היה  היתה  פייה  בשם  קורונה  שאהבה  לרוץ  על  ההרים
כמו  רוח  לתת  בהם  סימנים, בדיונות  החול, בסלעים  ובאבנים.

וגם  לשפוך  חלב  ירח  על  כוכבי  הלכת, על  השמש  והעננים
וללחוש  בינה  לבינה  כמה  הרבה  אלוהים  יש  בעולם
השבח  לאל.

בוקר  אחד  התעוררה  לנקישות  בדלת  הכניסה.
ווירוס  צעיר  ויפה  תואר נכנס  פנימה  מחייך  בתלבושת  פעמונים  מצלצלים. 
זה  היה  צליל  צורם, והיא  השתטחה  על  הרצפה  לוטשת  עיניים  מפוחדות.

הווירוס  שלא  ידעה  את  שמו  נראה  אכזרי, מכוער,  מסיכה  על  פניו,
ועל  ראשו  כתר  מכוסה  פרחים  צבעוניים  זוהרים.

הסתובב  סביבה  מנענע  בראשו  הכבד, מושיט  עשרות  זרועות  ארוכות.
זרועות  של  מריבות, לכלוך, עוני, פחד, אדישות, בכי.
הזרועות  יצרו  כתר  מלכות.

גשם  חזק  החל  לרדת, וקורונה  רעדה  מקור.
חשבה לעצמה שהיא בטח תצטנן,
אפילו  שידעה ששפעת  נגרמת  מווירוס  ולא  מגשם.
ראשה  הסתחרר, לא  ידעה  לאן  עליה  ללכת,
מה  יקרה  אם  לא  תפגוש  את  משפחתה.
הוריה  היו  בעבודה  אחיה  אורי  וטלי  בביה"ס,
ולכן  החליטה  לצאת  לגינה  ולהמתין  שישובו.

יצאה אל הגינה ועטפה עצמה בשתיקה.
הגינה היתה מלאה פירורים של אהבה.
מעליה צמחו עצים ירוקים,
חרציות  ופרגים  זהרו  בצבעים  אדום  וצהוב ,
כתמים  של  אור  וצל  שיחקו  בסבך  השיחים  והעצים.

קורונה לא יכלה לספור את פירורי האהבה הרבים כל כך, שנעו ללא הפסקה
סביבה במעגל קירבה וחום של גוף, עד שראשה הסתחרר עליה.
"עצרו צעקה,
הקשיבו לי,
הפסיקו לריב,
מנוחה, רק מנוחה אני מבקשת,
פיוס…."
הפייה התיישבה על ספסל ועצב הופיע בעיניה.

היא היתה יפהפייה ונראתה נסיכה עדינה וננסית
גודלה הקטן עזר לה לצאת ולהיכנס לכל מקום.
הכי אהבה לפשוט צורה וללבוש צורה.
כשפשטה צורה נכנסה לגופה של אימה שתמיד שמחה 
לעטוף אותה בתוכה.
היא  היתה  הילדה  האהובה  ביותר  במשפחה.

בשל  גודלה  הננסי  זכתה  בעיניים  מיוחדות  שבעזרתן  הבחינה  בין  שמיים  וארץ,
הסתכלה  בקלות  למעמקים, ולא  פחדה  מן  החשיכה.

פעמים  רבות  שבה  והסבירה  להוריה  ושני  אחיה, שאינם  צריכים
לפחד  כי  העולם  סביבם  הוא  רק  לונה  פארק  ססגוני  של  חיות  מיוחדות  ולהטוטנים  מוכשרים,
שמתאמנים  שעות  על  שעות  מידי  יום  ביומו  לשם  הישגיות  ותחרות  בלבד.

קורונה שכנעה את משפחתה להתבונן בעזרת עיניה המיוחדות על  דאגתם, מריבתם,
וקנאותיהם, לפשוט  וללבוש  צורה.
לבטוח  בנפשם,
לשמוח, לאהוב
ולחבק  האחד  את  השני.
"אין  דבר  יותר  קשה  מן  הבדידות," חזרה והסבירה,
"האהבה תסלק את הכאב, שיחלוף ויחדל לתקוף."

משפחתה האהובה של קורונה החלה לקפץ קלה כנוצה.
הקלילות הפכה אותה קרובה למגע
שפע העצים סביבם התנועעו ברוח לאט וחרישי,
מן  השורשים  ועד  הצמרות, ובדרך  גם  בתוך  הענפים  והעלים,
עד  כדי  כך, שהעולם  שהתגלה  והיה  מכוסה  עד  כה,
השתרע  כעשב  הצומח  מהר. 
משהחלו  הוריה  ואחיה  לחפש  את  האור  בתוך  האפילה  ששהו  בתוכה,
הרגישו  שליבם  נפתח  לאהבה  לבעלי  החיים  השונים,
לחרקים, לרמשים, לצמחים הנושמים  ולאבנים.

"אהבה  צריך  ללמוד  כל  פעם  מחדש, שלא  תתיישן  כאילו  אין  בה  שימוש
כמו  הירח  שמחסיר, מתמלא, מחסיר  וחוזר  חלילה."

הפייה  קורונה  לא  היתה  מכושפת.
כך  זה  באגדות. באגדות  הכול  ממשי  כמו  במציאות.
היא  פשוט  רצתה  לעזור  ולהושיע  את  משפחתה  האהובה 
כדי  שיוכלו  לעזור  לה  להציל  את  העולם  כולו.
ושלא  תחשבו  ששאפה  להחליף  את  אלוהים
ההיפך  היא  פעלה  בעזרתו  ובשמו, בעזרת  השם.

קורונה ניגשה לאימה והניחה כף ידה על מצחה
ושמחה  להכריז : "אימא  אין  לך  חום"
אחר  כך  ניגשה  לאביה, הניחה  את  כף  ידה
ולהפתעתה  הרגישה  צריבה  לוהטת.
בלב  כבד  חייגה  101, והזמינה  אמבולנס.
בינתיים  פתחה  את  כל  חלונות  הבית  והדלתות,
והתיזה  מי  לימון  לחטא  מסביב
והדליקה  נרות  מתפללת  למען  אימא  ואבא  שלה.
האמבולנס  הגיע  אחרי  10  דקות,
ויצאו  ממנו  שני  חובשים  בחליפות  חלל  לבנות  ובמסכות  שקופות
שיראו  טוב  כיצד  לבדוק  אותם.
את  אבא  נשאו  בארון  זכוכית  לבית  החולים  הקרוב,
ואת  אימא  השאירו  בבית  בחדר  סגור, שהיו  בו  הרבה  חלונות
דרכם  חדרו  השמש, האור  והירח.

אחיה  אורי  וטלי  הביטו  בעיניים  פקוחות  בנעשה
מבוהלים  נצמדו  לאחותם  קורונה  שהושיטה  את  שתי  ידיה,
יד  ימין  לטלי  ויד  שמאל  לאורי, ורצה  איתם  לגינה.

בחוץ  השתרר  שקט, הם  ראו  את  רחש  פריחת  החרציות  הצהובות,
הפרגים  האדומים  ושיבולי  החיטה  שלידם. מרוב  שמחה  מחאו  כפיים
שרו  בקול  רם  במרחק  שני  מטרים  האחד  מן  השני.

שירתם  הצלולה  נמשכה  אל  שאר  הבתים  שבכפר.
אנשים  יצאו  למרפסות  ונופפו  לשלום, חלקם  הצטרפו  לשירה.

"אני  רוצה  עכשיו  לשחק  עם  הבובות  שלי"
"אני  רוצה  לשכב  עכשיו  על  הספה  ולראות  כדורגל"
"נכון, נכון", השיבה  הפייה  קורונה,
"התעייפתם,  ניכנס  פנימה."

שמטה  את  ידיהם  ומיהרה  להיכנס  ולהכין  לטלי  שתי  בובות.
היא  הוציאה  שתי  מגבות  מטבח  מהמגירה, ובזריזות  יצרה  שתי  בובות.
על  ראשן  הניחה  שני  כתרים  מפרחי  החרציות  והפרגים,
אדום, צהוב, אדום, צהוב….

אורי  וטלי  נכנסו  לבית.
טלי  מיהרה  לפייה  קורונה  ובשמחה  חיבקה  את  שתי  הבובות.
התיישבה  על  הרצפה  וקשטה  את  הבובות  בסרטים  צבעוניים.
אורי  שכב  על  כרית  רכה  שעל  הספה,
נטל  שרביט  עשוי  פרחים  אדום, צהוב, אדום, צהוב
נופף  געגועים  של  אהבה 
לאימא  המתבודדת  בחדר  השינה,
לאבא  המאושפז  בבית  החולים.

בינתיים  התיישבה  הפייה  קורונה  בחדר  העבודה  שלה
והחלה  להקליד  עשר  מילים:
ראייה, שמיעה, הרגשה, צחוק, חשיבה, נתינה, אהבה, אמונה, תודה, תפילה.
תוך  כדי  הקלדה  חדלה,
קמה  ופתחה  את  דלת  ארון  המטבח  והוציאה  מערבל.
הפעילה  אותו  לאט  ובריכוז  בכף  ידה  הקטנה  שעה  שלמה.
כשהצליחה  ליצור  משקה  בהיר, דק  ושקוף, 
יצאה  לגינה  ליצוק  אותו  לתוך  עלי  הכותרת  האדומים  של  הפרגים.
הפרגים  הפכו  זוהרים  וריחניים  מיד.

קורונה  הצטיידה  בתרמיל  הקטן  שלה, ויצאה  לטיול  בכל  השדות  של  האביב.
המשקה  זרם  בקצב  איטי  וקבוע  של  פעימות  הלב,
בקצב  נשימות  אומרות  תפילה
לריפוי  אנושי  ולהבראה  עולמית.

היא  חצתה  ארצות, נהרות, הרים  תחת  שמיים  כחולים,
שהעיפו  אותה  למקום  שביקש  הלב  שלה.
כשירד  הלילה  צעדה  בשביל  של  כוכבים  נוצצים  ללא  פחד.
כולם  זכו  לטיפות  המשקה.

מחשבות, רגשות  ומעשים  טובים  נוצרו  בתוכה  ללא  מילים במסע  שלה  בארץ  ובשמיים.
ללא  מילים  הבינה  שכל  מה  שהיא  צריכה, זו  תיבת  נגינה,
שכשתפעיל  אותה  בשתי  ידיה  תתיז  תווים  שנכתבו  לנגן  צלילים
כמו  המילים  הטובות  שערבלה  במערבל,
שיגיעו  מקצה  העולם  ועד  סופו.

השמש  זרחה  כשהגיעה  קורונה  בדרך  פלא  אל  עולם  לא  נודע.
עולם  של  אנשים  שונים  ומשונים  שהיו  עסוקים  בריצה, 
איש  איש  וריצתו, איש  איש  והרעש  שלו. היא  גם  הבחינה  שבריצה
הזאת  כל  אחד  מהמתחרים  יצא  לריצה  ברגע  שבחר  לעצמו, 
רץ  לאן  שרגליו  נשאו  אותו,
ויצא  מהריצה  מתי  שנראה  רק  לו. 
לתדהמתה  הבחינה  שכל  הרצים  ללא  יוצא  דופן  זכו  בפרס  כדת  וכדין.
עולם  מוזר  התגלה  בפניה.

בהתחלה  הרגישה  הפייה  קורונה  חרדה,
וחששה  להמשיך  ולפגוש  פנים  אל  פנים  את  האנשים  המוזרים.
השמיים  התעננו  וגשם  החל  לרדת. כולה  ספוגה  מים,
לא  יכלה  לזוז  ממקומה. לפתע  הרגישה  שמשקל  הרכוש,
שמשקל  התחרות  נשטפו  במי  הגשמים.
איזו  הקלה.

היא  הרימה  עיניה  וראתה  תיבת  נגינה  ניצבת 
בחלון  הראווה   של  חנות  צעצועים. 
בעודה  עומדת  על  מקומה  התנפץ  רעם  והבזיק  ברק
שהאיר  את  כל  השמיים.  
תיבת  הנגינה  היתה  עשויה  פנינים  עדינות.
היופי  הזה, שהתגלה  באור  הברק, חדר  עמוק  לתוכה.

הפייה  קורונה  שמעה  צלילים  מתוך  תיבת  הנגינה, מוזיקה  של  נבל  וכינורות.
היא  דחפה  את  דלת  הכניסה  ונכנסה  פנימה  נרגשת. 
היא  מחאה  כפיים  ובנימוס  רב  פנתה  לבעלת  החנות  בבקשה  לקנות  את  תיבת  הנגינה.

קורונה  ראתה  בדמיונה  כיצד  היא  מרכיבה  כנפיים, מתקשטת  בפרחי  שדה  ועפה  במהירות
עם  תיבת  הנגינה. בדרך  הדמיונית  עברה  ליד  גנים  ושדות, שעצים  ופרחים  היו  שתולים  בצורת  תווים.

בעלת  החנות  נענעה  בראשה, חייכה  והכריזה  שזו  התיבה  האחרונה  שנותרה  בחנות, ושהפסיקו
לייצר  תיבות  נגינה, ולכן  תמכור  אותה  בסכום  סמלי.

הפייה  קורונה  צעדה  בדרכים  בלי  לומר  מילה.
כל  פרג  שנקרה  בדרכה  זכה  להאזין  לצלילים  המיוחדים.
משהו  מופלא  לפתע  קרה, התווים  העיפו  את  האבק  והלכלוך
ואלפי  פרגים  פתחו  את  עלי  הכותרת  שלהם  שמחים  וזוהרים.
גם  העולם  פתח  את  לבו  ומעוצמת  האהבה  נשברו  הסלעים
ומים  נסתרים  פרצו  בשפע.

כל  גופה  של  הפייה  קורונה  התרחץ  עד  שהתחדש
והשתנה  כמי  שנולדה  מחדש.
היא  החלה  לשחות  עם  התרמיל  שנותר  יבש  על  גבה
ועם  תיבת  הנגינה  (שהפכה  אחת  הדרכים הראשיות, דרך  המלך,
שעדיין  לא  הופיעה  במפה), התקדמה  בקצב  מנגינה  שלמה
שתירפא  את  העולם.

המנגינה  היתה  יפה  עד  מאוד. היא  לא  שמעה  כזאת  מעולם.
הצלילים היו  מעודנים, כמעט  חרישיים, ועלו  מהתיבה  בשקט
שצמח  מתוך  המאומה.

הפייה  קורונה  הבינה  שתיבת  הנגינה  שבידיה  יכולה  להוביל 
לעולם  טוב  יותר. מי  שיאזין  לצלילי  התווים  ינהג  בכנות  עמוקה.
המקשיב  ישקיט  את  החשיבה  הרעשנית, המדברת  ללא  הרף.
מי  שיאזין  למוסיקה  הזאת  היוצאת  מן  התיבה, יכבה  את  הפטפטת  האינסופית
ויפתח  עולם  חדש  של  הרמוניה  נפלאה.
מפתח  תיבת  הנגינה  ייקח  את  כולנו  עמוק  יותר  לעצמינו.

"אני  מוכרחה  לעוף  חזרה  למשפחתי," מלמלה  הפייה קורונה.
פרשה  כנפיים  ועפה  במהירות  מעל  שדות, פרדסים, מטעים,
התרמיל  על  הגב  ובתוכו  תיבת  הנגינה.
הגעגועים  נקשו  חזק  בליבה, והיא  הרגישה  בלי  אויר, עצמה  עיניה
וביקשה  סליחה  מעצמה  ומזיכרונותיה  הכבדים.

המלאכים  שליוו  אותה  דלקו  אחריה  ושרו  בקול  רם
על  נהרות  חלב  לבן, על  פרחי  יסמין  מפיצים  ריח
בתוך  העולם  כולו, ארץ, חי, צומח, דומם.

אחרי  שנשפכו  נהרות  החלב  הלבן  החל  העולם  למצוא  בית
באדמה, בתוך  שורשי  האבנים,  והדשן  זרח  והאיר  מיני  עצי  מרפא,
האילנות  הפכו  יערות  בתוכם  אין  ספור  אנשים  צמחו  כפטריות,
והצטרפו  לשירת  המלאכים  יפים  ובוהקים  ברכות  גשם  ראשון.

הפייה  קורונה  הסתחררה  וחדלה  מתנועתה.

היא  הורידה  את  התרמיל  מגבה  והתיישבה  על  גבעה  ירוקה.
שתקה  כמו  עץ  והקשיבה  לשיחה  השקטה  בשדות  ובהרים.
הפייה  קורונה  הרגישה  שהיא  והטבע  כולו  הם  אחד.
היא  נשאה  בתוכה  כאב  בדידות  וגעגועים  עמוקים  למשפחתה,
אבא, אימא, אחיה, אורי  ואחותה  טלי.

בתיבת  העץ  המנגנת  מצויה  התרופה. הכאב  ייעלם  על  ידי  המוזיקה
המלאה  אהבה, שתגיע  על  ידי  שמיעתה  אל  אותם  מקומות  חלשים  בעדינות
ובזרימה  ללא  הפסקה.

העולם  סביבה  החליט  לחלות  כדי  ללמוד  שיעור.
היא  ובני  משפחתה  יכולים  ללמוד  וללמד  את  כולם  מה  לעשות  על  מנת  להבריא.
התרמיל  הונח  מחדש  על  גבה  של  הפייה  קורונה, ותיבת  הנגינה
הופעלה  מחדש. הפעם  צעדה  ברגל. בדרכה  הקשיבה  למוזיקה  ולתיאום  התווים
והצלילים  וקולות  הטבע. נוצרה  סימפוניה  בעלת  תדר  גבוה  שנשמעה  מעבר  לטווח
השמיעה  הרגיל.

עברו  שעתיים  מאז  יצאה  הפייה  קורונה  מהבית, 
שהשאירה  בתוכו  את  טלי, אורי  ואימה.
אביה  שכב  בבית  החולים  מונשם  ומורדם. 

יש  דברים  שאפשר  להבין  רק  אחרי  מסע  בנפש.
אחרי  שעתיים  של  מעוף  מסחרר  חוצה  זמנים  וגבולות
הבינה  הפייה  קורונה, שהבית  והגן  אינם  רק  בית  וגן
שגרה  בו  משפחתה, אלא  זה  הבית  שלנו  והגן  שלנו
הנמצא  מעלינו, סביבנו  ובתוכנו.

תיבת  הנגינה  הופעלה  בידיה  של  הפייה  קורונה
וצלילי  הנבל  והכינורות  ניגנו  בעוצמה 
ויצרו  אור  גדול  וכפול  מן  האור  ומן  המוסיקה.
כולם  שמעו  את  התווים  המופלאים, ושינו  את  ארשת  פניהם.
חיוך  של  שמחה  השתרע  על  פניהם.

היא  דיברה  אליהם  ללא  הפסק, כדי  שהשמחה
תשוב  ותיוולד  בתוכם  מחדש.

היא  היתה  ליד  הבית  שלה, ולא  הודיעה  לטלי  ולאורי
שהגיעה. אימא  שלה  הציצה  מחלון  ההסגר,
אביה  שכב  מונשם  ומורדם.  היא  רצתה  להישאר  איתם,
מרחוק  ללטף  אותם  ולהדק  את  ידיהם  בכפות  ידיה,
כפי  שעשתה  תמיד .
הפייה  כרעה  על  ברכיה  מול  פתח  הבית
התפללה  בדבקות  ובכוונה  שלמה.

לצלילי  מוסיקת  התיבה  המנגנת  נסעה  הפייה,
נסעה  רחוק  עד  השמיים
מפזרת  בידה  הקטנה  תווים  של  ראייה  פנימית,
שמיעה  קשובה, הרגשה  חמימה, צחוק  מתגלגל,
חשיבה  בהירה, נתינה  עם  כל  הלב, אהבה  עמוקה,
אמונה  שלמה, תפילה  לסליחה  והודיה.

הפייה  קורונה  עזבה  את  משפחתה  ועלתה  לשמיים
כשהירח  היה  מלא. היא  ידעה  שירח  מלא
מרפא  באורו  הגדול  את  העולם  כולו.

והפייה  קורונה  מנגד  תראה  ושמה  לא  תבוא,
מושיטה  ידיים  ומתכרבלת
עומדת  על  מקומה  ויודעת  שקט  ואהבה
זמן  ארוך  שנים,  על  גבי  שנים, כל  שנות  חיי  אדם
שהכול  נעשה  בדברו…