלה את אחדות ה' בעולם, מפני שצירופי לשון הקודש והגימטריות מגלים קשרים נפלאים ואינסופיים בין כל האותיות והמילים.
מובע כאן רעיון עמוק: הארת האלוקות תלויה בשבירת הכלים. לכאורה ההפך הוא הנכון. ידוע כי גאולת העולם בלשון החסידות והקבלה היא "אורות דתהו בכלים דתיקון". כלומר האורות הגבוהים ביותר שוכנים בכלים רחבים ומתוקנים שלא ישברו עוד. הכלים שעליהם מדבר המשורר אינם כלי הגאולה, אלא, כפי שנראה בהמשך – כלי הגלות. יש למשורר מעין טינה כלפי אותם כלים, שבהמשך יתגלה טיבם יותר, והוא נוקט בלשון נטירה "שיתפקעו".

נִשְׁבַּע אֲנִי: אֶכְתֹּב וְאֶצְרֹף עַד תִּקּוּן / עַד חֲצוֹת

כאן מתחברים שני המימדים בשיר – כתיבת שיר ותפילה (תיקון חצות) שבשורשם הם אחד. כידוע "תפלה" עולה בגימטריא "שירה". במובן מסוים השירה, כמבע אישי וחופשי היא ניגודה של התפילה המסודרת. תיקון חצות היא קינה עתיקת יומין על החורבן, ואילו כתיבת שיר היא דבר עצמי ביותר. ובכל זאת יש לשתיהן מטרה אחת – לתקן את החורבן, אלא שכתיבת השיר באה דווקא להחריב את ה"תיקון" הישן נושן, לשבור את כלי הקודש המיושנים אשר במקום לגלות אלוקות, עוד מסתירים אותה ביתר שאת. לעומת ה"אכתוב" העצמי ישנו ה"אצרוף" שפרט להצטרפות על ידי ייסורים, מרמז לצירופי לשון הקודש, לשעשועי תורה שמגלים את אחדות ה'. נקודת חצות העמוקה מסוגלת לחבר בין ההפכים הללו.

שֶׁיֵּרְדוּ מֶרְכָּבוֹת, שֶתִּבָּקַע אֶבֶן הַשְּׁתִיָּה, שֶׁיָּעוּפוּ נִיצוֹצוֹת

כאן מתגלה נושאו העמוק של השיר שנרמז לפני כן. שורה זו בנויה באותה מתכונת של השורה "לו יאירו מילים…", שהיא חיובית בתחילתה ובהמשכה לכאורה שלילית. לנוכח הסתר הפנים העצום, המשורר רוצה להוריד את השכינה ארצה 'בכל מחיר', אפילו באופן של תהו. מוזכרים כאן סמלים מרכזיים של הקדושה. ה"מרכבות" המרמזות למעשה המרכבה של יחזקאל שהיא התגלות ה' הגדולה ביותר (כמראה ולא כעצם) מאז ומעולם, ובה טמונים סודות הקבלה העמוקים ביותר.
סמל נוסף הוא "אבן השתיה", שהיתה מונחת במקום ארון ה' בבית המקדש השני, ונדרש כי עליה מושתת כל העולם. וכן ה"ניצוצות" (מונח קבלי ידוע) הן ניצוצות הקדושה המפוזרים בעולם. יש קשר יפה בתמונת השיר בין בקיעת אבן השתיה הגורמת להתעופפות הניצוצות. המשורר מבקש 'להכות באבן' (כמו משה שהכה בסלע) בלב הקודש, כדי לגלות את האמת מבעד לכל הפולחנים הדתיים המאובנים. זהו לב השיר.

קַמְתִּי לָשִׁיר: / הַחֹשֶׁך חַיָב לְהִתְפַּזֵּר, לְהִמֵּס, לְהֵעָרֵם, לְהֵעָלֵם

כאן הקול הפנימי ("קום לשיר") הופך לעובדה מוגמרת – "קמתי לשיר". התשוקה לתיקון נעשית באופן של תהו. המלחמה התוהית בחושך מגיעה לשיאה. יש משפט ידוע בחסידות ש"אי אפשר לגרש את החושך עם מקל". ארבעת הפעלים השונים ואף המנוגדים זה לזה, מורים על התגברות הבלבול. "להתפזר" מנוגד ל"להערם", ואילו "להמס" מורה על שינוי מצב צבירה לעומת "להעלם" המורה על שינוי מהות.

עַד קְטַנֵּי הָאֱמוּנָה יֵצְאוּ מֵחֹרֵיהֶם

כאן נאמר באופן המפורש ביותר כנגד מי לוחם המשורר – "קטני האמונה". אותם אלו שעובדים את ה' במצוות אנשים מלומדה. הם מסתירים את ה' יותר מכל הקליפות הטמאות. קטני האמונה גרועים במובן מסוים יותר מהכופרים וחסרי האמונה, משום שכל הקדושה מצטיירת דרכם כדבר קטנוני, אפל ודוחה. אורם וסודם שחורים. המשורר מציירם כעכברים המסתתרים בחוריהם. העכברים המסתתרים בפחדם מנוגדים למשורר הנלחם. הקטנות מנוגדת למהות האמונה האמיתית שהיא גדולה ואינסופית, כמו שכתוב "אמונתך עד שחקים" (תהילים לו, ו) או "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (איכה ג, כג). כל יניקתם של קטני האמונה היא מהחושך והסתרת פני ה' וברגע שהחושך יעלם, תתגלה אפסותם של קטני האמונה ויתקיים – "ויראו אותו כל אפסי ארץ" (תהלים סז, ח).

עַד אֵדַע / זוֹ הַבְּשׂוֹרָה שֶקּוּמְטָה, שֶׁכּוּסְתָה פִּיחַ, נַפָּצִים

בעוד הבשורה בתחילת הבית השני עמדה בסימן השכחה וההעלמה, הבשורה כאן עומדת בסימן 'מלחמתי' ומתאימה לרוח הקרבית ההולכת ומתפתחת בשיר. הבשורה וה"אור השחור" המופשטים הופכים כאן ל"בשורה שקומטה" ולכיסוי בפיח. וה"נפצים" מעצימים את האווירה המלחמתית של המשורר לגעת באור האלוקי באופן בלתי אמצעי.

עַד אֵדַע כִּי נָגַעְתִּי בָּאוֹר, בַּנֶּפֶשׁ, בָּעֵרֶךְ

השיר פתח בנגיעה של "כאבים בשברים". קליפות הקודש מייסרות את המאמין האמיתי והבלתי אמצעי. תכלית מאבקו של המשורר היא להגיע לנגיעה בטוב האמיתי, באור הבהיר ולא ב"אור שחור". לבקוע את כל הקליפות המסתירות את הנפש. ה"ערך" הוא מלשון דבר אמיתי וחשוב מחד, וגם מלשון סדר – עריכה. תכלית מלחמת המשורר היא להגיע לדבר החשוב באמת, ואילו הריסת הקליפה באה להגיע לסדר בטוב. אין רק תשוקה לאור, אלא גם לכלי הקודש האמיתיים שיכילו אותו, וכלשון הכותרת – "תשוקה לתיקון".

זוֹ תִּהְיֶה לִי הַקְּפִיצָה, הַדֶּרֶךְ

הקפיצה מנוגדת לחלוטין לפתיחת השיר, בה מנסה המשורר לזוז ולקום בעיצומו של משבר הקודש. קפיצת הדרך מוזכרת במסעו של יעקב, ומאז מופיעה כנס המתרחש לצדיקי עליון. יש כאן ביטול של מימד המקום. זהו מין תהו קדוש. הנס הגדול ביותר הוא דווקא זה המלובש בטבע, כמו נס פורים. קפיצת הדרך מאפיינת את דרכו של המשורר המנסה לבטל את הטבע החשוך. אבל במקום קפיצת הדרך המופיעה בכותרת, מסיים המשורר ב"הקפיצה, הדרך". כלומר אין כאן את המימד הניסי של קפיצת הדרך, אלא דרך של קפיצה. כדי להגיע לגאולה חייבים לקפוץ ולדלג כמו ביציאת מצרים שם היתה פסיחה ודילוג אל הגאולה.