גַּם כַּאֲשֶׁר הָיְתָה מְבַשֶׁלֶת

הִיא הָיְתָה כְּפוּפָה

כְּמוֹ מִתְפַּלֶּלֶת

מְכִינָה אֹכֶל לָנוּ הַיְּלָדִים.

מַמְתִּיקָה מִלִּים רַכּוֹת

מַמְלִיחָה יְרָקוֹת

כְּמוֹ מִתּוֹךְ יִרְאַת הַדִּין.

אֶת הַיְּרָקוֹת הָיְתָה גּוֹזֶרֶת

רְצוּעוֹת רְצוּעוֹת

בְּרוּחָנִיּוּת גְּדוֹלָה

כִּמְחוֹלֶלֶת נִפְלָאוֹת

מְכִינָה סְגֻלּוֹת עַל הַצַּלָּחוֹת

פָּנֶיהָ שְׁלֵווֹת

גוֹזֶרֶת לָנוּ גְּזֵרוֹת טוֹבוֹת.

כְּשֶׁבָּאנוּ אֶל שֻׁלְחַן הֶחָג

עָשְׂתָה לָנוּ מַטְעַמִּים

כַּאֲשֶׁר אָהַבְנוּ.

מִיָּדֶיהָ.

בַּעֲבוּר נַפְשֵׁנוּ תְּבָרְכֶהָ.

הִגִּישָׁה  מַאֲכָלִים תְּמִימִים

הָפְכָה עֲבוּרֵנוּ דִּין לְרַחֲמִים.

הַיּוֹם אִמָּא אֵינֶנָּה.

עַל הַשֻּׁלְחָן  שֶׁלָהּ מַפַּת גַּעְגּוּעִים.

וְרֵיחַ אִמָּא שָׁמוּר תָּמִיד כָּאן.

רֵיחַ הַשָּׂדֶה

אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אֱלֹהִים.

(השיר נכתב ביום השלושים של אמא סעידה ז”ל, וקראתי אותו בסעודת המצווה ביום זה- י”ב בטבת תשע’ז).