close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • השירה העברית בין המחנות

    גבריאל מוקד | תו איכות | התפרסם ב - 02.11.16

    אין ספק כי עד שנות השבעים של המאה הקודמת, ועד בכלל, ניכרו בשירה העברית חטיבות סמנטיות ואסתטיות ברורות ונבדלות זו מזו. חטיבות אלו היו פרי יצירתם של כמה דורות ספרותיים, שכל אחד מהם היה דומיננטי בתקופתו.

    כך, למשל, בא קודם-כול דור ביאליק-טשרניחובסקי וממשיכיהם; אחר כך מופיע דור שלונסקי-אלתרמן וממשיכיהם מבני “דור הפלמ”ח”; ואחריו “דור המדינה” של עמיחי-זך-אבידן ויֶתר משוררי “לקראת” ו”עכשיו” הראשונים, כאשר אמיר גלבוע ניצב בעצם בין שני הדורות. או-אז, בזיקה לפואטיקה הקיומית האינדיווידואליסטית של יצירת שנות החמישים, אך גם בנבדל ובשונה ממנה, מופיע בשירתנו דור הסיקסטיז של יונה וולך.

    כמובן, תמיד יש חריגים בסכֶמה מעין זו; ובכל זאת היא נכונה וצודקת ברובה המוחלט. כך, למשל, כמעט לכל משוררי דור אלתרמן-שלונסקי היו סימני היכר אופייניים, ובהם זיקה לשירה רוסית, פולנית וצרפתית ולחריזתן מצד אחד, וזיקה למחנות רעיוניים מסוימים מהצד האחר.

    בין שירה לפוליטיקה

    אם נתמקד בזיהוי הזה של משוררים מרכזיים עם מחנות רעיוניים, ואפילו פוליטיים, הרי ששלונסקי מזוהה עם המחנה הרעיוני של השמאל הציוני המובהק (מפ”ם); אלתרמן עם תנועת העבודה הבן-גוריונית; אלכסנדר פן נשבע אמונים למפלגה הקומוניסטית; אורי צבי גרינברג, משורר שלטעמי הוא גדול עוד יותר מאלתרמן – למרות “פלקטיזמים” רבים שלו – היה לנביא הימין הלאומי; ויונתן רטוש היה המנהיג הרעיוני והפובליציסטי של הזרם הכנעני. אפילו אבות ישורון ייסד מעין בית מדרש חווייתי ורעיוני מיוחד משלו שניסה לאחד יידישקייט עם חלום קירבה לבדואיות פלשתינית, וי”צ רימון היה למשורר הציונות הדתית.

    לעומת שירתם של יוצרי דור אלתרמן-שלונסקי, היו משוררי “דור המדינה” – מושג שטבע כותב שורות אלו – הרבה יותר אינדיווידואליסטים בגישתם. זאת אף שגם לבני הדור שקדם להם יש שירים ליריים אישיים עזים, וגם לבני דור המדינה יש אי-אלו שירים שנושאיהם לאומיים וחברתיים, ואשר לא תאמו דווקא את המיינסטרים הפוליטי.

    עליתו של האני

    אכן, משוררי דור המדינה – ולא רק “שלושת הגדולים”: עמיחי, אבידן וזך, אלא גם שלושת המשוררים הארץ-ישראליים שבדור המדינה: אריה סיון, משה דור ומשה בן-שאול, וגם מקסים גילן ואפילו דן פגיס, ישראל פנקס ודליה הרץ, אורי ברנשטיין ועופרה שונית, וכמובן דליה רביקוביץ’ – שיתפו עצמם באותה הנימה האינדיווידואליסטית, בזיקה הדוקה לשני עמודי התָוֶךְ של דור המדינה בשירתנו, אשר בלטו גם בסיפורת ובמחזאות של דור זה. ה”יכין” וה”בועז” של דור זה היו המודרניזם העילי והאקזיסטנציאליזם המערביים.

    קו ההיכר האינדיווידואליסטי, האקזיסטנציאליסטי והמודרני העילי הזה לא הומר באחֵר גם בשנות השישים, עם הופעת המִשמרת החדשה של “ילדי הפרחים” בשירתנו. קבוצה זו זיהתה את עצמה עם הקו של כתבי עת כ”לקראת”, “עכשיו” ו”יוכני”. זהו הדור של יונה וולך, שנמנו עמו באופנים שונים יאיר הורביץ, מרדכי גלדמן ומנחם בן, כאשר אהרון שבתאי ומאיר ויזלטיר ניצבים בשני הקצוות הקוטביים והשונים החשובים שלו.

    בהקשר זה נציין כי האינדיווידואליזם והמודרניזם האקזיסטנציאליסטי של דור המדינה בשירתנו ניצבו, אומנם, כנגד שעבוד השירה למחנות רעיוניים-פוליטיים – אך בשום פנים ואופן לא הצטופפו תחת דגל אנטי-לאומי כלשהו; לא היה שם פקפוק בלגיטימיות ובצדק של מעמדנו כאומה בארץ ישראל, וודאי לא יישור קו עם טיעונים פלשתינאיים שונים בדבר אשמה החייבת כאילו לחלחל תחת עצם קיומנו. האקזיסטנציאליזם והמודרניזם של שירת דוד אבידן, למשל, שיצירתו עשויה לשמש דוגמה מאלפת לנאמר כאן, או השמאליות ההומניסטית של יהודה עמיחי, התקוממו נגד תכתיבים רעיוניים של ממסדים שונים בארץ (שביניהם בלט הממסד השליט של השמאל הציוני); אך בשום פנים ואופן לא התנכרו לגדולת השפה העברית ולגדולת הנרטיב התנ”כי והיהודי בכללו. באותה התקופה לא היה להם גם עניין מיוחד בבעיה הפלשתינאית, והם גם לא ראו בה איזה עיקר שצריך להתמסר לו – ובוודאי לא ראו בה את בעייתנו הרוחנית והתרבותית העיקרית והכמעט בלעדית.

    הספרות הצעירה של אז היתה מנוכרת לא רק לממסדי השמאל, אלא גם למחנה הדתי-הלאומי ולמחנה הימין בכללו. יחס זה לא נבע רק מריחוק ממפלגתיות בכלל, אלא גם מתוך היות ספרות צעירה זו נתונה באווירת שמאליות עצמאית ונון-קונפורמיסטית, דווקא מתוך תחושת הדינמיקה של ישראל הצעירה. כל זאת גם מתוך הסתייגות מהלאומנות הערבית המוחלפת היום באסלאם הקיצוני.

    כלומר, האינדיווידואליות המודרנית של דור המדינה, המרכזי בספרותנו – נֹאמר מעמיחי ואבידן וזך ויונה וולך עד עוז ויהושע ואפילו עד למחזאות המרכזית שלנו – באה להציג את מגוון הבעיות הקיומי, ואינה חפצה להסתפק בכתיבה הצמודה לנושאים חברתיים-פוליטיים בלבד. היא אינה משועבדת לתכתיב פוליטי הרואה את עיקר משימת הספרות במחאה אנטי-ממלכתית, וזאת לא רק בגלל התנגדות לקו פוליטי חד-צדדי מסוים, אלא גם בגלל חוסר רצון לשעבד את הספרות באורח חד-צדדי לסוגיות פוליטיות וחברתיות מיידיות. 

    המודרניזם של אחרי 67

    גם אחרי מלחמות ששת הימים ויום כיפור, לא הפכה עמדת רוב היוצרים של דור המדינה בזכות פתרון עתידי רצוי של שתי מדינות לאיזו מנטרה רוחנית בלעדית וחובקת-כול נגד “כיבוש”. מנטרה שלפיה המציאות החברתית והתרבותית-הרוחנית במדינה צריכה להיות מתועלת ומזוהה, כביכול, עם מאבק פוליטי נגד הממשלה. כך נוצר פער ניכר בין מחנה התקינות הפוליטית לבין המהלך המרכזי של המודרניזם הישראלי, ואף שפה ושם יוצרים כזך וכדליה רביקוביץ’ ניסו לכתוב שירים פוליטיים ברוח האופנתית, עיקר יצירתם היתה משוקעת בשאלות אקזיסטנציאליות וחווייתיות-עקרוניות בעלות שורשים עמוקים בשפה העברית, ולמעשה לא חרגו מפולמוסי המדיה, תוך התעלמות מהמציאות החברתית, הפוליטית, התרבותית והרוחנית בסביבתנו.

    גם המשמרת השירית הנוכחית שלנו ניצבת על בסיס של מודרניזם עצמאי, ועדיין לא סבלה מקיטוב בין “שומרי אמונים לישראל” מזה לבין מחנה “התקינות הפוליטית” מזה. היא הופיעה בשנות השבעים המאוחרות ובשנות השמונים, על בסיס קונצפטואליזם וניאו-קלאסיציזם מודרני מאוחר. הרי אלה בני דורם של מאיה בז’רנו, חזי לסקלי ורוני סומק.

    הסקיזם הגדול במחנה השירה

    לאחר מכן אנו עדים להתפצלות מחנה השירה לשניים: הפוסט-מודרני והניאו-מודרני, כאשר בתווך מופיעה בפעם הראשונה (אחרי י”צ רימון וזלדה) גם קבוצה חשובה של משוררים דתיים, ודי לציין כאן יוצר בולט כאדמיאל קוסמן, ולצדו משוררים כמו מירון איזקסון, יוסף עוזר, אלחנן ניר, אליעז כהן, חביבה פדיה, חן קליינמן ואחדים אחרים.

    ואולם, עם כל הכבוד לתופעה יצירתית זו של שירה דתית, החלוקה העיקרית בשירתנו כיום אינה בין משוררים חילוניים ודתיים אלא, כאמור, בין מגמה פוסט-מודרנית ומגמה מודרנית או ניאו-מודרנית. המגמה הפוסט-מודרנית משתיתה את עצמה בעיקר על לשון רזה מזה ועל מחאה חברתית של סוג של “פרברים” של המציאות היומיומית מזה, באורח פופוליסטי בוטה, כאשר לאחרונה נוספה גם מגמה “מזרחית מקצועית”, הגובלת בגרפומניה השטוחה של ערס פואטיקה. מנגד, המגמה הניאו-מודרנית חותרת לשמירה על הישגי המורכבות והעומק העיקריים של המודרניזם בשירה העולמית והעברית, תוך עדכון מסוים ותשומת לב להגות ולטכנולוגיה של העשורים האחרונים.

    את המגמה הפוסט-מודרנית בשירה מייצג כתב העת “מעיין”, ובעיקר עורכו המוכשר צ’יקי רועי ארד, השואב עוז גם מתוך הקונצפטואליזם (המודרני בעצם) של אהרון שבתאי. כן יש לציין בהקשר זה את כתב העת “דקה”, בעריכת המשורר ערן צלגוב, ועוד ראוי להוסיף כי בתוך השירה הפוסט-מודרנית שלנו פועל גם זרם מסוים של “רֶטרו”, הממשיך דווקא את מגמת הציטוט והשחזור של דורות שירה קודמים – והרי זה כתב העת “הו” ויוצריו.

    גם המגמה הניאו-מודרנית בשירה חיה ובועטת. כך, למשל, קיימים בצד כתב העת “עכשיו”, המייצג העיקרי של מגמה זו, גם שלושה אחיינים ניאו-מודרניים צעירים שלו: כתב העת “עמדה”, בעריכת המשוררים אריק א’ (אייזנברג) ועמוס אדלהייט, כתב העת “דְחָק” בעריכת המשורר יהודה ויזן וכתב העת “הבה להבא” בעריכת המשורר עודד כרמלי. כל כתבי העת הללו ועורכיהם, על אף ההבדלים ביניהם, מייצגים קו שלפיו השירה אינה צריכה לעסוק רק בשאלות “הסכסוך” ו”הכיבוש”, וגם לא להתמקד רק במחאה חברתית, אלא עליה לשמור על רב-ממדיות וריבוי סוגים של עומק חווייתי ולשוני.

    במתחם השירה הניאו-מודרנית פועלים גם יוצרים עצמאיים חשובים. המרכזית שבהם היא משוררת שלדעתי היא היורשת האמיתית של זלדה ויונה וולך גם יחד: המשוררת אילנה יֹפה. אך מן הראוי לציין גם את הרצינות השירית והאינדיווידואלית של יוצרים כרחל חלפי, דרור אלימלך, ללי ציפי מיכאלי, ענת זכריה, שרון יוסף, האחיות שחורי, יואב עזרא ויוצרים שונים בקבוצות השירה של גלעד מאירי ו”הליקון” של דרור בורשטיין, ויקצר המצע מלציין כאן את כולם.

     

    גבריאל מוקד וציפי הדר בהשקת ספר השירים של דב בהט

    גבריאל מוקד וציפי הדר בהשקת ספר השירים של דב בהט

    הפתעות מהשוליים

    לאחרונה זכינו בכמה הפתעות חדשות וחשובות בתחום השירה, מהקצוות השונים של גיל, מוצא ומעמד. כך, למשל, שילוב מעניין וחשוב בין שירה לירית ועולם הטכנולוגיה והמדעים בולט ביצירתו של דב בהט, רקטור אוניברסיטת בן-גוריון לשעבר ואחד הגיאולוגים החשובים בתחום הסידוק הגיאולוגי. בשירתו מופיעים דימויים מרתקים של שכבות גיאולוגיות סדוקות לצד גיאולוגיה חברתית סדוקה של מדינת ישראל, המתגבשים לתלכידים של שירה אינטלקטואלית.

    לעומתו, בקצה ההפוך של קשת הגיל והמוצא, בולטים שני יוצרים צעירים שלמרות מוצאם המזרחי המובהק, לא נתפסו למזרחיות שטוחה ורוטנת, אלא פנו למרכז הניאו-מודרני של היצירה. כוונתי לאופיר משרקי ולדוד (“ניאו”) בוחבוט (זה האחרון גם בתחום ביקורת השירה), שבוודאי עוד נשמע עליהם רבות.

    על כל פנים, ברור כי מפת השירה העברית בפרוס שנת תשע”ו אינה מתמצה רק בתגובה על המציאות המדינית, הביטחונית והכלכלית שעוסקים בה המדיה, היא חלק בלתי נפרד מצד המידע, האנליזה והשנינות – וגם הללו הם חלק מעולם הטקסטים העבריים.

    גבריאל מוקד

    פרופסור גבריאל מוקד הוא מבקר, סופר, ועורך כתב העת "עכשיו" שהיה אחראי לגילוים של חלק ניכר ממשוררי דור המדינה. במהלך השנים פרסם מוקד מאמרים רבים בכתבי עת מדעיים בארץ ובעולם העוסקים במגוון תחומים פילוסופיים וספרותיים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 3
    • 7
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    שירי אמא

    ירון אביטוב
    הִתְחַלְתִּי לִחְיוֹת וְהִתְחַלְתִּי לָמוּת לְאַחַר מוֹת אִמִּי,...

    אסתר המלכה שלנו

    הרצל  ובלפור  חקק
    שיחה קלה על אסתר קל, מלכת הילדוּת שלנו כילדים היה ברור...

    בֵּן שִׁשִּׁים וּקְצָת

    יהודה ויצנברג ניב
    בֵּן שִׁשִּׁים וּקְצָת. וּכְבָר מָלֵא תְּשׁוּקוֹת חָבוּיוֹת וּכְבָר אָכוּל רִקָּבוֹן שֶׁל שָׁנִים. שֶׁהֲרֵי...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית