close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הצלחת

    נינה קוסמן | סיפורים | התפרסם ב - 14.04.22

    תרגמה מאנגלית: גילי חיימוביץ'

    הצלחת הזו אולי נראית כמו צלחת רגילה, לא שום דבר מיוחד, אבל לי היא מעלה זיכרונות מסט שלם של צלחות כאלו: כמה מהן היו באותו גודל, אחדות גדולות יותר ומספר קטנות יותר. בילדות המוסקבאית שלי זה היה סרוויס הזה, ("סרוויז" ברוסית), שהיה שמור לחגים וניצב ב"סרוונט", סוג של ארון מטבח שהיה להרבה משפחות רוסיות במוסקבה ואני  בטוחה שלא רק במוסקבה, אבל היות ואני מדברת רק על מה שאני יודעת מהחוויות שלי עצמי, אני אומרת "מוסקבה". ה"סרוונט" שלנו באמת לא היה שום דבר מיוחד: הוא היה עשוי עץ, עם שתי דלתות הזזה מזכוכית ומספר מדפי זכוכית מבפנים. הצלחות החגיגיות האלו קיבלו יחס של חפץ יקר ערך לא שונה מהאבנים יקרות המציאות באוסף המינרלים שלי, שהתפאר בפריטים נדירים כמו לזוריט, קלציט ומלכיט בצורותיהן הטבעיות. הוריי הוציאו את צלחות החגיגיות הללו מהסרוונט אך ורק רק באירועים מיוחדים, כשהיו לנו אורחים. אני זוכרת שבימים כאלו היה שולחן קטן, "שולחן ילדים", שבו ישבתי עם ילדי החברים של הוריי. כשהיגרנו הוריי בטח עטפו את הצלחות המיוחדות שלנו מאוד טוב היות והן נשלחו לווינה ומשם לישראל יחד עם הרבה קופסאות ספרים נוספות שלנו ולא נשברו בדרך ממוסקבה לווינה ומוינה לתל אביב ומשם למחסן במיקום לא ידוע, שזה מדהים. לא היתה לנו דירה משלנו במשך השנה שלנו בישראל, כך שאף פעם לא הגענו לשלב של פריקת הקופסאות האלו. אני אפילו לא יודעת איפה הן אוכסנו במהלך השנה הזו שלנו בישראל, ואיך אחרי זה הן נשלחו לאיטליה, בה נשארנו שלושה חודשים בעודנו ממתינים לוויזות שלנו לארצות הברית, ואף איך, בתום שלושת החודשים האלו, הן נשלחו מאיטליה לניו יורק ואז מניו יורק לקליבלנד בה נשאר במהלך השנה האמריקאית הראשונה שלנו…  ואז הקפיצה האחרונה של המסע שלנו – מקליבלנד לניו יורק, קיץ 1974. אני זוכרת שראיתי את הצלחות האלו בדירה שלנו בפורסט היל. לראות אותן שם היה סימן שמצאנו בית אחרי שנים של נדודים, אין להן כבר צורך  להישאר דחוקות בקופסאות מלאות ספרים. בעוד שבדירתנו המוסקבאית כל צלחת ניצבה בנפרד בסרווינט, כמו אבן חן במוזיאון, בדירתנו הניו יורקית הצלחות המיוחדות האלו נערמו אחת על השנייה בארון המטבח, לצד צלחות ארוחת הערב הרגילות. כבר לא היה לנו סרוונט  בדירה הניו יורקית שלנו, בו אפשר היה להציג את הצלחות הללו בדרך שתהלום את מנהגי מוסקבה. אכלנו בצלחות חסרות הייחוד שההורים שלנו קנו בחנות אמריקאית. את "הסרוויס המוסקבאי" שמרנו לאירועים מיוחדים כמו ימי הולדת וראש השנה האזרחי. במילים אחרות, הוצאנו אותן החוצה לא יותר מחמש פעמים בשנה.

    הצלחות מוסקבאיות האלו נשארו בארון שלנו בפורסט היל במשך שלושים ושבע השנים בהן הוריי גרו בדירה שלנו וחמש שנים נוספות אחרי שאבא שלי ואחי נפטרו, כשאף אחד לא גר  בדירה שלנו. אימי שהיתה קשישה מאוד, עברה להתגורר יחד איתי. לא יכולתי לאלץ את עצמי להתנתק מדירת הוריי שבה העברתי כל כך הרבה שנים מחיי ובה עברו הרבה שנים מחייהם של הורי, כך שהמשכתי לשלם את שכר הדירה. אין צורך שאפרט כמה גובה הוא היה, אבל שכר הדירה בניו יורק אף פעם לא נמוך, על אחת כמה וכמה כשאת משלמת עבור מקום שאת לא גרה בו וממשיכה להיאחז בו מסיבות סנטימנטליות גרידא. בסופו של דבר, כשמישהו פרקטי שכנע אותי לוותר על הדירה ההיא, ארזתי את חפציהם של הוריי בקופסאות. כשהמשאית ההובלה הגיעה, הוצאנו מהמקום, שאני עדיין וקראת לו "הבניין של הוריי", כעשרים קופסאות והעמסנו אותן על המשאית. כשפרקתי את הקופסאות בבית מצאתי את הספרים של הוריי, ניירת וחפצים נוספים, אבל רק צלחת אחת ויחידה "מהסרוויס המוסקבאי המיוחד". אני שומרת אותה בארון המטבח שלי, בראש ערימה קטנה של צלחות אמריקאיות רגילות. לא בגלל ששכחתי את החלק החשוב שלה בעבר שלי אלא פשוט כי אין לי מקום אחר בשבילה. אני משתמשת בה אך ורק בסילבסטר. כל פעם שאני מוציאה אותה, אני אומרת לבתי, ילידת אמריקה, "את יודעת מאיפה הצלחת הזו?" היא לא מאוד מעוניינת לשמוע את הסיפור עליה, היא שמעה אותו כבר הרבה פעמים קודם, עם זאת, זה לא מונע ממני לספר לה אותו מחדש כל פעם, בכל 31 לדצמבר, כמו מעיין הגדה לשנה החדשה.

    נינה קוסמן

    נינה קוסמן, ילידת מוסקבה, היא משוררת, סופרת ומתרגמת באנגלית ורוסית, אומנית חזותית ומחזאית. בשנות ה-70 היא ומשפחתה עזבו את ברית המועצות כשההגירה משם עדיין היתה בתחילתה. המשפחה הגיעה לזמן קצר לישראל והתגוררה בנהריה כשנה. משם המשיכו לארצות הברית והתמקמו בהתחלה בקליבלנד. פרסמה מספר ספרי שירה ופרוזה, שני ספרי שירה מתורגמים לאנגלית של המשוררת מרינה צבטייבה ואנתולוגיה בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד. מבין ספריה הבולטים: ביוגרפיה שלה על ילדותה בברית המועצות, רומן המתרחש בין יהודייה אמריקנית לפליט פלסטינאי, ספרי שירה המתייחסים לילדותה וכן לדמויות מהמיתולוגיה היוונית, נושא בו עסקה גם בספרי הפרוזה שלה. זכתה במספר פרסים ומלגות ובהם פרס אונסק"ו/פאן לקובץ סיפוריה הקצרים. מתגוררת בניו יורק. (צילום: ויקיפדיה)

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 3
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.


    כתבות נקראות

    מָוֶת

    אמנה עריאן
    לְבֵית קְבָרוֹת אֲנִי נִכְנֶסֶת מִמְּנוּ יוֹצֵאת אֵלָיו חוֹזֶרֶת הַפַּעַם אֵינֶנִּי מְבַקֶּרֶת...

    בעיות זהות

    גד קינר קיסינגר
    מָה בְּעֶצֶם קָרָה לְסוּס הָעֵץ הַטְרוֹיָאנִי אַחֲרֵי שֶׁהַלּוֹחֲמִים הַיְּוָנִיִים הֵגִיחוּ מִמֵּעָיו?...

    יד לבנים

    זאב ליכטנזון
    לא בטוח שזה קרה בכלל. אפשר להתאמץ לזכור, אבל אי אפשר ...