הקיץ לא השאיר סימנים של חוף ילדות

אֲנִי מֵת כְּבָר שֶׁיַּגִּיעַ מַאי
לַעֲבֹר אֶת הַחֹרֶף הַזֶּה
הַמְּדַכְדֵּךְ.

הַאִם הָיִית מוּלִי? מִי אַתְּ?
הַאִם תִּשָּׁאֲרִי? מָה דַּרְכֵּךְ?
אֵיפֹה תֵּלְכִי? מֵאַיִן רִוְחֵי
נְשִׁימָתֵךְ?

לֹא הִשְׁאִיר כְּלוּם הַקַּיִץ;
גַּם לֹא עֶצֶב בּוֹכֶה.
יֵשׁ כָּמוֹנוּ הַרְבֵּה בָּהָר
בָּאִים אֶל סַף הַמִּדְבָּר
עַל חָרְבוֹת הַקַּיִץ.

לֹא הִשְׁאִיר כְּלוּם הַקַּיִץ הַזֶּה
וְהָאוֹר הֶעֱצִים.
אֲנִי אוֹהֵב אֶת צְלִילֵי הָעֶרֶב
שֶׁל סְתָוִים –
הַקַּיִץ לֹא הִשְׁאִיר סִימָנִים שֶׁל חוֹף יַלְדוּת.

איך אטען את היום שוב?

שָׁכַחְתִּי וְזֶה לֹא מְשַׁנֶּה אֵיפֹה הָיִיתִי.
יֵשׁ רַק תְּנוּעָה בְּכִוּוּן אֶחָד
וּכְדַאי
לְהָעִיר אֲבָנִים מֵאֵשׁ,
הַמַּיִם שֶׁהַשִּׁירָה לֹא יָדְעָה לָתֵת,
רַק בִּתְנוּעָה מִבְּלִי מֵשִׂים נִסְחַפְתָּ
כְּתַב בְּרָקִים.

אֵיךְ אֶשְׂבַּע אֶת הַלַּיְלָה?
אֵיךְ אֲשַׁחֵד אֶת הַיּוֹם שֶׁיִּתְרַצֶּה?
הֲלֹא בִּי הַמְּדֻבָּר,
בִּי וְשֶׁכְּמוֹתִי.
אֵיךְ אֶטְעַן אֶת הַיּוֹם שׁוּב?
לַיְלָה בְּפָנַי
בֵּין הֲרִיסוֹתֶיךָ.

הַגַּן הַזֶּה עִם נֵרוֹתָיו וַעֲשָׁשִׁיּוֹתָיו –
אֵין לְךָ מָה לִרְעֹד עוֹד;
תָּמִיד יֵשׁ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ בַּגַּן,
תָּמִיד חֵרוּת גְּדוֹלָה.
יֵשׁ זְמַן לָלֶכֶת לִקְרֹא קַפְקָא:
אֲפֵלָה. מָסָךְ.
אַתָּה יוֹצֵא חָדָשׁ לָעוֹלָם.
בֵּינְתִַים הָעֶרֶב מַכְחִיל וְהָעֲנָנִים מַוְרִידִים.
זוֹ חֲגוֹרַת עֲנָנִים לא רְכוּסָה, מַחְשִׁיכָה.
עִיר נִדְרֶסֶת קְפוּאָה.