קריאה פוסט-טראומתית, ואולי אף, אנטי-מלחמתית?

לפי המסופר, הפואמה הכתובה בפרוזה שירית "משא אהבתו ומיתתו של הקורנט כריסטוף רילקה" (להלן "הקורנט") נכתבה על ידי ריינר מריה רילקה (1926-1875) המשורר האוסטרי המפורסם, במהלך לילה אחד ב-1899, בהיותו בן 24 בלבד. בשנת 1926 זמן קצר לפני מותו מלוקמיה, במכתב אל ידידה העיד רילקה: "'הקורנט' היה מתנתו הבלתי צפויה של לילה יחיד, ליל סתיו; הוא נרשם בהינף אחד, לאורם של שני נרות שהבהבו ברוח הלילה. חוללה אותו סיעת עננים ששטה וחלפה על פני הירח, לאחר שהעיון בניירות-משפחה מסוימים, שהגיעוני בירושה כמה שבועות קודם לכן, המציאו לי את המניע הענייני." (ראו במקורות). המשורר לא היה מרוצה מהתוצאה הראשונית ולכן חזר ועיבד אותו שוב ושוב. הנוסח הראשון יצא לאור בגרמניה ב-1906 ולא זכה לתשומת לבו של קהל הקוראים בגרמנית. בהמלצת הסופר היהודי-האוסטרי שטפן צווייג בעל העמדות האנטי-מלחמתיות, יצא לאור הנוסח הסופי המגובש כחוברת ראשונה ב"סדרת אינזל לספרות" של הוצאת הספרים אינזל הגרמנית מלייפציג (Insel Verlag, 'אי' בגרמנית; נוסדה ב-1901) ב-1912, סדרה שנועדה להנגיש לקהל הרחב יצירות מופת עולמיות, במחיר שווה לכל נפש – והפעם זכה להצלחה מסחררת! בתוך שנה הפואמה תורגמה לרוב השפות האירופיות ועשרות מהדורות הופיעו במשך שנים רבות עד אחרי מלחמת העולם השנייה. במהלך מלחמת העולם הראשונה, חיילים רבים לקחו אותו עמם לחזית, ולימים התגלה שצרפתים, גרמנים, איטלקים, אוסטרים ורבים אחרים משני צידי המתרס, נלחמו זה בזה כאשר אותה היצירה מלווה אותם אל מותם בחפירות או בדרכם חזרה אל חייהם האזרחיים, נכים ופגועים בדרגות שונות. למרבה הפלא, גם בין שתי מלחמות העולם, כאשר רבים ערערו על אידיאל הגבורה והמיליטריזם, נותר ה'קורנט' רלבנטי ונתפש בעיני קוראיו הרבים כשיר הלל לנעורים, לגבריות צעירה ולאהבת החיים והרומנטיקה. זאת ועוד, במלחמת העולם השנייה חיילי הוורמאכט צוידו במהדורה מיוחדת של "הקורנט" שהוכנה במיוחד לצורך זה (ראו במקורות). אולם, הביטוי המובהק ביותר להתקבלותה של הפואמה ולהפיכתה לקנונית ואוניברסלית היא עובדת תרגומה לרוב השפות בתבל עד לימים אלה ממש.

הרוב המכריע של הפרשנויות ראה בפואמה ביטוי בוסרי של אתוס של נעורים, גבריות, אומץ בקרב, הקרבה ואהבה רומנטית. הרי מדובר ביצירה מוקדמת מאוד של המשורר שהעיד כי הופתע מהצלחתה ואמר: "מעולם לא ראיתי בדפים אלה שנכתבו בחופזה מעלה אחרת מלבד חיוניות נעורים נאיבית…" – הוא, משום מה, 'שכח' כי שכתב ושכלל אותה עד לנוסח הסופי במשך שנים רבות (ראו במקורות). שאלתי, האם ייתכן שהפואמה הזאת מבטאת באותה המידה צורה סמויה של פוסט-טראומה אישית ו-או כללית ואפילו עד כדי מסר אנטי-מלחמתי? על אף העובדה כי נכתבה והופצה לפני פרוץ המלחמה הגדולה והטראומות שלאחריה. על ידי סקירה היסטורית-סוציולוגית של תקופת תפוצתה של הפואמה ובמיוחד ניסיון לניתוח פוסט-טראומתי שלה, אנסה להשיב על השאלה, וזאת כדי להבין מדוע הפכה היצירה הלכאורה נאיבית הזאת לדגל עבור חיילים רבים בני עמים שונים לאורך עשרות שנים רוויות מלחמות במחצית הראשונה של המאה העשרים.

היסטוריה ועלילה: רילקה כתב את הפואמה שבועות אחדים אחרי שמצא בארכיון המשפחתי מסמך הנוגע לקרוב משפחתו, כריסטוף רילקה אשר נפל בקרב במהלך המלחמה ההבסבורגית-העות'מאנית הרביעית במאה ה-17 (1664-1663). בכתביו השונים ואף בפתח היצירה הוא מוסר בתמצית היסטורית את החומרים שסיפקו לו את השראתו לחיבור השיר, ולקורא אחיזה והתמצאות בפרטי הטקסט. המשורר נדבק, תוך התפעמות, באגדה שקשרה את משפחתו לבית רילקה, בית אצולה סכסוני עתיק, מה שמדגים ומסביר את ניסיונו לכונן אתוס משפחתי, תוך התרפקות על עברו האריסטוקרטי האמיתי או המדומיין.

השיר מתאר את קורותיו של החייל הצעיר המגויס לצבא, עם פלישתם של התורכים להונגריה. במהלך המערכה הוא מתמנה על ידי הגנרל הגדול להיות נושא הדגל (הקורנט). מדובר בצעיר מהורהר וחולמני שלא מכבר מלאו לו שמונה עשרה, מתהלך בסביבתו הצבאית מתוך רגשי גאווה ובמקביל געגוע לדבר שלא היה לו מעולם – כיסופים לאהוב אישה. במהלך המלחמה הוא עובר תהליך מהיר של חניכה והתבגרות. הוא חוזה בזוועותיה של המלחמה ובאובדן צלם האנוש הכרוך בה, ומכיר במשמעות של אהבת אמת בין גברים ובעיקר לאישה. שעות אחדות לפני מותו הגיבור זוכה לראשונה לנועם ליל אהבים עם אישה זרה ומאבד את בתוליו, אך סמוך לסיומו של הלילה הזה, פורצת מתקפת פתע של התורכים והוא נקרא בדחיפות לדגל. נלהב ופזור נפש באותה המידה, הוא נופל בשטח מחנה האויב במהלך התקפה חפוזה ומותו מצטייר כמוות שיש בו גבורה וסתמיות בעת ובעונה אחת.

רילקה ומפגשיו עם צבא ומלחמה:  עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה רילקה בילה את ילדותו ובחרותו בפראג ומינכן בתוך עולמה של האימפריה האוסטרו-הונגרית המפוארת. לאחר מכן חווה את מלחמת העולם הראשונה ולאחריה את רפובליקת וויימאר, אם כי את זמנו חילק בעיקר בין פריז לשווייץ (חוץ ממסעות לרוסיה ומקומות נוספים). במהלך חייו הוא היה ידוע כאדם חולני עם עליות ומורדות בבריאותו הרופפת. פעמיים בחייו הוא התנגש חזיתית בצבא ומלחמה:

הפעם הראשונה קרתה בילדותו. למרות נטייתו הברורה לעיסוק באמנות ופואטיקה, הוריו אילצו אותו ללמוד באקדמיה צבאית והוא בילה בה כחמש שנים (מגיל 11 עד גיל 16), עד שמחלותיו גרמו לעזיבתו. לא פעם הוא העיד על הסבל שנגרם לו באותה תקופה נוראית מבחינתו. המשך דרכו הייתה באוניברסיטה בלימוד מדעי הרוח (ספרות, פילוסופיה והיסטוריה של האמנות). הפעם השנייה התרחשה במהלך מלחמת העולם הראשונה: לפני פרוץ המלחמה חי רילקה בפריז. כשזו פרצה בסוף יולי 1914, שהה המשורר בגרמניה ולא יכול היה לחזור לפריז. חלק מתקופה זאת הוא חי במינכן. בשלב מסוים, לאחר שקיבל הכשרה צבאית בסיסית בווינה, הצטרף רילקה לצבא והועבר לשרות פקידותי במשרד רשומות המלחמה (האיש היה חולה מדי מכדי לשרת בשדה, וגם קרוב לגיל ארבעים). הוא שוחרר מהשרות ביוני 1916 ובילה את שארית ימי המלחמה (שהסתימה באופן רשמי בנובמבר 2018) בעיר מינכן.

מבחינה כרונולוגית, "הקורנט" נכתב ופורסם לפני המלחמה הגדולה ואחרי כישלון התנסותו של הנער רילקה באקדמיה הצבאית. מה לפואמה הזאת ולפוסט-טראומה מלחמתית? ובכן, אין כל קשר! עם זאת, ניסיתי למצוא פרטים מתוך הקורות האישיים של המשורר על פוסט-טראומה אישית מאוחרת, למשל, על רקע מלחמת העולם הראשונה. אמנם ידוע שהוא לא ראה במו עיניו וחש במו רגליו את שדות הקטל. מצאנו כמה פרטים הרומזים בצורה כזו או אחרת ולעיתים דו-משמעית על האפשרות של פגיעה פוסט-טראומתית:

מראשית, מדובר באדם צעיר שלכל אורך חייו הוגדר כאדם חולני במובן הפיזי עם השפעה כזאת או אחרת על נפשו הרכה; "אלגיות דואינו" נחשבת לפסגת יצירתו הלירית של רילקה. במהלך תקופת כתיבתן שארכה כעשר שנים, נזנחה הכתיבה לפרקי זמן ארוכים מפני שהמשורר סבל לעיתים קרובות מדיכאון חמור, שנבע באופן חלקי מאירועי מלחמת העולם הראשונה ומהצטרפותו לשירות הצבאי (הפקידותי) בגיוס חובה. הוא התחיל בכתיבת האלגיות ב-1912, אך רובן נכתבו בקצב מואץ בתום המלחמה והטקסט הסופי התפרסם ב-1923, שלוש שנים לפני מותו מסרטן הדם.  הטקסט רווי ברליגיוזיות, מיסטיקה, יופי כואב ותיאורי סבל אנושי קיומי קשים; אחרי המלחמה הגדולה, מספר רילקה שהיה מיודד עם פרויד ומעיד שהוא סרב לעבור טיפול פסיכואנליטי אצלו כי "אני לא רוצה שייקחו ממני את השדים, כי אז יילקחו ממני גם המלאכים"; במאמר מאלף של חנה ארנדט על ברטולט ברכט (1956-1898; מחזאי, במאי ומשורר גרמני, מהבולטים שבמתנגדי הנאציזם) מופיע רמז דק ועמום על קשר ניגודי אפשרי בין התנהלותו של ברכט כנגד העוולות הנאציות לבין כתביו המאוחרים של רילקה: "…לכן, כאשר חש שהמבול [הנאציזם] גובר, לא התבונן אחורה בגעגועים – איש לא עשה זאת יפה יותר מרילקה בכתביו המאוחרים – אלא פנה אל פני מי שיצופו מן המבול, ופנייה זו אל העתיד…" (ראו במקורות, בעמ' 140) – לנוכח טראומה, ברכט פונה להילחם, צופה פני עתיד בעוד רילקה מתבטא בפנייה אל העבר כדי למצוא נחמת מה; דוגמה לשני פרשות סותרות: מחד גיסא, ידוע ש"הקורנט" חולק לחיילי הוורמאכט במהלך מלחמת העולם השנייה (לא ברור אם ואיזה שינויים הוכנסו בטקסט), ומאידך גיסא, כתביו נשרפו בכיכרות גרמניה בהוראת ההנהגה הנאצית. הוא הואשם בקוסמופוליטיות והומניזם, יתר על המידה (ראו במקורות)… בשלב זה אסופת הרמזים הזאת אינה יותר מאשר ספקולציה במקרה הטוב. מכאן מן הדין לנסות להראות סימנים של פוסט-טראומה ב"קורנט"  כמות שהיא.

ישנם שלושה תרגומים של הפואמה לעברית:

ריינר מריה רילקה, משא אהבתו ומיתתו של הקורנט כריסטוף רילקה, ניתרגם מן המקור הגרמני על ידי יצחק שנהר (שנברג), הוצ' ספרי תרשיש (ד"ר משה שפיצר), ירושלים, תש"ב (1942): מדובר בתרגום ראשון ופרסום ראשון בארץ ישראל ללא איורים או תוספות; אותו הספר פורסם שנית בשנת תשי"ג (1953) במהדורה מיוחדת מלווה בסדרת רישומים של אביגדור אריכא, ושם בעמ' 53 ניתן הסבר מפורט כדלקמן: "תרגום זה נתפרסם ראשונה בשנת תש"ב כראשון במערכת דפוסי תרשיש ויוהדר בזה אגב שינויים יחד עם סדרת רישומים מעשה ידי אביגדור אריכא אשר התקינם לצורך ספר זה בשנת תשי"ב. הספר נסדר בדפוס 'הארץ' תל אביב באותיות שוקן של פראנצ'סקה ברוך ונדפס במהדורה של אלף מאתיים וחמישים טופס בדפוס אופסט של 'אמנים מאוחדים' בתל אביב בחודש כסלו תשי"ג" – ספר זה מוזכר בהרחבה בכל הקשור לתערוכה של רישומי מלחמה של אביגדור אריכא במוזיאון ישראל בירושלים בסוף 2022 (ראו במקורות). ספר זה הוא מושא הניתוח בקריאה צמודה שיובא להלן.

ריינר מריה רילקה, נעימת אהבתו ומותו של נושא-הדגל כריסטוף רילקה, מגרמנית י. רטויצר, הוצ' גזית, תל-אביב, תש"ג (1943) – ללא איורים או תוספות.

ריינר מריה רילקה, שיר האהבה והמוות של הקורנט כריסטוף רילקה, תרגום חלקי של לאה גולדברג, נמצא בארכיון שלה  בספריה הלאומית בירושלים, ללא תאריך כתיבה והוא לא פורסם מעולם באופן רשמי. המחקר משער שמדובר גם כן בשנות הארבעים של המאה העשרים, (ראו את המאמר במקורות).

מהו ומיהו "הקורנט"? קורנט היא מילה שמציינת דבר דמוי קונוס, גביע או שופר. זהו שם של כלי נשיפה עתיק, מתכתי, דומה לחצוצרה. בלשון הצבאית של המאה ה-17 (ובמאות שלפני כן) ועד אמצע המאה ה-19, באירופה, במערב ואף במזרח הרחוק, הקורנט היה הכינוי של תפקיד ראשון במעלה: נושא הדגל ו-או החצוצרן, זה שהולך (כיחיד או קבוצה קטנה) בראש הצבא התוקף, צועד או רוכב לפני, לצד או מיד מאחורי המצביא ופמלייתו הקרובה [בימינו אנו, קורנט הוא כינוי של דברים כמו מותג בירה או טיל נגד טנקים, ועוד]. נושא הדגל הוא הסמל של הצבא והמצביא, הוא האומץ והנחישות שהחיילים/פרשים נעים אחריה, הוא זה שעליו מגינים בכל מחיר כי נפילת הדגל הוא סימן לכישלון, תבוסה, נסיגה (לעיתים רחוקות דווקא להיפך, במובן של רצון עז להרימו שוב). נושא הדגל הוא הקורבן הראשון, המתאבד הראשון, המקריב עצמו על המזבח הראשון כי הוא תמיד קדימה לכולם. הדגלן לא אמור להביט אחורה, הוא אמור להלהיב, להלהיט ולסחוף אחריו את הסתערות הצבא כולו… ואצלנו: המשורר יחיאל מר (מוהר; 1969-1921) הקדיש שיר אניגמטי משלו כפרפרזה על, ומחווה לפואמה של רילקה תחת הכותרת "וריאציה על נושא: 'אמא, אני נושא הדגל' רילקה, 'הקורנט'" [יחיאל מר, מלוא חפנים רוח, הוצ' הקיבוץ הארצי, תל-אביב, 1962, עמ' 79; מופיע גם בפרויקט בן-יהודה].

                                                                                      ***

"הקורנט" בקריאה צמודה – ניסיון לקריאה פוסט-טראומתית:

הקטע הראשון (עמ' 3) אינו שייך לפואמה. זוהי פסקה מקורית מאותו מסמך היסטורי שהיווה את ההשראה לכתיבת הפואמה, על פי עדותו של רילקה: 

"… ביום עשרים וארבע לנובמבר אלף שש מאות ששים ושלוש הופקד בלינדה אוטו לבית רילקה / אשר על לנגנאו / גריניצי וציגרה על אחוזת לינדה נחלת אחיו כריסטוף שנפל חלל באונגארן; אולם הוטל עליו לערוך כתב פרוזבול / אשר לפיו תהא חזקה זו בטלה ומבוטלת / במקרה שאחיו כריסטוף (אשר לפי תעודת המיתה נפטר והוא קורנט בפלוגתו של האדון לבית פירובאנו, בגדוד האוסטרי הקיסרי של פרשי הייסטר) יבוא חזרה…" – לכאורה מדובר בקטע היסטורי-משפטי יבש למדי – מה במסמך הזה הצית את דמיונו של רילקה, בן המאה העשרים, ודחף אותו לכתיבת הפואמה בלילה אחד בהיותו בן 24 בלבד? האם מדובר ברצון לכבד ולהאדיר (ותוך כדי כך להשתייך) את המורשת של אחד מאבותיו? האם מדובר בכמיהה לאצילות הגבורה בשדה הקרב, יכולת שהוא עצמו לא עמד בה מעולם? ואולי משהו אחר… אין לנו מושג ורילקה המשורר, באזכורים שונים (ראו בפרק הקודם ובמקורות) אינו מצליח לתת תשובה מתקבלת על הדעת.

הקטע השני (עמ' 5) הוא הראשון בסיפורו של הקורנט: מדובר בפתיח כללי שמתאר תפאורה כוללת ומשתנה של מסע צבאי רכוב, שנמשך כבר "עת רבה" (כנראה ימים ולילות, שבועות ואפילו חודשים), כאשר הדובר הוא 'אנחנו, הרוכבים'. מתוארים היממות, שינויי נופים ואף חילופי עונות (מעבר מקיץ לסתיו). במקביל למסע הפיזי מתואר מסע נפשי של געגועים לבית, למקום "שם נשים עצובות הוגות בנו" (בהמשך יתברר אם מדובר באימהות או בנות זוג).

הקטע השלישי (עמ' 8-6): מביא לראשונה שיחה בין שני הגיבורים הראשיים של הסיפור: "האיש לבית לנגנאו" הוא הקורנט כריסטוף רילקה, לבין "אדוני המרקיז… שכנו הצרפתי הקטן הענוג". מה לאוסטרי צעיר ולמרקיז צרפתי על סוסיהם בצבא ההבסבורגי? ההסבר ניתן בסוף הקטע והוא כמובן מדויק מבחינה היסטורית: "כאן הם קרובים זה לזה, כל אלה האדונים, הבאים מצרפת וברגנד, מארצות השפלה, מעמקי קרינטיה, ממצודות ביהם ומעם הקיסר ליאופולד…" – הצבא העות'מאני המוסלמי תקף את הממלכה האוסטרו-הונגרית הנוצרית, ולצד האחרונה התייצבו נציגים של צבאות נוצריים אחרים מאירופה כמו צרפת, הדוכסות הבורגונדית, ארצות השפלה (הולנד ובלגיה), אוסטריה (חבל קרינתיה הוא מחוז על הגבול בין אוסטריה לאיטליה), בוהמיה (צ'כיה של היום) וכמובן צבאות גרמניים של הקיסר ליאופולד וגם רבים נוספים (כמו הפולנים שאינם מוזכרים כאן). זהו גם ההסבר לבליל השפות שמוזכרות כמו גרמנית וצרפתית. 

אולם הגיבור האמיתי של הקטע הוא מושג "האמא" – האישה האם שהיא משותפת לכל האדונים החיילים ללא הבדלי מוצא ושפה והיא מושא הגעגועים של כולם באשר הם, כולם ילדים של אימהות "כאילו אין בעולם אלא אמא אחת…" – מה הקשר בין האמא לבין החיילים במסע המלחמה? עבור החייל הצעיר והטירון (גם עבור הבוגר והוותיק), אמא היא בית ומשפחה, הילדות והחינוך שקיבל, והיא מקור החוסן הנפשי והיכולת להתמודד עם אירועים טראומתיים כמו השתתפות פעילה או סבילה בזוועות שדה הקרב. המחקרים מראים כי אחת התכונות המחסנות ביותר בפני התפתחות הלם קרב היא אותו חוסן ילדות איתו מגיע החייל אל שדה המערכה, וזאת המשמעות של אזכור האמא בקטע הזה – הקורנט והמרקיז עוסקים, במחשבה ובשיחה, באופן אינטנסיבי באימהות שלהם! (ראו במקורות, הסקירה בספר על קניוק). בנוסף, את המסע הצבאי הזה מתאר ריינר המשורר אחרי טראומת הילדות המכוננת שלו, הכישלון הידוע מראש באקדמיה הצבאית בגיל הקריטי של 16-11, לשם הוכרח להגיע על ידי אימו הקשוחה.

יש לשים לב: עד כאן ומעט בהמשך, אין קולות קרב, אין תופים או וחצוצרות ואין דם שזורם בהרים ובגאיות. יש שיחות בין רוכבים במסע צבאי על רקע של נופים וזיכרונות ומאוויים.

הקטע הרביעי (עמ' 13-9): גם בקטע הזה נמשכת הכאילו-פסטורליה וחלום בהמשך המסע של "האיש לבית לנגנאו" ו"המרקיז הצרפתי הקטן", במהלך הרכיבה המעייפת ובמחנות הלינה הליליים. כמעט ושוכחים, אנו הקוראים, שהם נעים לקראת מלחמה קוטלת אנשים. במהלך הרכיבה חווה הקורנט חיזיון – הוא רואה בהקיץ את המדונה המגינה על החיילים [בהמשך יתגלה כי יש לה משמעות בהליכה לקראת מותו]. אט אט מתגלה פער מוגדר בין שני הגיבורים: לצרפתי הקטן כבר הייתה אהבה ממומשת , "הוא נשק לשושנה קטנה, ומעתה שוב תהא מתכמשת על חזהו" בעוד שלקורנט הצעיר עדיין לא! "לי אין כל שושנה, אין" – הפעם לא מדובר באמא אלא בבת-זוג, זו שאמורה להשלים את הגעגוע לשדי אם. משמעות הפער היא שיש הבדל בין עוצמת החוסן הפרה-טראומתי (שהרי הם הולכים למערכה רוויית דמים) של כל אחד מהם: לצרפתי יש את האמא וגם אשת חיק בעוד שהחוסן של הקורנט פגום. על רקע זה מתפתחת השיחה הבאה לאור המדורה "והזמר עתיק ונוגה אשר בבית ישמיעוהו נערות בשדה": 

"אומר המרקיז הקטן: 'צעיר עתה מאוד?' והאיש לבית לנגנאו, ביגון למחצה ובעזות למחצה: 'שמונה עשרה'. […] לאחר מכן שואל הצרפתי: 'הגם לך כלה בבית, אדוני היונקר?' [יונקר: בן מעמד אצולה אוסטרו-גרמני-פרוסי זוטר, היונקרים היו גורם מרכזי בממסד הצבאי] 'ולך?' משיב איש לנגנאו. [והתשובה] 'בהירת שער היא כמותך'. […] קרא הגרמני: 'אם כן, לעזאזל, לשם מה ישבת באוכף לרכב בארץ תלאובה זו לקראת הטורקים הכלבים?' המרקיז מחייך: 'כדי לחזור.' והאיש לבית לנגנאו נעצב אל ליבו. מהרהר הוא בנערה בהירה אשר היה משחק עמה משחקי משובה [של ילדים, לא של אהבת בשרים]. והוא נכסף הביתה, רק כדי רגע, רק כדי שהות לומר את המילים: 'מגדלינה, – על כי הייתי שכזה תמיד, סלחי!', 'מה – הייתי?' חושב האדון הצעיר." – לצרפתי יש חוסן כי יש לו כלה, דהיינו בית לחזור אליו, יש לו תקווה וסיבה להמשיך בעוד שלקורנט הצעיר יש החמצה וחמיצות ותחושת ריק, אין מי שמחכה לחזרתו – זהו חייל מיואש, עצוב וכזה עם חוסן פגום, מועמד קלסי לפוסט-טראומה.

הקטע החמישי (עמ' 14): כאן מתוארת אפיזודה ייחודית שבה שני הגיבורים-ידידים נפרדים. כל אחד פונה, במסגרת יחידתו הצבאית, לצד אחר של הקרב הממשמש ובא. במסגרת הפרדה, הצרפתי מברך את היונקר "תהא מריה מחסה לך" [אותה מדונה שהקורנט כבר ראה בחיזיון קודם]. ואז במחוות רעות, הוא נותן לקורנט עלעל אחד מהשושנה שמוחזקת דרך קבע בחיקו, פריט שמזכיר לו את כלתו ומשמש לו קמיע מזל, בלוויית ברכה "זה מגן לך. היה שלום". הקורנט "מחייך בעיצבון: אישה זרה מגן לו". אכן כן, רצון עז של חברו להקנות לו יתר-חוסן לקראת הקרב… אבל היונקר מהרהר בינו לבין עצמו במידה של סרקסטיות, איך זה שאישה זרה לו צריכה להגן עליו בקרב?

הקטע השישי (עמ' 18-16): בקטע זה, האיש לבית לנגנאו מוכתר כנושא הדגל על ידי המצביא העליון הגראף (רוזן) שפורק. עד כאן המילה קורנט לא הופיעה ולכן הצעיר נקרא "האיש לבית לנגנאו" [אנכי, לשם קיצור השתמשתי במילה קורנט גם עד כה]. הטקס מתרחש על רקע של תיאור היסטורי אופייני למסעות הצבאיים של ימי הביניים באירופה: במאסף של גדודי החיילים הצועדים או רוכבים, השתרך מחנה עצום וערב רב של בעלי תפקידים של המערך הלוגיסטי, החל ממוכרי מזון, תחמושת, סוסים, עגלות וכמובן זונות ואלכוהול. הטקס הוא קצר ויובשני, "אז יאמר שפורק המצביא הגדול: 'קורנט'. וזה הרבה."

הקטע השביעי (עמ' 24-20): בו מתוארות שלוש אפיזודות עוקבות: הראשונה, חוויה מוזרה ולכאורה ללא הקשר, שעוברת על הקורנט הצעיר. במהלך משימת פטרול בלילה מסביב למחנה גדודו החונה "מעבר לראב" [נהר-יובל גדול שמתנקז לדנובה בגבול שבין אוסטריה להונגריה, אז מדינה אחת, חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית]. הוא נתקל בזעקות עזרה של אישה צעירה "ערומה בדם ודווי" המרותקת לעץ ומתחננת "נתק מוסריי!". הוא יורד מסוסו "ומבתק עבותות לוהטים". האישה מגיבה בצורה 'משוגעת'. הצעיר נבהל, עולה על סוסו ובורח משם "ודוהר במאפל הליל, עבותי הדם לו בכף". בשנייה מתוארת כתיבה של איגרת של הצעיר לאמא שלו "אמא שלי הטובה, היי גאה: אני נושא את הדגל. היי ללא דאגה: אני נושא את הדגל, שמרי לי אהבה: אני נושא את הדגל". אז הוא מטמין את המכתב בחיק מעילו ליד עלעל השושן שקיבל מהצרפתי ובמוחו צצה מחשבה משונה "פעם אולי ימצאנה מאן דהו… וחושב:…; שקרוב השונא" – רמז לבאות: הם מתקרבים לקרב עם השונא ולכן כחלק מההכנות החייל כותב מכתב פרדה לאמא, כי הוא עלול לא לחזור מהקרב… והוא מקווה שמישהו ימצא את המכתב וכך יגיע לאמא ותהי לה נחמה – הבן שלה הוא הקורנט של שפורק והצבא כולו. השלישית, "הם רוכבים על פני איכר הרוג. עיניו קרועות לרווחה, ומשתקף בהן מה; לא שמים." – הוא נתקל לראשונה בגופת אדם מת. הקטע מסתיים בתיאור הגעת הגדוד לכפר, ולטירה שם הם אמורים לבלות את הלילה במחסה, לפני פרוץ סערת המלחמה.

הקטע השמיני (עמ' 42-26): תיאור קורותיו של הקורנט הצעיר בלילה אחד בטירה, הלילה שלפני הקרב הגדול, לילה של "נופש! בחופש להיות פעם אורח". התיאור הארוך והמפורט מזכיר מחנה נופש של חיילים שמגיעים אחרי מסע צבאי מפרך (ולפני יציאה למערכה מכרעת) כדי לנוח ולצבור כוחות, להרגיש חופשי מעול המשמעת הצבאית ליום או יומיים, ולשם כך הם זוכים לפינוקים: כיבוס בגדים, רחצה באמבטיות, התייחדות עם נשים, סעודות פאר, אלכוהול, מוזיקה וריקודים. בתוך ה'חלום' הזה חווה הקורנט הצעיר ליל אהבים ואובדן בתולין בחברת הרוזנת בעלת הטירה במיטת אפיריון בחדר מפואר בקצה המגדל… אבל: "באכסדרה על גבי דרגש תלוי מעיל חיילים, מחלצה ואדרת של האיש לבית לנגנאו. בתי היד נחים על הרצפה. דגלו ניצב, סמוך אל אדן החלון, שחור, זקוף. בחוץ יהום הסער על פני רקיע ועושה את הליל קרעים קרעים, צחורים ושחורים. זיו הסהר חולף כברק ממושך והדגל דומם, צללי זיע עליו. הוא חולם" – ראשית, הנער סוף סוף חווה אהבה, אמנם מזוייפת, אפילו שהרוזנת הבוגרת אינה זונה רחמנא ליצלן! האם היא בחרה בו כי היה כה יפה וצעיר או בגלל היותו נושא הדגל של המצביא וצבאו? וגם באותו חלום של מנוחה ואהבה, כול סממני הצבאיות והקרב הממשמש לבוא נחים ליד מיטתו ומחכים למותו שבוא יבוא. מיהו החולם? הקורנט? הדגל? ואולי הרוזנת? השורות האלה צבועות בשחור וסער דו-משמעי: סערת האסון הקרבי שיבוא וסערת הלילה הארוטי… אבל אז:

השחר מפציע ובמקום 'שמש וקולות ציפורים' – בוקה ומבולקה: "מרישות הם מאירים. חלונות הם זועקים. והם זועקים, אדומים, אל אויבים מחכים, עומדים בארץ החררה, צועקים: בערה! […] ובעוצם נשימה במלל יתאוששו שופרות בחצר: קושו, התקוששו! ותופים מרטיטים" –  התקפת פתע של התורכים עם שחר טורפת את כול הקלפים.

הקטע התשיעי (עמ' 48-44): סיפור מלחמתו ומותו של הקורנט בקרב המכריע: הגדוד שמתחיל להסתער על האויב מחכה לנושא הדגל (כמקובל בקרבות של המאה ה-17). בחפזונו, זה האחרון, משאיר באכסדרה את אביזרי צבאיותו פרט לדגל "בזרועות הוא נושא את הדגל כאישה צחורה מתעלפת", עולה על סוסו, משיג את גדודו "חולף מעל כל, ומעבר לכל, גם מעבר לחבריו […] אך כאן הוא מתחיל מזדהר באור רב, קדימה פורץ, מתעלה, מאדים…" והוא שועט לבדו לתוך הגוש של התורכים!

ומרגע זה מתאר המשורר אירוע שמוגדר בספרי רפואת-הנפש הצבאית כהתקף אמוק של חייל אמיץ עד טירוף, בודד, שפורץ לפני כולם, מצויד בדגל במקום חרב, כידון ומגן ושריון, יען כי אסור שהדגל ייסוג! הדגל חייב להוביל! ובכל מחיר:

"האיש לבית לנגנאו העמיק לבין האויבים, אך יחידי לנפשו. אימה עגה סביבתו חלל ריק, והוא עוצר בתווך בצל דגלו הדועך לאיטו בשלהבת [במהלך תיאור האירוע, הדגל הוצת והדהרה לתוך המסה הטורקית הוא עם דגל בוער]. לאט, כמעט כמהרהר, הוא משקיף לעברים. עטרת נכר ססגוני לפניו. גנים – הוא חושב ומחייך. אך כאן הוא מרגיש כי עיניים יצמידוהו, ומבחין בגברים ויודע כי אלה הם הכלבים הפגנים – והוא מטיל את סוסו אל ביניהם. אך, לאחר שהמעגל נאטר עתה מאחריו, שוב גנים לפניו, ושש עשרה חרבות עקומות המזנקות אליו, סילון על סילון הן כהילולה" – 

הקורנט מצא את עצמו מוקף ב'כלבים פגנים… בעלי חרבות עקומות', תיאור אופייני ואמיתי של חיילי הצבא העות'מאני, בעוד הוא עצמו, לבדו, ללא רעיו לנשק, חמוש אך ורק בדגל שעולה באש… ואז קורה הדבר המוזר: הוא 'כמעט כמהרהר הוא רואה גנים ומחייך', האם רואה גן-עדן או זיכרונות ילדות? [צורה קלסית של פלשבק] ובהרף עין קולט את חדלון מצבו ובפעולת התאבדות חסרת הגיון "מטיל את סוסו" אל בין הכלבים הפגנים… התמונה מזכירה את רגע ההזיה (מעין חוויית התגלות או זיכרון רחוק ונאצל או לחילופין מחריד – פלשבק) שמתרחשת בתודעתו של חייל, רגע לפני נפילתו או פציעתו בסערת קרב, כפי שטולסטוי כותב אותה מתוך תודעתו של הנסיך אנדריי [אמנם אדם בוגר ונסיך בניגוד לאיש לבית לנגנאו, בן השמונה עשרה ואציל זוטר בלבד] ברומן "מלחמה ושלום". שם, תוך כדי קרב בין הצבא הרוסי לצבא נפוליאון , במהלך מאבק פנים מול פנים, מוכה הנסיך ומוצא את עצמו שכוב על האדמה, פצוע, ולהרף עין רגעי הוא הוזה: "מעליו לא היה כבר מאומה, חוץ משמים – שמים גבוהים, לא בהירים, אך בכל זאת גבוהים עד אין מידה, ועננים אפורים זוחלים על פניהם לאט לאט. איזו דומייה, איזו שלווה והדרת חג…" [הנסיך, בניגוד לקורנט, לא נהרג, הוא נפצע וניצל; על התקף אמוק כסוג של פוסט-טראומה ראו במס' 10 במקורות].

הקטע העשירי (עמ' 49) – הסיומת של הפואמה: מה נשאר מהקורנט שמת? שני פריטים: אחד שלא הגיע ליעדו והודעה שכן הגיעה ליעדה וגרמה לשכול של האמא…

"מעיל החייל נשרף בטירה, המכתב ועלעל השושן של אישה נוכרייה"; "ולעת אביב (הוא הגיע נוגה וצונן) בא ללנגנאו רץ רכוב לאטו מאת האדון לבית פירובנו. אישה זקנה שם ראה בוכייה": מה לא הגיע ליעדו?

המעיל של החייל, סמל לשריונו ומהותו,  אותו מעיל שנשאר באכסדרה ונשרף יחד עם הטירה ועם זיכרון ליל האהבים עם הרוזנת. בתוך אותו מעיל נשרפו המכתב שהיה מיועד לאמא והעלעל שושן שהמרקיז הצרפתי הקטן העניק לו כקמיע-אהבה לעתיד (אמנם של אישה זרה לו, לקורנט, ועם זאת, אפשרות סמלית לאהבה-משפחה עתידיים). הקורנט זכה בסופו של דבר לליל אהבים ואובדן בתולין, אבל עם אישה זרה בוגרת ולא עם אותה "נערה בהירה… מגדלינה", חברתו למשחקי הילדות. ובכן, מדובר באותם פריטים שאמורים היו להעצים את חוסנו של הקורנט הצעיר, אבל נכשלו במשימת היותם ולא הגיעו ליעדם – הבית והאמא והילדות… ומה כן הגיע ליעדו? השליח של הצבא, הממלכה (הקורנט היה שייך לגדוד של האדון לבית פירובנו שהיה חלק מהצבא ההבסבורגי) שבא לבשר לאמא לבית לנגנאו את מותו של הבן, ללא קישוטים, מליצות ומדליות, אבל אותו שליח ראה "אישה זקנה בוכייה", סמל השכול בכול הדורות, התרבויות והמלחמות. באותה העת, מתבהרת כאן המשמעות של שתי האפיזודות מהקטע השביעי: שחרור האיש הצעירה המדממת שכנראה חוותה אונס אלים,  וההיתקלות בגוויית אדם נטושה בשדה (אשר ביחד עם תיאור מותו של הקורנט), המביעות את הזוועות של שדות הקטל במלחמות באשר הן, ללא קשר לצדק, מוסר או פוליטיקה.

לסיכום: למרות שאין הדבר בולט לעין, נראה כי ניתן למצוא בפואמה הצבאית-רומנטית הזאת, לכאורה, סימנים של פוסט-טראומה ואנטי-מלחמתיות ושאיפה לשלום, שלווה ואהבה, ואפילו קינה על הצעירים שמוקרבים כקורבנות למולך הפוליטיקה והמלחמה.

מקורות:

ריינר מריה רילקה, דרכו של משורר, בתרגום עדה ברודסקי, הוצ' כרמל, ירושלים, 1994, כרך א' עמ' 112.

מאיה ישראל וקארין נויברגר טואיטו, "איך לצייר את מה שחיינו", הארץ, תרבות וספרות, 20.01.2023, עמ' 2.

Stephen Mitchell, After Ward in: Rainer Maria Rilke, The Lay of the Love and Death of Cornet Christoph Rilke, Trans. Stephen Mitchell (St. Paul, 1985), in the net.

לאה גולדברג, "'שיר האהבה והמוות של הקןרנט כריסטוף רילקה' מאת ריינר מריה רילקה – תרגום חלקי", הביאה לדפוס והקדימה מבוא: יהושבע סמט-שינברג, דחק, כרך י"א, 2019, עמ' 184-168.

נירית שרון דבל (אוצרת), אביגדור אריכא: פרקי מלחמה, מוזיאון ישראל, ירושלים, תערוכה וקטלוג, אוג' 2022 – ינו' 2023 [איוריו של אריכא ל'קורנט' של רילקה].

חנה ארנדט, "'בלי דעת' צעקתי, מלא אשמה", מטעם 27, 11.09.2011, עמ' 159-134.

Thomas Nolden, "Portrait of the Artist as a Young Soldier: Rainer Maria Rilke's Cornet", The German Quarterly, 64(4), 1991, pp. 443-451.

Katarzyna Kuczynska-Koschany, "Rilke-Read after, written before Auschwitz (a few notes)", World Literature Studies, 4(4), 2012, pp. 50-62.

Barbara Hyams, "Reading Rilke with Denise Levertov", New England Review, 34(3-4), 2014, pp. 317-332.

יצחק מלר, לטבול את העט בפצע: טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק, הוצ' רסלינג, תל-אביב, 2022, עמ' 84-51 [פרק סקירת הספרות על פוסט-טראומה].