close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • התבוננות יהודית בשירה עברית

    עודד מזרחי | מאמרים | התפרסם ב - 29.01.24

    כמו תיקון חצות בירושלים / בלפור חקק

    בְּתֵל אָבִיב עִיר הַמַּיִם אֲהוּבָתִי בַּת הַחוֹל.

    אֶת מִשְׁכָּבָהּ נָשָׂאתִי עִמִּי

    אֶת עַרְשָׂהּ נָשָׂאתִי עִמִּי

    אֶת גּוּפָהּ נָשָׂאתִי עִמִּי כָּל הַדֶּרֶךְ

    לִירוּשָׁלַיִם כְּמוֹ עֲנַן קְטֹרֶת מָלֵא חֹם.

    אֲהוּבָתִי הַחוֹלִית אֵינָה יְרוּשָׁלַיִם הַקָּשָׁה

    אֲהוּבָתִי הַחוֹלִית רַכָּה וּפִרְאִית

    רֵיחַ גּוּפָהּ נוֹתַר בְּכַפּוֹתַי בְּאֶצְבְּעוֹתַי בְּצִפָּרְנַי

    רֵיחַ גּופָהּ הָאַרְצִי מִלֵּא אֶת הֵיכָלִי

    הַחַם כָּל הַדֶּרֶךְ לִירוּשָׁלַיִם הַסַּלְעִית.

    וּבַחֲצוֹת בִּירוּשָׁלַיִם הַסַּלְעִית

    נִצַּח רֵיחַ יְרֵכֶיהָ שֶׁל בַּת הַחוֹלוֹת הַפִּרְאִית

    בְּלַיְלָה אֶחָד בִּלְבָד

    זָרַם רֵיחָהּ כְּמוֹ מַיִם

    כְּמוֹ תִּקּוּן לְרֵיחַ הָאֳרָנִים וְהַזֵּיתִים

    כְּמוֹ תִּקּוּן לִקְדוּשַּׁת יְרוּשָׁלַיִם.

    וְהִיא צוֹמַחַת בִּי כְּמוֹ גְּאוּלָה כְּמוֹ חֲלוֹם

    כְּשַׁחַר נָכוֹן מוֹצָאָהּ, הוֹלֶכֶת

    וְאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם.

    בְּתֵל אָבִיב עִיר הַמַּיִם אֲהוּבָתִי בַּת הַחוֹל

    יש כאן ניגוד בין מים לחול, שני היסודות ה'תל אביביים'. בשלב זה נראה שמדובר באהובה ממשית המתגוררת בתל אביב. בהמשך השיר מתברר יותר ויותר שמדובר בתל אביב עצמה, כלומר ביחסו של המשורר למהות התל אביבית. תל אביב היא עיר האהבה לעומת ירושלים שעניינה על פי הסוד יראה שלמה. תל אביב היא מלשון אביב ולבלוב. תכונות 'עיר הבירה של החילוניות' הן חסד ופתיחות וכו'. כל עוד שהאהבה מנותקת מהקודש – "בת החול" – היא תאווה גופנית גרידא, אך בהתקרבותה אל היראה בנפש המשורר, המיוצגת במסע לירושלים, מתגלה כוחה הפנימי.

    אֶת מִשְׁכָּבָהּ נָשָׂאתִי עִמִּי / אֶת עַרְשָׂהּ נָשָׂאתִי עִמִּי

    בפשטות "משכב" הוא לשון מיטה, אך הוא מופיע רבות בלשון זיווג, כמו "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה" (ויקרא יח, כב). בנוסף מצטרפת משמעות לואי ויזואלית של לוויה. נוצר חיבור הפכים בין תאוות החיים לבין היפוכה – המוות. מעניין כי המילה "משכבה" מופיעה בתורה פעם אחת בהקשר של טומאה "וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו" (ויקרא טו, כא).   המילה "ערשה" נוטה יותר למשמעות של מיטה, כמו "אם אעלה על ערש יצועי" (תהלים קלב, ג) ואפילו נוטה יותר לכיוון של מיתה מלשון "ערש דוי" (תהלים מא, ד).

    אֶת גּוּפָהּ נָשָׂאתִי עִמִּי כָּל הַדֶּרֶךְ

    בפשטות מדובר בשיר על זיכרון אהבה תל אביבי שנושא עמו המשורר בדרך העולה לירושלים, אבל כאמור המשמעות הכללית יותר הולכת ומתעצמת. במילה "גופה" המתח גובר. ומאידך המשמעות המינית חוזרת.

    בתנ"ך מופיעה המילה "גוף" בהקשר של גויה הנלקחת בלויה – "וישאו את גופת שאול" (דברי הימים א' י, יב). על פי לשון הקודש המקראית, הגוף (לשון נגף) כשלעצמו הוא גויה, ורק בלשון מאוחרת יותר מופיע הגוף כחלק מהחיים.

    לִירוּשָׁלַיִם כְּמוֹ עֲנַן קְטֹרֶת מָלֵא חֹם.

    כאן מופיעה לראשונה ירושלים עיר הקודש, הקוטב המנוגד לתל אביב – עיר האהבה החופשית. הזיכרון הגופני של האהובה מדומה כאן לענן קטורת מלא חום. כידוע ענן הקטורת עלה על ידי הכהן הגדול בקודש קודשים. שיא החולין – ריח האהבה הגופנית – מתחבר כאן לקודש העליון ביותר – ענן הקטורת.

    כאשר האהבה הגופנית מנותקת משורשיה, אין טמאה וגרועה ממנה, דווקא מפני שעניין הזיווג בין איש לאשה הוא בשורשו קודש קודשים. לכן נאמר על 'שיר השירים', שכל השירים קודש ושיר השירים (שהוא שיר אהבה) הינו קודש קודשים. העלייה לירושלים עיר הקודש מעניקה לאהבה הגשמית את שורשה.

    משמעות המילה קטרת היא קשר בין העולם התחתון לעולם העליון. לאחד מסממני הקטורת החלבנה יש את הריח הגרוע ביותר, אבל בלעדיו הקטרת כולה פסולה.

    אֲהוּבָתִי הַחוֹלִית אֵינָה יְרוּשָׁלַיִם הַקָּשָׁה / אֲהוּבָתִי הַחוֹלִית רַכָּה וּפִרְאִית

    כאן מובא במפורש הניגוד בין האהובה התל אביבית החולית לבין ירושלים הקדושה, ומתברר שהנושא הפנימי יותר בשיר הוא תל אביב עצמה, כאשר האהובה רק מייצגת את תפיסת העולם של החולין. כאן מודגש דווקא היתרון לכאורה של הרכות והחסד שבחולין לעומת מידת הדין של הקודש.

    המשורר מביא לעיר הקודש את תחושת החסד והאהבה פורצת הגבולות. דווקא כאשר הקודש נתפס כדין קשה, הוא מעורר באדם תאוות תוהו פראית. יתרה מזאת, כאשר האדם תופס את הקודש כמידת דין גמורה ואת החול כחסד גמור, הוא מעדיף באופן טבעי את החסד הלא מתוקן על פני הדין הלא מתוקן.

    התכללות בין החסד והדין על פי הקבלה הוא התפארת, הפאר האמיתי אליו חותר המשורר במאבקו הפנימי בין הקודש לחול. הפרא הוא הקליפה הקודמת לפרי – הפאר.

    רֵיחַ גּוּפָהּ נוֹתַר בְּכַפּוֹתַי בְּאֶצְבְּעוֹתַי בְּצִפָּרְנַי

    כאן חוזרת המשמעות המינית ביתר שאת. תיאור חלקי היד פותח בכף היד, עובר לאצבעות ומסיים בציפורניים. יש כאן תנועה מהפנימיות אל החיצוניות והטומאה המוחלטת המתבטאת בציפורניים.

    עם זאת מעניין לצייר בהקשר הכללי של גוף המשורר כהיכל הקודש, שיש במקראות אזכור רב בעבודת הקודש לכל חלקי היד המצוינים כאן. המילה "כף" מופיעה פעמים רבות בעבודת הקודש כמו "ושמת הכל על כפי אהרון" (שמות כט, כד), וכן מופיעות הכפות כמכשירי קודש כמו "את הקערות ואת הכפות" (במדבר ד, ז). גם האצבע מופיעה רבות בהזאת הדם על המזבח, כמו "וטבל הכהן אצבעו מן הדם" (ויקרא ד, יז). אפילו לציפורן הטמאה יש תפקיד במליקת ראשה של הצפור בעבודת הקודש.

    רֵיחַ גּופָהּ הָאַרְצִי מִלֵּא אֶת הֵיכָלִי / הַחַם כָּל הַדֶּרֶךְ לִירוּשָׁלַיִם הַסַּלְעִית.

    ראינו שגופה של האהובה מייצג את תל אביב החופשית, וכאן מזהה המשורר האוהב את גופו כהיכל חם, שיש בו שילוב ניגודים של היכל הקודש הירושלמי לתל אביבית, אבל בעומק יש ניסיון לחבר את החול הפראי וחסר המעצורים עם הקודש המאובן. כפי שנראה בסיום, אין בפנימיות מלחמה בין טומאה לטהרה. כאר החול והקודש מנותקים זה מזה, והכל טמא ואטום: תל אביב "פראית" ואילו ירושלים "סלעית".

    וּבַחֲצוֹת בִּירוּשָׁלַיִם הַסַּלְעִית / נִצַּח רֵיחַ יְרֵכֶיהָ שֶׁל בַּת הַחוֹלוֹת הַפִּרְאִית

    כאן המשורר הגיע לירושלים והוא נמצא בשעת חצות. זמן חצות הוא שיאו של החושך ומבטא את הסתרת האלוקות בשיא הפירוד בין קודש לחול. חצות מלשון חציה ופרידה. הקדושה אטומה לגמרי – "סלעית" – ואז מתגברת הקליפה ביותר.

    השורות הללו הן לכאורה שיאו של מאבק התחולל בנפשו של המשורר בין קודש לחול ומוכרע בנצחון החול – "נצח ריח ירכיה של בת החולות הפראית", אבל כאמור זהו רובד חיצוני בלבד. שורה זו היא שיאה של המיניות החיצונית. אבל כפי שנראה כל כוונות המיניות בשיר היא כלפי מעלה ולשם שמיים. האהבה הגשמית שואפת בפנימיותה אל מה שמעבר, אל הקודש.

    בְּלַיְלָה אֶחָד בִּלְבָד / זָרַם רֵיחָהּ כְּמוֹ מַיִם

    לאחר שמימד החול התל אביבי הגיע לשיאו, חוזר מימד המים התל אביבי שהופיע עוד בתחילה – "עיר המים". החול והמים התל אביביים הגשמיים כשלעצמם, כלומר חוף הים, הם כמובן מקום של טומאה. אבל ריח האהבה התל אביבית הזורם כמו מים, כפי שנראה בהמשך, אף מפרה ומצמיח את הקודש ומתקנו. הצירוף "זרם ריחה כמו מים" מבטא את הרוחניות (הריח קשור לרוח) הכרוכה בגשמיות (לשון גשם ומים). חוש הריח הוא הרוחני והמופשט ביותר, ויהיה המרכזי בעת הגאולה, כפי שכתוב על המשיח – "והריחו ביראת ה'" (ישעיה יא, ג).

    כְּמוֹ תִּקּוּן לְרֵיחַ הָאֳרָנִים וְהַזֵּיתִים / כְּמוֹ תִּקּוּן לִקְדוּשַּׁת יְרוּשָׁלַיִם.

    את הקינות הנושנות של תיקון חצות על חורבן בית המקדש מחליפה האהבה החדשה. ריח האהובה מסמל את תל אביב, בעוד שירושלים מיוצגת ב"ריח הארנים והזיתים". "ריח הארנים" מזכיר כמובן את 'ירושלים של זהב', שירה הנצחי של נעמי שמר על ירושלים לאחר כיבוש העיר העתיקה. הזיתים מבטאים את ימי קדם מחד ואת עתיד הגאולה, בה יעמדו רגלי המשיח על הר הזיתים (זכריה יד, ד).

    הביטוי "תיקון לקדושת ירושלים" מבטא במפורש את רעיונו של השיר. האהבה הגשמית הטבעית התל אביבית, אינה סותרת את הקדושה הירושלמית המרוממת, אלא אדרבא משלימה ומתקנת אותה. כתוב ב'זוהר' שכדי לפרוח צריך האדם שתי כנפיים – אהבה ויראה. רק כאשר האדם אוהב את הקודש ומתאווה אליו, כפי שהוא אוהב ומתאווה לאשה אהובה, אהבתו שלימה באמת, כפי שאמר ישעיה "נפשי איויתיך בלילה" (ישעיה כו, ט).

    וְהִיא צוֹמַחַת בִּי כְּמוֹ גְּאוּלָה כְּמוֹ חֲלוֹם

    מהי בעצם הגאולה? מובא בספרי חסידות כי בימי הגלות האדם נמשך בטבעיות אחרי ענייני העולם הזה, ואילו התורה והמצוות הן עבורו עול, ויש לקיימן מצד האמונה. אבל בזמן הגאולה לימוד התורה וקיום המצוות יהיו הכיף הכי גדול, ממש כמו התענוג הטבעי הכי גדול.

    דווקא האהבה מפרה את נפש המשורר וגואלת אותה. עניינו של המשיח היא הצמיחה – "צמח שמו ומתחתיו יצמח"(זכריה ו, יב). על הגאולה כתוב "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהילים קכו, א). מצב החלום הוא מצב לילי של טרום הגאולה, הנמשלת לבקיעת אור הבוקר מתוך חשיכת הליל והגלות.

    כְּשַׁחַר נָכוֹן מוֹצָאָהּ, הוֹלֶכֶת / וְאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם.

    בנביא כתוב "ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו ויבוא כגשם לנו" (הושע ו, ג). ריח האהובה מזוהה בסיום השיר עם ה' ממש. לעתיד לבוא נרדוף לדעת את ה' בדיוק כמו שרודפים אחרי תאווה. האהובה שחורה עדיין, אך כמו השחר היא הולכת ומאירה, בבחינת "שחורה אני ונאוה" (שיר השירים א, ה).

    על הצדיקים נאמר "ואורח צדיקים באור נוגה הולך ואור עד נכון היום (משלי ד, יח). מסע הלוויה מתל אביב לירושלים שהחל בדו משמעות שלילי של תאווה ומוות מסתיים באהבה וגאולה. יש בשיר מסר עמוק. האהבה התל אביבית החופשית לא עולה לירושלים רק כדי לחזור בתשובה ולהיות 'ילדה טובה ירושלים', אלא דווקא היא מכניסה חיים טבעיים בקדושה הירושלמית המאובנת וגואלת אותה בנפש המשורר.

    עודד מזרחי

    עודד מזרחי הוא סופר ומשורר חוזר בתשובה בנושאי תשובה ואמונה. זכה בפרס היצירה התורנית לשנת 2005.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    המומלצים של ינואר 2020

    מערכת סלונט
    "דיסאוריינטלית" | נגאר ג'וואדי | מודן | 2019 אשה צעירה יושבת...

    אֲנִי. אֲבַק הַסְּפָרִים.

    גד קינר קיסינגר
                            לזכרו של עמוס עוז ז"ל אֲנִי. אֲבַק הַסְּפָרִים. נְצִיג קֻבְלָנַת...

    שָׁלֵו לִכְאוֹרָה / צַר

    חַיִּים סֶפְטִי
    הָעֲרָבָה שָׁתְקָה כַּצִּפֳּרִים שֶׁחָגוּ מֵעָלֶיהָ, כְּבֵדוֹת וְנוֹשְׂאוֹת בְּנֵטֶל הַצְּחִיחוּת. וּכְשֶׁרִחַפְתִּי עִמָּן...
    דילוג לתוכן