close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • השיטפון

    עדנה גורני | סיפורים | התפרסם ב - 19.08.19

    השלג הוסיף לרדת. ירדנו מההרים לבקעה ולכפר אל-מלגה בנקב אבו-ג’יפא. לשמחתי בועז הציע לנו ללון בחדרו בצריף של רשות שמורות הטבע. הקור העז והמעטה הלבן הזכירו לי את הלילה בעין כרם לפני שנה. גם העובדה שיונתן מתגורר בחדר הסמוך. גם אז ירד שלג. השלג ההוא בהרי ירושלים והשלג הזה בהרי סנטה קתרינה, סוגריים לבנים משני עבריה של בצורת מתמשכת, מילים שלא נאמרו בתוך סיר עם מכסה. לבן מכסה על כל הצבעים מהם הוא מורכב, אינו נותן להם לבצבץ ולהופיע. לבן מכסה על הכול, ניקיון ולכלוך, כהה ובהיר, טוב ורע. תחת השמיכה הלבנה, השקר מנמנם, האמת מהורהרת, חדר המיטות של התודעה.

    היתה זו אהבה ממבט ראשון, וכמו בכל אהבה, דמותו של האהוב היתה מַרְאָה יותר מאשר חלון. הפעם הראשונה שלי בהר הגבוה בסיני – מקום בו הרי הגרניט האדומים צומחים ומתפשטים בינות למעיינות ולבוסתנים, מֶחְדָרֵי המגמה מפלסים את דרכם בסלע האדום, כדם שחור בעורקים ובנימים והר קתרינה הקדושה מתקרר לאיטו בבדידותו הנישאה – מקום בו הבריאה טרם הסתיימה. גם בריאתי טרם שלמה. גם אני עדיין חודרת ונחדרת, מתכווצת ומתפשטת, מכוסה וחשופה. מעל פיסגת באב-אל-דוניא הרגשתי עומדת בשער העולם הפעור לרווחה: יכולה להיכנס או לצאת, להיות לא זה ולא זה וגם זה וזה, להגיע או לא, לשתוק ובעיקר לנשום.

    יומיים לאחר שחזרתי כשיכורה מסנטה לירושלים, הוזמנתי למסיבת פורים בעין כרם. מבושמת, לאחר שלוש כוסות של פונץ’ חם, עטויה בשכרות כבשמיכת פוך רכה, נישאתי על עננים ולא הרגשתי מאומה בדקות הראשונות כשמישהו צעק “יורד שלג!” ואני רצתי החוצה ברגליים יחפות, מרחפת במחול הפתיתים הלבנים. כשנכנסתי חזרה פנימה, החלו מעסות את כפות רגלי הדואבות שתי כפות ידיים ועיניים חייכו אליי מבעד למסכה. רקדנו כל הערב.

    בג’יפ של רשות שמורות הטבע נסענו יחד למעונו של המעסה בימין משה. התברר ששמו יונתן ושהוא פקח בהר הגבוה בסיני. בשיאה של ההתעלסות שמעתי את נקישת לשון הבריח, כמו מילה אחרונה בתשבץ מורכב, הצופן התפענח והמנעול נפתח. ידעתי שאעזוב את דירת הסטודנטים בה גרתי, את הלימודים ואת העבודה, אעזוב הכול וארד איתו לסיני. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי לחיות במקום בו יכולתי להשיל את המסכות, להתקיים בלעדיהן, לבשל לו ארוחות, להטליא את בגדיו, ולנקות את ביתו, כל אותם הדברים שלא ידעתי לעשות אבל הייתי מוכנה ללמוד. יונתן הבטיח שיתקשר כשיגיע שוב לירושלים.  

    שלושה שבועות אחר כך סיפרה לי דרורה, חברה לספסל הלימודים שהתגוררה עם בן זוגה אילן, שאמש ביקר יונתן בדירתם ברחביה. האוויר אזל מראותי, כמו לאחר מכת אגרוף במפתח הלב. אלי הוא לא התקשר. לא אז ולא בפעמים הבאות ששמו נישא על שפתיים בפעימות קבועות של חמישה או שישה שבועות. בתחילה סיפרו לי ואחר כך רק התלחששו (מסכנה…רק שלא תדע…איזה בן-זונה) ואחר כך רק נתנו בי מבט מסוים. ריק ממשי יותר מכל היעדרות בשר ודם נפער בי. טיפחתי אותו בזהירות ובשקדנות. סבלנות אינסופית ודמיון עיקש נדרשים לחיים בנחל אכזב במדבר. המים יכולים להגיע מחר או בעוד מאתיים שנה. שורשי הצמחים מתפתלים עמוק עמוק למטה. כשיח מדברי קטן ואפרורי היכתה שורש אהבתי, גזע ללא עלים ופירות, לא חיה ולא מתה, תלויה על בלימה, מחכה למים. בכל ביקור של יונתן אצל דרורה ואילן, צמחו השורשים אל תוך החשיכה והעמיקו את אחיזתם.

    בחופשה בין הסמסטרים נסעתי שוב להר הגבוה. מעל פיסגת ג’בל א-דיר לקיתי בעיוורון מרחבי. לא ראיתי את הנופים, ולא את השמיים, כאילו הבטתי אל העולם דרך חור המנעול, מתמקדת רק בג’יפ הקטנטן של רשות שמורות הטבע שזחל הרחק למטה בבקעה, מעלה ענן קטן של אבק, חיפושית רומשת בדרכה מהכפר אל-מלגה לכיוון שדה התעופה. האם הוא בדרכו לטיסה בדרך לירושלים? האם יתקשר אלי דווקא כשאני כאן? כשירדתי לוואדי התחיל להחשיך. להקת חסידות נודדות ירדה ללינת לילה למעלה על ראש המצוק. זרות ומוזרות נראו לי בצלליותיהן ארוכות הרגליים, הרחק מן האפרים והביצות, מדדות באי נוחות על סלעי גרניט אדום. הבטתי בהן נוחתות בזו אחר זו, חסידות במדבר, מרגישה שהן מלמדות אותי שיעור שלא פענחתי.       

    שנה חלפה מאז פגישתנו בליל מושלג בעין כרם. אלף פגישות אפשריות הוקרנו בתוך קופסת הגולגולת, מבקשות לעוף לחופשי, כמו ציפורים שתעו אל תוך החדר מבעד לחלון פתוח, והן מתחבטות אל הקירות ולא מוצאות את פתח היציאה. אלף הסברים והתנצלויות התנגנו באוזניי. פעמים הוא התחנן ואני דחיתי אותו בנוקשות אכזרית. פעמים קבלתי וסלחתי. פעמים שנאתי אותו ופעמים את עצמי. הציפייה הפכה לבת לוויה נאמנה, צל שמהלך איתי לכל מקום.

    בחורף הדרכתי קבוצת מטיילים בהר הגבוה בסיני. קשה היה למצוא מורה דרך בדואי שיסכים לעלות להרים בקור העז. בשעות האור פסענו בעקבותיהם של בני ישראל ושל צליינים ונזירים מתבודדים. בכל ערב חיפשנו מערה כדי לישון בה ואליה נכנסנו רק לאחר שדעכה אש המדורה הגדולה שהדלקנו כדי לחמם את החלל. במשך הלילה כוסו הבריכות הרדודות בשכבת קרח דקה והמים במימיות קפאו. בבוקר האחרון בהרים התעוררנו לעולם מושלג. הגמל המכוסה לבן דמה לעוגייה ענקית, בזוקת סוכר.

    ירדנו לכפר לפנות ערב והתארגנו לשינה בחדרו של בועז בצריף העץ של רשות שמורות הטבע. השלג הוסיף לרדת בדממה. פתאום דפיקה בדלת. יונתן נכנס. הוא הזמין אותי למשחק שש-בש בחדרו, כאילו לא עברה שנה מאז שנפגשנו בפעם האחרונה, ואני נעניתי כאילו היה זה אתמול. בחדר בער תנור נפט. הלהבה צבעה את החדר בכתום חם וכל ציפורי המפגשים המדומיינים פרחו להן. לא שיחקנו שש-בש ולא דיברנו. התעלסנו בהתעלסות איטית, מתמשכת, הזמן קפא ועמד מלכת. השקט צילצל נטיפי קרח. בעיני רוחי ראיתי איך הצמח היבש של אהבתי רווה מים ואז עוררה אותי לטיפה רכה, כמו יד מנחמת, לא, לא יד, מטפחת מנפנפת לשלום. שלחתי את ידי כדי למשש והבנתי. שק האשכים שלו היה רפוי ובכל נסיגה ונעיצה ליטפו אשכיו את פלחי עכוזי. ניסיתי להתעלם והרגשתי ביתר שאת את הטפיחות הרכות. נזכרתי באמרה “פשקי את רגליך וחשבי על אנגליה” ולא חשבתי על אנגליה ולא על ישראל, נשכתי שפתיים ולבסוף לא יכולתי לעצור ופרצתי בצחוק. ידוע שצחוק יפה לבריאות אבל לא לזקפה – היא החלה להתמוסס.  

    בבוקר קמנו לשיטפון. השלג נמס, הוואדיות מלאו מים, זורמים כנחלי איתן. גם בי הפשיר משהו ונשטף – נרפאתי מייסורי אהבתי הנכזבת. יודעת שלא אראה עוד את יונתן ולא רוצה לראותו ולא כואבת. הצמח המדברי שטיפחתי בעקשנות נעקר עם הזרם בשיא פריחתו ונישא הלאה למקום אחר.

    עדנה גורני

    מתגוררת בקרית טבעון. מסות, סיפורים ושירים פרי עטה ראו אור במגוון במות ובהן הליקון, גרנטה, צריף והכיוון מזרח. פרסמה ספר עיון בהוצאת פרדס וספר שירה בשם "גרר ועילוי" בהוצאת עולם חדש. בקרוב צפוי לצאת לאור ספר פרוזה בהוצאת פרדס.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 8
    • 1

    תגובות


    2 תגובות על “השיטפון”

    1. דני זילברמן הגיב:

      וואו, לא אהרוס ב״ניתוח ספרותי״ ומילים מיותרות – בעיני הכתיבה שלך עדנה, פשוט מופלאה. וזהו.

    2. רקפת כנען הגיב:

      כל כך רענן מקסים ומדוייק. תודה.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    גּוּף / חַיָּה בַּשֵׁרוּתִים

    גאולה שינה
    גּוּף עַל הֱיוֹתוֹ שֶׁל הַגּוּף בָּשָׂר נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים מוֹשֶׁבֶת...

    הקרב על לארה

    שי מרקוביץ'
    ספרה של לארה פרסקוט האמריקאית “סודות אשר שמרנו”, המגולל את הנסיבות...

    מדורת ההבלים

    שי מרקוביץ'
    כמרים פונדמנטליסטים מפולין העלו באש מאות ספרים, העומדים לטענתם, בניגוד לעקרונות...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית