הרטה היתה קמה באמצע הלילה כדי לנקות את העלים הגדולים של צמחי המים שהיו לה בבריכה הקטנה שמאחורי הבית הגדול והריק. היא היתה מביטה בירח, זה שבשמים וזה שבמים, ובאור שעל העלים, והיתה מנגבת אותם מאבק, עם מטלית רכה טבולה בחלב מעורבב במים, בתוך ספל פלסטיק תכלת ישן.
בגב זקוף ללא משענת, היתה יושבת על שפת הבריכה המוגבהת כמעט כל לילה, אלא אם היה גשום במיוחד, בחלוק סגור חלקית מעל לכתונת הלילה הוורודה השקופה. אחר כך היתה נכנסת הביתה, עושה מקלחת במים קרים ויושבת לקרוא ספר על כיסא הנדנדה, מזמזמת לעצמה שירי ילדים בגרמנית ומספרת לעצמה סיפורי עם, שאמה נהגה לספר לה לפני השינה ועם עלות השמש נרדמת מעט. כך עשתה שנים, עוד לפני שבעלה, הינה נפטר; בנם היחיד גדעון עבר לגור בשוודיה; נישא לאנייה ונולדו להם שני ילדים.
הרטה ניצלה אמנם את החללים הגדולים והריקים של ביתה, בבנותה חדרים, אותם השכירה לסטודנטים. אך לא היה לה כל קשר אתם, מלבד זה שהיו באים לשלם לה את שכר הדירה. ובכלל, “מה הם יכולים להועיל וכמה עזרה אני כבר צריכה?” היתה נוהגת לומר. “אני מסתדרת מצוין.”
גדעון, ידע שאמו ערה בלילות. לכן את שיחות הטלפון שלו אתה, היה עושה בלילות. בשלוות הלילה הם דיברו על הכול, לכאורה. הוא מספר לה על עבודתו, על הצלחותיו, ועל הילדים. והיא ממעטת לדבר על עצמה. מדווחת על הבית, על השכנים, ועל קרובי משפחה, שאותם זכר מילדות.
באוקטובר שעבר, לאחר שהתקלחה במים קרים והתיישבה בכיסא הנדנדה, זה היה יום רביעי, היא זוכרת את זה, כמו היום, גדעון צלצל וכמו תמיד הוא סיפר לה על המשפחה ועל הכול, אבל הפעם, פתאום הוא שאל אותה אם היא רוצה לבקר אצלו. ככה פתאום אחרי כחמש עשרה שנה.
בתחילה כמובן אמרה: לא. ומה פתאום. ושיחסוך את הכסף שלו למטרות חשובות יותר. אך הוא שאל אותה את זה ככה, בעדינות, שהיא לא יכלה לסרב.
וכשהיא הסכימה, הוא הוסיף ואמר, שאם זה יסתדר, הם יוכלו לנסוע גם לגרמניה. זה הרי נורא קרוב, ולבקר בעיר הולדתה. כי הרי עכשיו, משנפלה החומה, זאת הזדמנות, אולי חד פעמית, שעד עכשיו אי אפשר היה בכלל לחשוב עליה.
זה היה דצמבר וזאת היתה אירופה. קודם הם טסו. אחר כך לקחו רכבת. זה היה בדצמבר, זאת היתה אירופה וזה היה כריסטמס. אף אחד מלבדם לא היה במטוס. גם ברכבת לא היה איש. ובחוץ היה שלג שכיסה את כל.
הרטה אמרה שכבר חמישים שנה לא ראתה שלג כזה וגדעון אמר: “שימי לב למבטא הגרמני של שקשוק הרכבת. הרטה לא ענתה. היא הביטה מבעד לחלון אל השדות הלבנים ואל היערות.
אחר כך הם שוב דיברו. הם שוחחו על כל מיני דברים. על המצב בארץ, על מדיניות הממשלה, על חברים ומכרים.
כעבור זמן אמרה הרטה: שים לב, בצד ימין, עוד מעט יהיה שלט עם השם של העיר שלי : “לייפציג”. ואכן תוך דקות הם חלפו על פני השלט, והיא אמרה: “עוד כמה דקות והגענו”.
זמן קצר אחר כך הם עברו בין הבתים הנמוכים של פאתי העיר. אחר כך הופיעו לפתע בניינים גבוהים מאיימים באדישותם וצפופים יותר ולבסוף הגיעו אל תחנת הרכבת הישנה שבמרכז העיר.
רמקול במבטא גרמני אדיב ביקש מהם לרדת ואיחל להם כריסטמס שמח והם יצאו אל אולם גבה עמודים ותקרה.
התחנה היתה ריקה. רק כמה שיכורים היו שרועים בשוליה, סוחטים את לשד חום הקירות עד טיפתם האחרונה. “יש קיוסק אחד פתוח,” אמר גדעון וניגש לשם לקנות סיגריות.
“כריסטמס בגרמניה. היית מאמינה?” שאל את אמו כשחזר.
“שום דבר לא השתנה,” היא ענתה.
לקחו טקסי למלון. גדעון נרדם מיד לאחר ארוחת הערב והרטה, סובבה אנה ואנה, בחלוק שעטתה מעל הכתונת, קודם בתוך חדרם ואחר כך לאורך הקומה.
בבוקר, כפי שתוכנן, הם הלכו לראות את בית הספר היסודי שלה. גם אחיה למד שם, אך שתי אחיותיה הקטנות לא הספיקו. בית הספר היה סגור והיא רק הצביעה לגדעון על החלון של הכיתה שלה, שעל ידו ישבה בילדותה.
משם הם הלכו אל בית הכנסת.
“כאן עשו לאחי בר מצווה,” היא אמרה. מאז לא ביקרתי בבית כנסת.”
משם הם פנו, כפי שתוכנן, אל בית המשפחה. מאחורי הבניין ניצב מאבק השטיחים המיושן.
"אין דבר כזה בארץ," אמר גדעון.
“שום דבר לא השתנה,” הרטה ענתה.
הם התחילו לעלות במעלה המדרגות האפלולי, הרועד, אל הקומה הרביעית. קודם גדעון והרטה אחריו.
“רוצה להיכנס?” שאל גדעון, כשהגיעו והגביה את ידו לנקישה.
“לא,” הרטה ענתה.
“למה לא? זאת הזדמנות. אם כבר עלינו לקומה הרביעית, אם אנחנו כבר פה,” הפציר גדעון.
“לא,” ענתה הרטה.
”טוב, אם זה מה שאת רוצה,” אמר גדעון והם ירדו לאטם במדרגות בחזרה אל הרחוב המואר, פסעו ברגל בחזרה אל המלון. למחרת, הם עזבו את גרמניה כפי שתוכנן. גדעון טס לשוודיה, לאנייה ולילדים. הרטה שבה לביתה.
חצי שנה אחר כך, היא קמה באמצע הלילה כדי לנקות את העלים הגדולים של צמחי המים, וישבה בלי משענת מול ברכת המים הקטנה. היה לה חלוק חדש שקיבלה מגדעון והיא לבשה אותה מעל לכתונת הלילה הישנה השקופה. עוד מעט היא תיכנס ותתקלח במים קרים, תתיישב בכיסא הנדנדה שלה, תנמנם ותזמזם, ותספר לעצמה סיפורי עם ששמעה מאמא שלה. וגדעון יצלצל והם ידברו והיא תשאל והוא ישיב והיא תשמע מה חדש אצלו ואיך אנייה והילדים.
ואז, כשהיא ישבה כך, מול העלים הגדולים והברכה, והירח, זה שבמים וזה שבשמים, לפתע ופתאום על שפת המים הרטה נרדמה.
והיא לא שמעה את הטלפון מצלצל ולא ראתה את הירח לוט בענן גדול הנושא אותה עמו אל מקום אחר.
תגובות