close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • השירה כלשון בראשית

    הרצל ובלפור חקק | מאמרים | התפרסם ב - 14.09.23

    עיון  מחודש במסה של חיים נחמן ביאליק, 'גילוי וכיסוי בלשון'

    מה היה לפני שהיו הדברים, לפני שהייתה הלשון.

    מה אמרו, מה רצינו לומר.

    ננסה ללכת במנהֶרת הזמן לאחור, לחפֵּש את האור. בַּמסה שלו 'גילוי וכיסוי בלשון' יש רחש מטלטל. הנה הגווילים, כרכים של מורשת. מה נשאר. המנהרה רועדת כמו עולם שהיה ואיננו. לפנינו זירת השָׂפה, זו ההתחלה, תמונות מתוך מחזֶה שמספֵּר עלינו. דפים שננטשו, אותנו לא שכחו.

     הרי לנו בימת חיים, זירת מאבק, תהפוכות בַּמציאות המשתנה, בִּסחרחֶרת הזמנים. האם אכן השפה תוכל לבטא התחלה רוטטת, משבּר באמצע הדרכים. לשם כך נועדה השׂפה: לבטא כאבי צמיחה, להגות נדודי הנפש, נדודי זהות.

    בראש השנה אנו שרים את הפיוט של רבי אברהם אבן עזרא 'לך אלי תשוקתי' – והלב רועד מן התשוקה הזו לתקווה, למבע.

    'לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי'.

    המבּע יכול לחולל תקווה, לרפֵּא פצע.

    'לְךָ שִׂבְרִי רְפָא שִׁבְרִי'.

    יש מכאוב נסתר, יש תקווה, שתתגלה בביטוי הדברים.

     חיים נחמן ביאליק כותב על הגילוי ועל הכיסוי. מה נסתר מנגד עיניו, מה נחשף. ואנו בשיירה שלו, בדרכים.

    העולם נסער, הלב רוגש. האם נחזה בַּפלאי המוביל את השַיירה. האם כך נראית תקופה חדשה, תקופת בראשית? האם כדי להביע את פרשת הדרכים הנפתחת נצטרך שפה אחרת. יש תחושה שאולי לפנים לא היה דבר, משהו שהיה נמחק, אולי שפה חדשה תיטיב לספֵּר את חיינו הנפתחים מלכתחילה. כשקוראים את ספר בראשית מפעמת בנו תחושה, שאנו קוראים שירה, שידינו מדפדפות במגילה של אור, שאנו מגלים שכבות נסתרות.

    מה היה באותם ימים, שחיים נחמן ביאליק נטש חיים שהיו, והלך ליצור דרך אחרת, שָׂפה אחרת.

    הנה שבים אותם חֶבלי תקופה כואבים. בימים שהוא וחבריו נטשו את דפי הגמרא. מעבר לחלון רעדו יסודות העולם. הדי פיצוצים, אבק דרכים. הזמן היטלטל. הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה. בני עמים שונים נראו נרדפים. מיטלטלים במאבקים. למענם קם חיים נחמן הצעיר מתוך החשיכה, אוחז בעששית. אולי זה הזמן להבין שפה של מילים שמתחילות לספר, שפת בראשית.

    ביאליק ייחל להתחלה של חיים חדשים, רוחניות אחרת, זהות שבוקעת מן הקליפות. מבקש להיות ניצוץ. חבריו מישיבת וולוז'ין עדיין בלבּוֹ. בני הדור, נִדְמו בעיניו כגוזָלים. חבריו היקרים עזבו דפּי גמרא, פרשו כנפים, עפו מן הקֵן –  – וחלקם נותרו מיותמים. אבודים, נעים ונדים:

    קִנְּךָ מְשֻׁלָּח, גּוֹזָלֶיךָ נָעוּ נָצוּ

    רַבִּים אֶל-רָאשֵׁי הַצּוּרִים נֻפָּצוּ…../ וּבְשָׂדוֹת אֲחֵרִים עוֹד רַבִּים תּוֹעִים…

    ננסה לחפש במסה של ביאליק 'גילוי וכיסוי בלָשון' רמָזים לאותה התחבּטות בין המכאובים, בין המילים, לגעת באותה צעקה אומללה, היבבה המייחלת לקראת ההתחלה.

    ההתחלה המיוחלת, האם תוכל לעצב זהות נבדלת?

    "גילוי וכיסוי בלשון", אבל היכן אותה בראשית מיוחלת. האם המסה שלו על פרפורי השפה הנולדת, המספרת, יש בה בשורה לחיינו כאן, ללבטינו בדרך להבין אותה בראשית. האם תיתן לנו כוחות לבנות לנו 'הֲרת עולם' עשירה יותר. האם נדע לעצב את זהותנו מחדש?

    יש בתיאור הציורי שלו במסה, דרך להבין את השביל אל הפליאה, את התמיהה מול כוחן של המילים, מול השינויים העוברים עליהן, ואת העוצמה שמטלטלת אותנו אל אותו ים דממה שפולט סודות, אל מסתורי ההתכנסות בים של לבטים, בשתיקה. כך כתב במסה היפה שלו, המתגלָה ומתכסָה:

    "הלשון לכל צירופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם. מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדיבורית, אינה אלא תוהה ותוהה תמיד. אין אֹמר ואין דברים, אלא תהיה עולמית; "מה" נצחי קפוא על השפתיים. באמת אין מקום אפילו לאותו "מה", שיש במשמעו כבר תקווה לתשובה, אבל מה יש שם? – "בלימה – בלוֹם פה מלדבר".

    ציטוט מפעים שלרגע אומר לקורא: 'של נעליך מעל רגליך'…במבט לאחור, רואים אנו, שיש כאן לבטים של חיפוש דרך, לא רק חיפוש שבילי הבעה. לפנינו רעד של הסרת לוֹט והשתאוּת, רטט של גילוי טפח וכיסוי טפחיים. הלב חש, שמֵעבר לדברים ראה הכותב באותם ימים, את חיינו שלנו, את הדרך שבה נוכל לבחון את דרכנו, את ישותנו.

    הלב עוד זוכר אותו מתרפק על כנפי השכינה, עוזב ולא עוזב, יודע כי בסופו של יום כנפיה שבורות בשל הנטישה. והנה הגילוי והכיסוי: המתמיד שנותר כל חייו על הסף, עודו מבקש להבין את תכלית החיפוש, פשר ההתלבּטות. המצב הנפשי ברגע של הליכה על גשר רופף מתואר להפליא במסה הזאת. התיאורים הציוריים יוצרים מחזה, הנה נשזרת רקמה שכוללת חוטים של 'תהום', 'חציצה', "מה נצחי קפוא על השפתיים", החתירה 'למהותם של דברים'…הרי לנו ניסיון לברר צֶלֶם פנימי, להציג לעינינו התמודדות על פרשת דרכים.

    משעולי הביטוי בזמן המר, במה נבחר?

    המסה מוליכה אותנו במשעולי סדנת כתיבה וביטוי – המילים תבקשנה לשון חרישית, לעצב להן שפת בראשית. במסה העדינה שלו הולך ביאליק כמועד בין קרחונים, מבקש דרך מאירה, מתלבט בין שפת הפרוזה לשפת השירה. כמו קם העולם עתה, הנה הוא בתחילת חייו. באיזו לשון נדבר, נגמגם, נביע לב מדמֵם.

    וּרְאו נא אותה, קפוּאת מבט. כמו שבה מעיר פּרזות: הנה הפּרוזה. לידה בין עלים נושרים, רוטטת השירה. עיצורים רזים, מיוסרים ועצורים, מבקשים להיפתח. ומולה קפואה דרך הביטוי האחרת: מה יש בה בפרוזה. המשורר הצעיר רועד, נעצב. ביד כואבת כתב. הפרוזה היא המצב. הכול בו נראה כקיר ישן שנרטב. אכול ירוקת. התיישנות, שחיקה. קיפאון. אולי קיבעון…

    לבו של העלם הצעיר יוצא אל השירה. מראיתה מפעימה יותר. כותבי הפרוזה הולכים בשאננות על נהר קפוא, מדַמים בעיניהם, שאחיזתם יציבה. לא כן המשוררים: הלשון השירית יש בה רֶטט, קֶשב לכל רחש, לכל השתנוּת. אותו משורר אובד דרך אולי ידע לכתוב מכתב לעתיד, מכתב לנפשנו היום. יש במשל הזה לא רק ניסיון להבין ביטוי והבעה ושירה, אלא מבט עמוק בצומתי דרכים, ניסיון לנסח קריאת כיוון להבנת המבוך. איזו זירה רוחשת, לכאן נקלעה נפשו, לַמֵצר הזה נקלענו גם אנו בתהפוכות הימים. בין השיטין של מְשל הנהר והקרחונים אפשר לחוש: הנה היא כאַדווה נרגשת, אותה נשמה מחפשת, אותה אֱמת שאינה נוטשת.

    אלה אותן קושיות. אלה השאלות שלא יניחו לנו: אותה תְהִייה, אותו "מה" על השפתיים. ואנו, לאן נברח? האם נשכיל לצאת למסע בעקבות חיינו, לגלות מה הערכים האמיתיים בעינינו? האם נוכל להימלט מן התשובות המחכות לנו? האם נעדיף לקפוא על נהרות קרח רק כדי למחוק מחיינו חוויות תהומיות, שעיצבו אותנו בֶּעבר?  ומה נעשה מול הצעקה שתהדהֵד מולנו, שתשאל: לאן אתֶם, לאן פניכם מוּעדות?

    להעיר זהות מתרדמתה

    נַסו לדמיין את המשורר עומד בשִברון לב ובשִברון זהוּת מול הנהר הקפוּא. כיצד יבקש אור בין שִברי הקרשים, הנה חבריו נחֱלצים מן השִׂרטון. היכן ימצאו גלגלי הצלה, קַרשי התחלה חדשים. והם המחפשים: כפוסחים על שתי הסעיפּים. כה רותְתים. השירה צפונה בנפש המשורר, והוא מבקש שָׂפה בין השיטין. הפיוט בראש השנה נשבר: 'עַין בְּמר בוכָה ולב שָׂמח'.

    זו תרבּות שקמה מֵחדש, אלפי שנות גולה, תקוות, יְגונות. לְשון בראשית חדשה תיתן אולי מזור לכל החיים הנפתחים. ליד קול עֲנוֹת תאיר צפונוֹת. 'שלום רב, שובֵך' הצעיר המהסס שר ומחכה למָעוף ולציפור, לנשמתה. הנה זו דרך  להעיר את הזהות שכּוסתה בעלטה, את השפה מתרדֵמתה.

    הלב קם להבין: השירה היא פלא בריאה, זו דרך להניעַ את המילים, את ההבעה באופן יצירתי, דינאמי. יש בכוח השפה השירית לצלול מֵעבר לַנהר השָקט-התוהֶה, לרחוש מתחתיו ולטלטלוֹ, לגעת בקרחונים הנמַסים, לשוב למשמעויות הגנוזות. לעמוד פנים מול פנים מול מחוזות כּיסופים, להסיר כּיסויים, קליפות, לצלול לאותו רגע שנפעם ונפחד מול ה'בּלימה'….

    אם ננסה להרחיק לכת, נאמר, שיֵש בלשון הגילוי  והכיסוי, מעֵין משָׂא נבואי. התשוקה לתת לַמלים כוח לחיות מבראשית, נפש של שִׁליה, מפרפרת מלב נרגש. בחלון בוקע אור, צועק. זה קול קורא, שיֵש בו לחַ1זק. לאַמץ ידנו בבואנו לחשֵב מסלול מֵחדש. בפרפורי הזהות אפשר לחוש את הפּכפוך בין תחושת תוהו לבין  נוגה הבריאה. בעיצוב חיינו אנו נדרשים לברוא עצמנו מחדש.

     ממרחק שנים המגדלור הישן הזה צופה אלינו, שולח אור להדריכנו: מראהו שובה לב, זה אותו משורר. הנה ניצב הוא שם ליד האשנב עורג אל פנימיות חיינו, להבין את התמורות, לחפש נתיבֵי זוהר שייתנו קווי עומק לדיוקן התרבות שלנו. שנמצא בנו יכולת לשאוב מן הנסתר, מן הנשמה היתרה החבויה, להעצים את חיינו.

    מאשנב המגדלור הוא משדֵר לנו: הקיפאון והקרחונים הם מצבי הוויה שקשורים זה בזה, מצבי צבירה שונים. החיים מלאים תנודות מכאן לכאן. זה דורש אומץ, נכונות להבין עד מעמקים, לעמוד בעֵין הסערה. אכן כן, לעתים אנו מרגישים בטוחים יותר, בכך שאנו מתמסרים ליציבות המדוּמה, בכך שאיננו מנהלים שיח וָשיג עם זהותנו, עם המקורות שלנו.

    נדודי הנפש, נדודי הזהות – יש בהם שאריות מאותה קללה של 'נע ונד'. העם הנודד, שהגיע לרגע מבחן, האם יוותר ללא חוף מבטחים? קרקע מוצקה של זהות?

    ביאליק ייחל להתחדשות תרבותית. חבריו עדיין בלבו. בנֵי הדור, נִדְמו בעיניו כגוזלים. חבריו היקרים עזבו דפֵּי גמרא, יצאו מן הקֵן –  – וחלקם נותרו אבודים, נעים ונדים:

    קִנְּךָ מְשֻׁלָּח, גּוֹזָלֶיךָ נָעוּ נָצוּ

    רַבִּים אֶל-רָאשֵׁי הַצּוּרִים נֻפָּצוּ…../ וּבְשָׂדוֹת אֲחֵרִים עוֹד רַבִּים תּוֹעִים…

    הדברים נותרו אקטואליים גם לגבינו, ויש בהם מֶסר גם לנו, גם לנפשנו שחשה בדרכּה שלה אותה

    התרוצצות התרבותית …ומי כמונו יכול לגלות גם בחיינו אותם נדודים, אותם חיפוש ותעייה בשדות אחרים…ולעתים גם במסתרי הלב נותרה תקווה לתיקון: לבנות בּצורה רוחנית מחודשת אותו אוהל מועד מקודש, חושן מהבהב של עֲרכים ותום.

    "העלמת העין היא סוף-סוף המִקלט הקל והנוח ביותר"…כך כותב המשורר הצופה למרחקים. ואכן, הבראשית המתעוררת, סערת החיפוש, המאבק הפנימי, כל אלה הכרחיים. ההבעה המתחדשת תעיר שוב את הלהבה. בין הקרשים והשברים יש גלים. טהורים. בכוחם לסחוף אותנו, לשאוב אותנו בחֲבטה מן הקרקע, שנראית כל כך יציבה.

    חייבים לעשות חשבון נפש, לבטא זהות

    ההכרֵח בחשבון נפש לא יַרפה, לא ישאיר אותנו במנוחה. המסה דורשת: "מעתה, אדם, יהיו פניךָ מכוונים רק כלפי מה ש'מכאן ואילך'…". המסה פונה אלינו להגיע אל שורשי זהותנו, לדעת לבטא אותה. ובלשון המשורר: ההבנה תשתלב עם הביטוי: הדעת והמהות הפנימית יתאפיינו בדיבור. במבע. הלשון הפנימית תוביל לדעת הפנימית.

    במסה שלו נוהָה נפש המשורר אחר לשון השירה, לשון המאבק,  וכך הוא מאפיין את סודה באותן תעצומות בבואה לעמוד מול הקשיים, נוכח אתגרי הקיום…"יש בה…מן האֵימה המתוקה של העמידה בניסיון". זו זירת החיים בשעת מבחן, בלבטים בין זהויות. לשון בראשית שלא יבשה, כה חדשה.

    ושימו לב לעיתוי המדהים. ביאליק כתב את המסה על הלשון … בימי מסה ומריבה, בתקופת מלחמת העולם הראשונה:  העולם היטלטל אז בסערות אבק ותמרות עשן, בזמן שבּו גורלות וחיי עמים מתהפכים. בתקופה כה הרת גורל, הרת עולם, עמים מובסים, פליטים מהגרים. באותה עת התחבט המשורר הלאומי בסערת המילים…בסערת נדודי הנפש…בימים של קרבות בין אומות שאל ביאליק שאלות בנושאי הבעה, בנושא כוחו של אדם לבטא נדודי נפש, לבטא זהות.

    נפש המשורר-הנביא ראתה בסערת הדור סערה עצומה יותר, זו הייתה מלחמת ביטוי ולבטים שלרגע לא נתנה מנוח, שהצליחה לטלטל יסודות עולם.

    האם את  נדודי חייו ביטא האיש? כפרט או כשליח עם? אכן ידע האיש המתייסר לשיר קולו כיחיד, ובו בזמן גם כמשורר, שנשא את צער האומה, את לבטי המשבר והזהות. בכתיבתו אכן חיבר בין היחיד והיחד. וכאן בין גילוי לכיסוי. באמונה ובאהבה ידע העֶלֶם אובֵד הדרך לדלג בין השיטין, לשַלב בין הדברים, לבקש את המרפּא לַכאב, לַספקות, לְלבטי המבּע, לִשאלות הזהוּת.

    הנווד ההולך על הגשֶר הרופף כמו מבקש משעֶנת בְּמילים, תפילה. הן ראינו אותו בשיר 'בשדה' מתפלל כשליח ציבור. בלבו רחש אותו גשר רוטט. עדיין מפעמות בנו מילותיו מאותה מסה על גילוי וכיסוי: "עד כמה מרופף הגשר של מילים"…

    פשר הנהר הקפוא והקרחונים הנמסים

    דבריו של המשורר דיברו אל לב בני עמו אז בהוויה השברירית שבּה חיו, ואכן כך-  – דבריו מדבּרים אלינו היום. מחפשים אותנו ממרחקים…ביאליק כתב גם לדורנו, כמחבֵּר פרקֵי אבות. הנה הוא לפנינו כשליח ציבור. שירתו כלפיד מאיר אלינו, קורא האיש לנו בלשון רבים: דעו לאן אתם הולכים.

    זו תפילתנו, לחוש את ראשית הדברים. כן, לשון בראשית מבקשת גם את חיינו. שלא נשכח את הסוד

    הנפלא והתהומות. לשוב ולהשתוקק לאותו רז נסתר.

    בראש השנה אנו שרים ,"לךָ אֵלי תשוקתי".

    הצעיר המבקש פלא שר – וכמו צועק: "ים הדממה פולט סודות – וכל העולם  כולו שותק". איפה סוד ההוויה. סוד המשעול הנכון. נפשו נשארה שבויה באותם רזים, לעולם לא יוכל לשכוח אותו "אור מן ההֶפקר".

    המסע הזה מחפש קרובי משפחה, מחפש אותנו, מדבר אלינו. דברו של המשורר מהבהב במנהֶרת הזמן כצַו לַלבבות לחפֵּש אותם אוצרות עתיקים, שחבויים בקרקע הפנימית של זהותנו. בין חרכי התריס הנה האור הכבה ונדלק. יש בתנודות האלה סמל לאותו רטט שלא חלף.

    לרגעים הוא כמלאך שעמד בשולי היקום, מלאך שצפה בעת שקמה הבריאה. והנה לבו מפכה אלינו, והוא נושם. שבים אליו אותות חיים. זה כוחו כמשורר, כסיסמוגרף – לקלוט שינויי יצירה, יהי אור, יהיה שיר.

    רעידות חייו משַדרות אל בתינו, אל הכתָלים הרועדים. עיניו אל חיינו שלנו: אותן טלטלות. הן שבות ומתכּתבות עם טלטלות חיינו היום, זו אותה חוויה. אותה התנסות. כותב המשורר: "כי לא יראַני האדם וחַי, אמר התוהו…וכל דיבּור, כל נדנוד של דיבּור הוא כיסוי"…משורר לאומי, משורר עולם פנימי.

    הגילוי והכיסוי בלשון הם הֶארה של דרך מבּע, דרך ביטוי לחוש את החוויה הזו. באמצעות השָׂפה העברית והיצירה העברית לאורך דורות נפתלת אלינו דרך לטלטל את הכּבֶּלים החשמליים הישנים.

    כל הקרקע רועדת מהם. כוחם לא פג, הם חוצים עדיין את האדמה לאורכה, נחבאים בְּשקט בַּמסתרים. ואל נשכח. בכל רגע יכולים חֶבלי הלידה ההם לזעזע את המציאות כולה. לחַדש את הניצוצות, להסעיר את הרוח הצמאה, המבקשת מזור, תוכן, משען. הלבבות אז והלבבות היום ביקשו ומבקשים אותו מרפֵּא: דרך עשירה להתחדש.

    זו עת ראשית, ראש השנה. אותו רעד, זה לא השתנה.

    הנה חיים נחמן, הגמרא והזהות. ההוויה המפרפרת. 'שלום רב שובֵך', הוא בוכה מעבר לשברים.

    דברוֹ רוטט ונודד מֵעבר לגשרים, מֵעבר לַלוחות השבורים, מבַּעד לִנדודי הלבבות: בין גילוי לכיסוי, מהבהב לעינינו אותו אור שלא יכבֶּה לעולם. זה האתגר שלנו להתחבּר,להתנסות, לא לקפוא, לשאוב כוח מרעידות בראשית. לחדֵש את ההתחלה. בואי כּלה.

    יש אור בתוך הפֶּצע המדמם. יש סיכוי להגיע לָאור, לדְלות זוהַר מִתְהומות החיים ההם. לָך השירה תשוּקתי.

    הרצל ובלפור חקק

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגיות:

    אין תגיות

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    על הדאגה

    מיתר הלל קורמן
    בָּרֶגַע שֶׁמָּצְאוּ אוֹתָהּ הִפְסַקְנוּ לִדְאֹג שֶׁאוּלַי קַר לָהּ אוּלַי הִיא רְעֵבָה...

    ואלה השמות

    שי מרקוביץ'
     רבותיי וגבירותיי, מהפכה: ג'יימס פטרסון עקף השנה את ג'יי. קיי רולינג...

    מָלְאָה הַנְּבֵלָה

    תרצה פוסקלינסקי-שחורי  
    הִרְקִיבָה הַנְּבֵלָה וְהִצְטַמְּקָה חֲלַל הַגּוּפָה הִתְיַבֵּשׁ לְאֹרֶךְ זְמַן שֶׁאֵין בּוֹ קְפִיצוֹת דֶּרֶךְ
    דילוג לתוכן