close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • השמיטה כתהליך רוחני, התגלות הנֵס

    הרצל חקק | מאמרים | התפרסם ב - 08.06.24

    על קובץ השירים של ציפורה פייגה ליפשיץ "מָן מִן האָרץ – שירי שמיטה', הוצאה עצמית.

    ספרה של ציפורה פייגה ליפשיץ הוא מיוחד במינו. שם הספר נשמע צופן סוד: "מָן מִן הארץ – שירי שמיטה". אתה שואל את עצמך, מה לשירה ולעיסוק בנושא של שנת שמיטה? אנו רגילים לראות בשנת שמיטה תקופה שקשורה לעבודת האדמה, לפסק זמן מן החקלאות, מנוחה לשדות.
    שירתה של ציפורה פייגה ליפשיץ סוחפת אותנו לשנת שמיטה שמשמעה – הטענת מצברים רוחניים, לשבילי פלא שמֵעבר לצומח ולאדמה. שיר אחר שיר – ואנו חשים בתהליך של הליכה לקראת נס.
    אין זה תהליך, שמתרחש ביומיום האפור, אנו לקראת זמן של קדוּשה. האֱמת שתתגלה אכן
    תרַגש אותנו, שהרי נְגלה לפתע חיזיון חד פעמי:
    "לא בכל רגע אִתרחֵש נִסָא והאוֹר נָס מכִּלאוֹ". עמוד 22.
    ככל שאתה מדפדף וקורא את השירים, אתה מבין, שהשירים האלה הם מדרש רוחני על שנת השמיטה. מחזור שירים שכותרת המשנה שלו, מָן מִן הארץ. הנה אנו מתוודעים לדרך לקבל ברכה כּה שמימית מן הארץ. מָן מִן הארץ, לא מן השמים.
    שירי הספר מתייחסים לשמיטה כאל מאיץ רוחני. אותה מהפכה בחיים החקלאיים, הכלכליים והרוחניים שהחלה בבית שני שבה לימי נעוריה: בגלות ידענו להפנים את משמעותה הרוחנית והערכית, ובחלוף השנים נשתכחו סגולותיה, דבקה בה משום מה אפרוריות של ביורוקרטיה, קיום נהלים הלכתיים-כלכליים. שירת הספר חותרת למעמקים. למלא את נפשנו בתוכן. להכין חיינו להשתנוּת.
    שמו של השיר הראשון כמו רומז לַקדוּשה הפנימית, שֶהמחַבּרת שואֶבת מן הערכים הנשׂגבים המחלחלים אליה מן השמיטה. שם השיר – 'שביעין חביבין'. חשיבותו של המִספָּר שֶבע ביהדות ידועה לכולנו – ובין השיטין אנו מבינים את הפנימיות שיש בשבּת קודש, באותה פנימיות שמוסיפה נופך מיוחד לשנת השמיטה – 'ושָבתה הארץ שבּת לשם".
    שוב אין מדובר בעיסוק בחומר ובאדמה – אנו נלקחים למחוזות הרוח והקדושה, מעין כנפי רוח, שיֵש בהן לקחתנו להתעלוּת, לרוחניוּת שמֵעבר לדברים. לא האדם וצרכיו הפיזיים עיקר – אלא קבלת העיקרון, שיש כוחות נשגבים ממנו.
    השירים מחייבים אותנו לשוב למקורותינו, דע מאין באתָ.
    'ְהַשְּׁבִיעִית תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ' –
    אנו שומטים מידינו את המושכוֹת: הֶפקר תבואת השדה, המנוּחה שיש לתת לאדמה, לפנינו תהליכים שנוגעים בנשימה, בנשמה. כל אלה הופכים את הציווי לְדרך של הרפּיה: לתת לַנפש לשחרר, להיעתר לאובדן אחיזה, אובדן בעלות. הרפיון משמעו התעלות רוחנית, הֲבנה אחרת של המציאות. בקָשה להתחדש.

    התעלות הקשר בין האוהבים

    הרפיון הזה מתבטא גם בַּקשר בין בני אדם, והשיר הראשון בסֵפר מסַפר על התעלוּת שכזאת בקשר בין האוהב לאהובה.
    "את רְקיעֶיךָ אקטוף
    ואֲגדר
    אראֶה שמיךָ
    בעָלה
    שִׂיח
    פְּרי"

    ההרפיה לאדמה היא גם הרפיה כלפי שמיא. הרוחניות שאנו מייחסים למחוזות שמימיים – היא אותה רוחניות, שעלינו לחוש כלפי האדמה. הטרנספורמציה הזו משליכה גם על הקשר בין בני אדם.
    'באצבּעות רְפויות של אישי ורֵעי'.
    שמים וארץ נושקים זה לזה, השֶׂגב שבהם מעניק לָאנושות מעטפת רוחנית – וכל זה מחלחל גם לַקשר בינו לבינה.

    השיר השני בספר נשען על הפסוק 'ולא יהיה לוקֵט ירקות בשוק, אבל הוא לוקט ובנו מוכֵר על ידו' – פסוק מתוך משנה שביעית ז', ג'.
    פעולות חקלאיות כמו קטיף מקבּלות משמעות אחרת. המנוחה לאדמה, משמעה לאפשר לנפש שלנו להתיר אחיזה, והפירוש לַמשנה משמעו – 'שלקנות ולמכור ודאי אסור אבל ללקוט ולמכור מותר ואפילו בנו מותר למכור במקומו ואין אנו אומרים שהוא נראה כאילו מכרָן לבנו ובנו חוזר ומוכר'.
    הקשר בין האב לבנו הוא דו שיח רוחני, הפעולות המשלימות שלהם הן עדוּת לאותה הרפיה, וכאן התנועה הרוחנית הזו כמו מתחברת לַקשר בין הדורות.
    המשוררת פותחת את השיר במילים –
    'ידיים קטנות זריזות קְטפוני
    בעיניים בּורקות הניחוּני בסל הנצרים'. עמוד 2.
    פעולות הקשורות בעץ השדה הופכות להיות קשרים אנושיים: המשוררת חשה נקטפת,
    מונחת בסל הנצרים. הנטישה של שנת השביעית משמעה חירות, והחיבור הפנימי בין חלקי הבריאה הוא קשר של ענווה. אנו מתנהלים בעולם, תוך שאנו כובשים את רצונותינו. ההוויה היא הוויה של שליטה עצמית, התעלות רוחנית.
    וכך השיר מסתיים בעֶדנה, באותו רפיון נשׂגב:
    'רק ידיים חומְלות
    אוחֲזות מַרפּוֹת'.
    הקשר בין האדם לצומח הוא קשר פנימי – ואנו עדים לכך באמת הבּוקעת מתחילת השיר השלישי בקובץ:
    "נגיעות נשימותֶיךָ
    בַּצומח
    ראשית צורה של חיים'.
    ומה שמאפיין את האוהב, מה שקורה בתוכו – כל זה משתמע גם במעמדה של האהובה בשיר:
    גם בָּך יתגלה מראֶה
    הקוצים הסובְבים את השושנָה' – עמוד 3.
    היטב יודעים אנו מה מעלתה ומה מעמדה של השושנה ביהדות, במיסטיקה היהודית. במקורות יש קדושה לשושנה, וכדי לשמור על רוחניותה ונשגבותה יש להכרית את כל החוחים והקוצים הסובבים את השושנה. מזמור לשושנה משמעו – מזמרה שמכריתה את הקוצים המפריעים לשושנה לבטא את פנימיותה הקדושה. כל זה נקשר לתפילה שרבּים אומרים לפני תהילים, בעקבות גאון רוח, בעקבות החיד"א:

    "ולזמֵר עריצים ולהכְרית כל החוֹחים והקוצים הסוֹבבים את השושנה העליונה ולחבּר אשת נעורים עם דודהּ באהבה אחווה ורעות". המשך התפילה מתאר את רוממות הזיווג והקשר הנעלֶה:
    " על ידי אמירת תהילים תתעורר חבצלת השרון ולשיר בקול נעים בגילת ורנן כבוד הלבנון ניתן, הוד והדר בבית אלוקינו במהרה בימינו, אמן סלה". הערפל מתפזר, הנה תחילת הישועה, סילוק השכבות החוצצות. דרך השמיטה משחררת אותנו מתפיסת הבעלות, מלמדת אותנו התרחקות מצרכים פיזיים. כל זה לוקח אותנו אל העיקר, אל השושנה העליונה. יכולתנו להשתחרר מן החומריות היא דרך לסלק את הקוצים הסובבים את השושנה. להתקרב אליה, לספוג מן ההוד שלה.

    מה פירוש המילים הללו? מה זו "שושנה עליונה" על אילו קוצים וחוחים מדובר כאן? ומה משמע הופעתה של "חבצלת השרון". אנו במחוזות הסוד והנסתר:

    הנטישה בשנה השביעית מלמדת את האדם לכבוש את יצרו. כיבוש התאוות האישיות מרומם את האאדם, מעגן בו את התחושה, החוויה וההבנה שהוא אינו כל יכול. הוא לומד, שיש מעליו 'בעל הבית' האמיתי, אלוהי עולם, שהארץ שלו היא. האדם מבין לפתע, שעליו להתנהל בעולם בענווה ומתוך מגמה של התקדשות וענווה אמיתית – על האדם לשלוט על עצמו.
    ההתחברות לטבע ולעצים היא דרך להתחבר לחלומות הפנימיים שיֵש בבריאה – וכך נמצא בשיר הרביעי את המילים האלה, הנה המסך עולה:
    "כּל כּך הרבה כוחות
    פעלו על מנת
    לאַפשר לי להבקיע בזַית
    העצום'.
    וכל זה לוקח אותנו לשביל הפנימי:
    'לתת ביטוי
    לַחֲלומות רכּים
    מסרבים למות' – עמוד 4.
    שמיטה משמעה – עצירת המרוץ הבלתי פוסק של החיים. את הדבר הזה אנחנו יכולים להבין באמצעות המנגנון המודרני של "שנת שבתון". בשנת מנוחה מקודשת זו – העולם והאדם מרפים לרגע, האדם עוצר את עבודתו ופונה פנימה. זה הזמן להיטען באנרגיות חדשות. הפְּנייה הזו פנימה היא בחירת דרך, היא מהלך חשוב כל כך משום שיש בצעד עמוק כזה הזדמנות לחולל תמורות משמעותיות מאוד בחייו של האדם

    שאיבת רוחניות מן הטבע

    שירי השמיטה של ציפורה ליפשיץ מבקשים להנחיל לנו את חשיבות ההַבקעה אל זמן האֱמת, אותה מנוחה מן השגרה וכַבלי החומר – היא זו שתיתן לאנושות יכולת לתת ביטוי אמיתי לחלומות בני אנוש. בשנת שמיטה, בַּשבּת של היקום, אנו עוצרים מהלכים, מעמיקים חיינו פנימָה. זו העת הטהורה להיטָען באנרגיות חדשות. השיר מתאר הַבקעה של העץ, של הטבע, של החיוניות הפנימית של הבּריאה. והשיר היפה הזה מגיע לשיאו:
    'הכול לובש צורה
    ופושט'.
    עמוד 4.

    גזע העץ מבטא מציאות יקומית היולית, ודרכו מתבּאר אותו תהליך של שאיבת סוד נסתר, קבלה של רוחניות מן הטבע.
    בשיר אחר של ציפורה ליפשיץ בעמוד 22 היא כותבת:
    "אַקיף בידיי את גֶזע האילָן
    איאָחז בְּמַמשות של חומר שיֵש בּו כמו אֵלם של צמיחה
    אֲלטף את קטיפת עָלה הכּותרת הזעיר
    דִּממת האבן תְכול שמים יספּרו לי אף הם
    סיפור הֱיותי".
    במעבֶה הטבע הדומם יש קול רוחש, יש סיפור, זה הסיפור שלנו.

    הרי לכם פירוש עמוק ומיוחד של מה שלימדו אותנו על קרבת האדם לעץ, הרי לנו פענוח מרגש של הביטוי המקראי 'כי האדם עץ השדה'.

    השירים שציטטנו עד כאן, ומדובר רק במבחר קטן, מלמדים אותנו על עולם של אתכּסיא
    שבכוחנו הופך להיות עולם של אתגליא. המנוחה וההרפיה חושפים אותנו לרבדים עמוקים יותר. השמיטה משמעה – עצירה, הרפָּיה, התפכחות, הבנה. מחזוריות כזאת לא רק שאינה גוזלת מאיתנו, היא מפרה אותנו. היא זאת המאפשרת את ההתחדשות, את השינוי, את התיקון,
    ההתרעננות הגואלת.
    השמיטה והשבת אחת הן, שהרי למדנו כבר מן השיר הראשון: 'שביעין חביבים'. ושימו לב, למילים של השיר, שנמצא בעטיפה האחורית של הספר:
    'מי זאת עולָה מן האָרץ
    מלכּת השבּת של אֻמָה בביתָה
    מתייחדת'.
    אל נתפלא, המילים מתכתבות עם שורות משיר השירים, עם זמן ההתייחדות של השכינה עם בורא עולם. 'מי זאת עולָה מן המדבר', שיר השירים ג', ו'.

    שמיטה – צו החיים

    הקֶשב לָארץ, לאדמה, לצמיחה – אכן הוא מסע פנימי. מצוות השמיטה אינה רק עבודת אדמה וחקלאות והֶפקר של שׂדות. יש יופי נשגב מעבר לחיצוניות. מצוות השמיטה משמעה המקורי היה לתת לנפש להבין את ההכרח לתת פּסק זמן לַצמיחה. לפשר של השבת, השמיטה, היובל – לכל אלה יש משמעות רלוונטית לחיים שלנו. אנו לומדים מהם כיצד להתחבר לתהליכים פנימיים, להתחדש, לקחת מן העקרונות שטובים לאדמה ולַתבואה, למַמש אותם בחיים שלנו.
    המצווה מובילה לשינוי, והשיר מבטא זאת. כך מסתיים השיר בעמוד 16:
    שְׂבֵעים מן הזִיו
    מלֵאים מן הציווי
    עתה
    מתרַחש תיקוּן'.

    שמיטה היא צו חיים: זו הכרחיות על מנת לאפשר לחקלאות הישראלית להמשיך ולצמוח. כיצד,
    אפוא, אנו יכולים להפוך את השמיטה והיובֵל לאירועים בעלי משמעות ורלוונטיים לחיים שלנו? האם את עיקרון השמיטה ניתן לקחת אל מֵעבר לחקלאות? מצוות השמיטה מהתורה לעולם תעמוד ביחס לאדמה ולתבואה, אולם את העקרונות הפנימיים אנו מחויבים ויכולים להמשיך לחיים שלנו היום. זו שעתנו, זו עת ההתכנסות, אלה המילים הרוטטות בעמוד 15:

    "מתכּנסים לַבּית
    אני ואתם.
    כּאן,
    אנחנן,
    פֵּרות הָאדמה".

    הרצל חקק

    הרצל חקק, משורר, סופר ופובליציסט שימש יו"ר אגודת הסופרים בעבר (2005-2003, 2015-2011). ב-1965 נבחרו הוא ואחיו בלפור לחתני תנ"ך עולמיים לנוער (הרצל שימש סגן). פירסם עד כה 8 ספרי שירה, וכן בשיתוף אחיו התאום בלפור כתב ספר מחקר על ברדיצ'בסקי ולקסיקון לשיפור הלשון וספרים לילדים. שימש עורך הביטאון של "דואר ישראל".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 2

    תגובות


    1 תגובות על “השמיטה כתהליך רוחני, התגלות הנֵס”

    1. אורציון הגיב:

      נהניתי לקרוא. שירי קבלה שיש בהם גם מן המיסטיקה (קבלה) וגם מן ההשלמה (קבלה).
      קיבלתי. תודה.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    ספרים בצל הנגיף

    שי מרקוביץ'
    בהלת הקורונה פוגעת קשות גם ברווחי המו"לים באירופה. ירידי הספרים החשובים...

    סופרים את חיפה

    מערכת סלונט
    ב-02.06.22 ייערך בתיאטרון חיפה ארוע 'סופרים את חיפה' בהפקת 'הבית לשירה'...

    פסטרנק ב-2 רובל

    שי מרקוביץ'
    זינוק במכירות הספרים ביולי במוסקבה בזכות אוהדי הקבוצות הזרות מכירות הספרים...
    דילוג לתוכן