close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הראשון הוא העמוק ביותר

    שי מרקוביץ' | נעים להכיר | התפרסם ב - 11.05.18

    לרגל צאת ספרה השישי, “זאת אני איווה”, מתייחסת גלית דהן-קרליבך להגדרתה כ”קול פרוע בספרות הישראלית”, מסבירה מדוע היא לא ששה להיחשף אישית, ויורדת כאסח על הפוליטיקלי קורקט | אולי היא באמת לא הקול הכי פרוע בספרות, אך ללא ספק אחד המקוריים

    “הסופרת שולמית הראבן האהובה עליי אמרה ש’ספרות מתחילה במקום שבו מסתיים היומן’, כך שאפשר לדלג על הקטע הביוגרפי. נסתפק בזה שאני גלית דהן-קרליבך, ילידת 1981. זהו.” כך מתחיל הראיון עם הסופרת, שגם בהמשכו היא לא מפסיקה להפתיע באמירות מקוריות.

    אבל פטור בלי כלום אי אפשר והנה כמה פרטים על גלית, שממילא נמצאים באינטרנט: היא נולדה בשדרות, גדלה בה, באשדוד ובירושלים. פרסמה שלושה רומנים למבוגרים ושני ספרי נוער. שירים וסיפורים פרי עטה מתפרסמים בעיתונות הישראלית והבינלאומית, והיא, יש להניח, מאוד מוכשרת, כי זכתה בהמון הוקרה: פרס אקו”ם לשנת 2013, פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2014, מלגה להשתתפות בתוכנית הכתיבה הבינלאומית בשנחאי, מלגת קרן פולברייט להשתתפות בתוכנית הכתיבה הבינלאומית באיווה ומלגת פרדס לסופרים צעירים מטעם הספרייה הלאומית. גלית מתגוררת עם משפחתה בירושלים.

    הראיון נערך לרגל צאת ספרה החדש של דהן-קרליבך (שזה כשלעצמו שם משפחה מקורי), “זאת אני איווה” (הוצאת גרף), שנכתב כולו במהלך השתתפותה בתוכנית הכתיבה באיווה, ארה”ב. וכך הוא מתחיל: “החתך הראשון שלי היה בגיל חמש-עשרה. חתך של חובבנים: שבר זכוכית שנותר מהתפרצות זעם על החבר התורן של אימא. כשהלך, לא לפני שליטף את ראשי באבהות, התחמשתי בשבר הזכוכית ושרטטתי מעגל זעיר על היד, כאילו אני מציירת במחוגה בשיעור גיאומטריה. המעגל יצא משליטה. הקירות רוססו דם, ובגלל החובבנות שלי הובלתי למקום ההוא.”

    זאת אני, איווה. נכתב במהלך השתתפות בתוכנית כתיבה באיווה

    יד הגורל

    “במשך שלושה חודשים חייתי עם כ-40 סופרים מכל מדינות העולם,” מספרת גלית על הנסיבות שהולידו את הספר. “לא תכננתי לכתוב שום דבר. למעשה, עבדתי בפרך לפני התוכנית להשלים את עריכת הספר ‘סופה של אליס’, כדי שאוכל לספוג את אמריקה, אליה הגעתי לראשונה בחיי. אבל כיוון שאי אפשר לכוון יצירה, לא הצלחתי להתנגד לדחף יצירתי לתעד את אמריקה דרך סיפור אהבה מוטרף. כביכול, הספר מספר על אישה, סופרת שמכונה בשם “ישראל” (וכך גם בחרתי לייצג את שאר הסופרים “רומניה הלכה”, “סין בכה”, וכו’) שמתאהבת במוזיקאי אמריקאי, לאחר שהיא שומעת אותו מנגן, אך לא רואה אותו. כאשר אותו מוזיקאי משאיל לה במקרה גיטרה, היא מבינה שיד הגורל מכתיבה לה להיות איתו לנצח.

    “אבל האמת,” ממשיכה גלית, “שהסיפור הוא הרבה מעבר לסיפור האהבה הזה: זה סיפור על אמריקה, ועל אנשים שמגיעים לאמריקה, לחלום הגדול. זה סיפור על המפגש בין הפריפריה למרכז. כלולה בו – בלי שהתכוונתי – ביקורת על תרבות הפוליטיקלי קורקט האמריקאית, שזאת פשוט עוד דרך בעיניי לא לומר את האמת. ויש שם עוד הרבה אבחונים על אף הרזון של הספר (120 עמ’).”

    הספר אמנם מתרחש בארה”ב, אך הוא כולל גם יסודות אוטוביוגרפיים?

    “אינני מאמינה באוטוביוגרפיה. לכתוב על עצמי זה משעמם. אני כן מאמינה שאפשר לקחת חומרים שמוכרים לנו, כמו בדידות, אהבה, זרות וכו’ ולהפוך את חומרי הגלם הללו לשימוש ביצירה.”

    האם, במהלך שהייתך בארה”ב גילית משהו שהפתיע אותך, לטובה או לרעה?

    “כן. למרבה הצער, אני נוהגת לפי הסטריאוטיפ המרוקאי, שאומר שאוכל טוב יש רק בבית. אבל השהות באמריקה ובסין גרמה לי להיפתח לטעמים חדשים, גיליתי, למרבה הזוועה, שאני יכולה לטעום מיונז בלי לרקוד הורה אחר כך. זה היה ניסוי מעניין. דבר נוסף שהפתיע אותי זה עד כמה החברה האמריקנית שמרנית. ידעתי על זה באופן תיאורטי מהספרים של פיליפ רות וג’ון אירווינג, אבל באמריקה נוכחתי בשמרנות שמתבטאת הן ביחס הקיצוני להפלות (מי שמתנגד להפלות, מתנגד גם אם מדובר באונס) והן ביחס למיניות. זה היה מפתיע מכיוון שבארצות הברית נהוגה הפרדה בין דת ומדינה ועדיין נושא ההפלות שם בוער בממדים שממש לא מוכרים בישראל, שבה אין הפרדה כזאת. מצד שני, אי אפשר להאשים את אלילת הפופ מדונה במופת של נזירות. הפער הזה הדהים אותי ומרתק אותי מאוד.”

    בעלת מלאכה

    הוצאת ברצף שני ספרים בשנתיים. זה לא אינטנסיבי מדי?

    “אני רואה בעצמי בעלת מלאכה, זה ההיפך מהדימוי הרומנטי שדבק, ללא עוול, בכתיבה. אני קמה בבוקר, מתיישבת ליד שולחן ועובדת. לפעמים אני בוהה, לפעמים מתפקדת כטכנאית מילים, אבל כשמגיע ‘הדבר’, אני מסיטה אותו בעדינות אל מרכז הדף ויושבת לעבוד.”

    האם את מקטלגת את ספרייך תחת קטגוריית “ספרות נשים”? האם יש בכלל סוגה כזאת לדעתך?

    “חס ושלום. מי שמגדיר את הספרות ככזאת, גורם עוול כפול ומכופל לסופרות ומכנס אותן להגדרה שמוכרחה להיות כוללנית וסוקרטית. כל זמן שאין ספרות חלציים בשוּק, אני לא רואה כל סיבה שתהיה ספרות רחם. הדבר נכון גם לגבי ספרות מזרחית\אסיאתית וכו’. יש רק סוג אחד, ספרות טובה, ואין כללים להגדירה, למרבה המזל.”

    מִמי, אם בכלל, ירשת את אהבת הספרים?

    “זה פלא גמור, מכיוון שגדלתי בבית של מספרי סיפורים בעל פה. אלו שני דברים שונים לגמרי. זה קרה בגן, לא הייתי מסוגלת לסבול את המסגרת הזאת, משכתי ספר והאותיות היו בעלות סבר יפה ומכניס אורחים. אז נכנסתי.”

    איך התחלת לכתוב?

    “קראתי ואני קוראת המון ומכל המגוון ומכל הסוגים. זה משהו טבעי שאני לא מצליחה לשים את האצבע על הרגע הזה, אבל תמיד כתבתי.”

    את מוגדרת בקרב הבראנז’ה כ”קול פרוע” בספרות ישראלית. מסכימה להגדרה?

    “חברה מהתיכון שפגשתי לא מזמן סיפרה שקראה את הספר שלי ואמרה לי ‘פרא אדם היית ופרא אדם נשארת’. אז כנראה שכן.”

    התשתית השדרותית

    משדרות, עיר קטנה יחסית, יצאו לא מעט אמנים: כנסיית השכל, טיפקס, חיים אוליאל ולהקת שפתיים. אך כולם, כולל גלית דהן-קרליבך, עזבו את העיר.

    “אני גם מוזיקאלית מאוד והתחלתי להלחין על הגיטרה שירים שאני כותבת,” היא מספרת. “לדעתי, המוזיקה נמצאת בתרבות המרוקאית הרבה יותר ממה שאוכל מייצג אותה. הפיוטים בשבתות חתן ובשבתות שירה זה משהו בסיסי כל כך, אני לא מסוגלת לדמיין את הילדות שלי ללא מוזיקה. המשפחה שלי עזבה את הדרום כשהייתי ילדה, לו ההחלטה הייתה בידי, הייתי נשארת, מתחבאת בתוך ארון הבגדים במחסן של סבתא שלי ולא מוכנה לעזוב. לגבי היוצרים האחרים – אני מניחה שרצו להתפתח בעיר הגדולה, אבל אין ספק שהתשתית השדרותית משפיעה מאוד על יצירתם.”

    בעבר גרת תקופה מסוימת בשטחים. האם זה מגדיר גם כיום את הנטייה הפוליטית שלך? ומהי, בעצם?

    “מעולם לא התגוררתי במקום בגלל אידיאולוגיה כלשהי. בתקופה ההיא גרתי שם כי זה היה נוח וזול. לא כולם ראו בעין יפה את העובדה שמי שלימד אותי ללמוד לרכוב על סוס לראשונה היה נער מהכפר הערבי השכן. אם יש אידיאולוגיה כלשהי שמנחה אותי בחיי היא שלא להתמסר לשום אידיאולוגיה. אני מודאגת מאוד, למשל, מהתנהגותה האדנותית של שרת התרבות, וממש לא משנה לי לאיזה צד היא שייכת. לפני כמה חודשים נסעתי במונית והתפתחה שיחה ביני לבין הנהג. הוא השתגע מכך שהוא לא מצליח לשים אותי לא בימין ולא בשמאל. הקיטלוג הזה הוא מגיפה איומה שתוקפת את  העולם. שמישהו ימצא כבר פניצילין נגדה.”

    איפה את ביחס לקמפיין me@too?

    “קמפיין מתועב, עדרי ומפונק ביותר של מערביים שלא ימגר את המנוולים שולחי הידיים ורק מזיק לנשים, בעיקר לנשים שחוו אונס והתעללות מינית. הוא גם גורם לכל הגברים להיות צבועים בגוון אחד ומטרידני ולחשוב פעמיים על כל מילה. הייתי שלושה חודשים במדינה שבה חושבים פעמיים על כל מילה ולא הייתי רוצה שנהיה כמוה. אני חושבת שנשים מספיק חזקות כדי להחזיר או להשתמש במערכת האכיפה.
    “הקמפיין גם צבוע. בזמן שבמדינות אחרות בעולם, כמו במצרים ובתימן, מצב הנשים מזוויע, מדינות המערב מחמיאות לחוש המוסריות שלהן. בנוסף, אני חושבת שאנשים שיודעים על גבר מטריד ובעייתי כמו במקרה של קצב, ושתקו – ואני מדברת על הסביבה כולה שידעה ושתקה – צריכה להיענש.”

    באיזה שלב נמצא הספר הבא?

    “הוא עדיין בחדר החושך של מוחי, ולקשישים שזוכרים את עידן המצלמות הישנות – אם אחשוף כרגע, החומר יישרף.”

    גלית דהן-קרליבך. לפעמים בוהה, לפעמים טכנאית מילים | צילום: עדו פרץ

     

    שי מרקוביץ'

    עורך ומתרגם, אחרי עשרים שנה בקירוב בתפקידי כתיבה ועריכה שונים בקבוצת "ידיעות אחרונות", מרחיב כיום מעגלים חדשים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 1
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    גורקי באיטליה

    שי מרקוביץ'
    בשבוע שעבר, בעיר סורנטו אנטוניו פיורנטינו, השוכנת בחצי האי סורנטינו בדרום...

    הָאוֹר / עַד יִפְעָה

    גד קינר (קיסינגר)
    הָאוֹר בֹּקֶר. הָאוֹר פּוֹרֵץ לְכַסֶּפֶת שְׁמוּרוֹתַי. מְרוֹקֵן אֶת הַחֲלוֹמוֹת. מוֹתִיר פְּלָדָה...

    השביל העולה להר – פרק 1

    רבקה קופלר
    סיפורה של רוזי השנה היא שנת 820 לאדוננו ויבול החיטה עלה...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית