close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • העלילה המוצפנת ב”מְעוּף היונה” וב”חֶדֶר”

    יוסף אורן | מחשבות | התפרסם ב - 03.03.20

    מבט שונה על יצירתו של יובל שמעוני, אמן הכתיבה האלטרנטיבית


    יובל שמעוני היה בן 35 כאשר הופיע ספרו הראשון, “מעוף היונה”, ב-1990 במסגרת הסדרה “פרוזה אחרת” של הוצאת עם עובד, סדרה שנועדה ליצירות פרוזה בלתי-שגרתיות, שונות מאלה שההוצאה הועידה אותן לסדרת הפרוזה הוותיקה והפופולארית יותר שלה, “ספריה לעם”. במועד החיבור של מסה זו על יצירתו, יובל שמעוני הוא סופר בן 65 שמאחוריו שלושים שנות כתיבה שבהן העמיד על המדף של הסיפורת העברית בדור הנוכחי, דור ייסוד המדינה, את יבולו הכולל שלושה כרכי סיפורת (“מְעוּף היונה”, “חדר” ו”קו המלח”) ואת ספר המסות “אל העפר”. מספר צנוע זה של הכרכים איננו משקף את מספר העלילות שכלל שמעוני בספרי הפרוזה שלו, וגם לא את היקפן.

    תחת כותר הספר “מעוף היונה” נדפסו שתי עלילות קצרות בהיקף הסיפור הקצר-ארוך. הראשונה היא עלילה קומית המתארת את קורותיו של זוג שהגיע מאמריקה לחגוג בפריז את שנת השלושים לנישואיו (להלן: עלילת התיירים), והשנייה היא עלילה טראגית המתארת את התאבדותה של צעירה בקפיצה ממגדל הקתדרלה נוטרֶה-דאם בפריז (להלן: עלילת ההתאבדות). שתי העלילות לא נדפסו זו אחר זו, אלא עמודיהן שולבו במקביל עמוד מול עמוד, באותיות-דפוס שונות וגם בסיפרור שונה (עמודי עלילת המתאבדת נדפסו באות-דפוס מוּטה ולמספרי עמודיה הוצמדה האות א’), ורק כותר הספר חיבר את שתי העלילות זו לזו.

    כעבור כתשע שנים הופיע “חדר”, ספרו השני של יובל שמעוני, וגם בו היו שתי עלילות, אך הפעם כל אחת בהיקף של רומאן עם כותרת משלה ועם מס’ עמודים שונה. עלילת “המנורה” משתרעת על 320 עמ’, והעלילה של “המגרה” מסתפקת ב-170 עמ’. עשרת העמודים של האגדה “הכס” משלימים את המספר המרשים של עמודי הכרך הזה (מאחר שנדפס באות-דפוס מוקטנת, שקולים 506 עמודיו של “חדר” לפחות לכרך בן 600 עמ’ בגודל האות הרגילה של ספרי הסדרה “ספריה לעם”). עלילת “המנורה” מתארת ניסיון גרוטסקי של חבורת חיילים, רובם מילואימניקים ומקצתם עדיין בשרות סדיר, לצלם סרט הסברה לאחת היחידות של צה”ל, שהיא עלילה פארודית, ועלילה “המגֵרה”, המתארת ניסיון יומרני של סטודנט לאמנות לצייר את מראה נשים המבכות את ישו אחר הורדתו מהצלב על-פי ציורו של אמן נודע ומוערך דורות לפניו, שהיא עלילה אירונית.

    ייחודן של ארבע העלילות הגלויות

    בדיקת העלילות בשני ספריו המוקדמים של יובל שמעוני בעזרת האבחנה הסוּגתית, הז’אנרית, מלמדת על כישרון נרטיבי מגוון שהתברך בו. אף שארבע העלילות הגלויות שכלל בשני ספריו הראשונים הן ריאליסטיות, הן כתובות בסגנונות שונים: שתיים כתובות כעלילות הומוריסטיות (עלילת התיירים הקומית ב”מעוף היונה” ועלילת “המנורה” הפארודית ב”חדר”) ושתיים כעלילות דרמטיות (עלילת ההתאבדות הטראגית  ב”מְעוּף היונה” ועלילת “המגֵרה” האירונית ב”חדר”). כישרון מגוון זה הוא גם מסודות קסמו של הספר “קו המֶלח”, שב-970 עמודיו תיזמן יובל שמעוני את הסגנונות הללו בעלילה אחת, עלילה תלת-דורית המשתרעת על רוב שנותיה של המאה הקודמת, ולפיכך יש להבדילו משני ספריו הקודמים (“מעוף היונה ו”חדר”) שבכל אחד מהם כלל שתי עלילות המספרות על אירועים שהתרחשו בפרקי-זמן קצרים ביותר.

    לא רק היקף הטקסט החריג של “קו המלח” והשימוש הווירטואוזי בסגנונות שונים בעלילתו מצדיקים להבדיל יצירה זו מארבע העלילות בשני ספריו הראשונים (“מעוף היונה” ו”חדר”), אלא גם סיבה מהותית יותר: בארבע העלילות שנכללו בשני ספריו המוקדמים (להלן: העלילות הגלויות)  הסתיר “המספר” שלהן עלילה נוספת, החמישית במספר (להלן: העלילה המוצפנת – ובה תתרכז המסה מכאן ואילך), המספרת על קשר אהבה שרקם “המספר” הישראלי בבחרותו עם צעירה בת גילו מצרפת ומאלו סיבות נפרדו אחרי שהתגוררו כזוג בדירתה במשך כשנה. מאחר שפרטי העלילה המוצפנת הזו היו מועטים ב”מעוף היונה” וגם משום ששולבו רק בעלילת התיירים (כהבזקי-תוכן אסוציאטיביים של “המספר” בתוך סוגריים), עדיין אי-אפשר היה לקבוע אז את מידת חשיבותה, ורק אחרי ש”חדר” הופיע כעבור תשע שנים והרחיב את המידע על פרשה זו בחייו של “המספר” בשתי עלילות מקבילות (“המנורה” ו”המגרה”), התברר שהיא זו המקשרת את שני הספרים זה לזה ומבדילה אותם כחטיבה ראשונה ונפרדת ביצירתו של יובל שמעוני, ובה-בעת גם מצדיקה לסמן את “קו המלח” כספר ראשון בחטיבה השנייה, תוך ציפייה שבהמשך פעילותו הספרותית יצרף אליו יובל שמעוני את ספריו הבאים.

    פרטי העלילה המוצפנת ב”מְעוּף היונה”

    כאמור, הבזקי-התוכן ששולבו בעלילת התיירים חשפו ב”מעוף היונה” רק פרטים בסיסיים מהעלילה המוצפנת. מהם לא ברור באיזו ארץ באירופה נחת “המספר” הישראלי בצאתו מהארץ אחרי שסיים את שירות החובה שלו בצבא. וכיצד הניבה ההיכרות שלו עם צעירה מצרפת, על רציף הרכבת אל פריז (עמ’ 61), את הזמנתה להצטרף אליה לדירת חדר זעירה וזולה ששכרה בפריז בקומה הרביעית של בית ישן (עמ’ 59). בהבזק אחד קיים תאור של כפר ומוזכר כלב בשם הוסאר, ולכן סביר להניח שמדובר בכפר שבו גדלה הצרפתייה ושממנו עברה להתגורר בפריז (עמ’ 63). תיאורה בעירום מעיד שבדירת החדר הזה התפתחה אינטימיות ביניהם (עמ’ 62), ולכן לא ברור מה הביא להיפרדותם זה מזה, ורק מן העובדה שהישראלי השליך לפח-האשפה ברחוב את שני העמודים בכתב-ידה, שמסרה לו בעוזבו את דירתה, ואת הצילום היחיד שלהם ביחד, ניתן להסיק שלא נפרדו כידידים אחרי כשנה (עמ’ 66-65). 

    עטיפת הספר “מעוף היונה” (עם עובד, 1990)

    עלילת ההתאבדות, שהיא השנייה ב”מעוף היונה”, משלימה עובדות נוספות. נרמזה בה התנהגות כפייתית של הצרפתייה (עמ’ 15 א’), כתוצאה מחינוך קתולי נוקשה שקיבלה בכפר בשנות הילדות (עמ’ 36 א’ ב”מעוף היונה” ועמ’ 418 ב”חדר”), חינוך שהגביל באיסורים שונים את החופש הרוחני שלה כילדה (למשל: 49א’ ו-86א’ ב”מעוף היונה”), ואשר הניע אותה לשים קץ לחייה בבגרותה.

    נתחי העלילה המוצפנת הממשיכים להימסר כהבזקים בעלילות הגלויות ב”חדר” (בסוגרים ב”המנורה” ובין קווי-הפרדה ב”המגירה”), מבססים את הרמזים הללו לסיבת היפרדותם אחרי שהתגוררו כזוג במשך שנה. הצרפתייה יזמה את הפרידה ממנו משום שחששה לנפשה המעורערת מהשפעת חלום היֵעוּד שלו, שחזר ותיאר אותו באוזניה, על עתידו כצייר. בעזרת הפרידה ממנו גוננה על עצמה מפני “תהיותיה הישנות, ונזהרה בכל כוחה שלא להיקלע לנסיבות שיערערו אותה שוב” (עמ’ 452) ויקרבו אותה לביצוע ההתאבדות ממגדל הקתדרלה.

    מאחר שהעלילה המוצפנת מסופרת ב”מעוף היונה” מהסוף, מתיאור מפורט של התאבדות הצרפתייה כעבור חמש שנים מיום פרידתם, הכרחי לצרף כעת מ”חדר” את המידע על קורותיהם אחרי שהזוגיות שלהם התפרקה כעבור שנה.

    אחרי פרידתם לא חזרה הצרפתייה אל בית-הוריה, אלא המשיכה להתגורר בפריז עד שתסיים את הכשרתה לעבוד כאחות בבית-החולים בכפר שלה. ואילו הוא, “המספר”, שלא מצא עוד עניין להישאר בצרפת, חזר לישראל. אך כעבור חמש שנים, שבהן התפכח מחלום היעוד שרקם בטיסתו הראשונה לחו”ל, טס פעם נוספת אל פריז, כדי לחדש את הקשר איתה, אך לפני שהצליח לממש את רצונו זה, הזדמן אל הרחבה שלפני כנסיית נוטרֶה-דאם וצפה שם בהתאבדותה כאחד התיירים.

    גם אחרי שהקורא ליקט מההבזקים את נתחי סיפור-המעשה של העלילה המוצפנת מתוך שתי העלילות הגלויות ב”מעוף היונה”, לא מצא בהם מספיק מידע על “המספר” כדי לבסס תשובות לשאלות שונות אודותיו, ובמיוחד על שתי השאלות הבאות: האם ייחס לעצמו אשמה כלשהי בסוף הנורא שבחרה הצרפתייה לחייה, ואיך התמודד עם האירוע הטרגי של התאבדותה בהמשך חייו. ולכן הופעת הכרך “חדר”, תשע שנים אחרי הופעת “מעוף היונה”, הציתה התעניינות מחודשת לא רק בפערים שהותירה העלילה המוצפנת אצל הקורא בסיום “מעוף היונה”, אלא גם בחידתיות שלה, כי פתאום גילה ב”חדר” שתי עלילות ארוכות המספרות שתי גרסאות שונות על “המספר” האנונימי, חלקן משלימות וחלקן סותרות.

    פרטי העלילה המוצפנת ב”חֶדר”

    כאמור, גם ב”חדר” מובלעת העלילה המוצפנת בהבזקי-תוכן המפוזרים בשתי העלילות הגלויות שנדפסו בו. אך מאחר שזהותו של “המספר” היא שונה בשתיהן, באחת הוא מופיע כקולנוען ובשנייה הוא מוצג כצייר, חייב הקורא להחליט תחילה, איזו משתי הגרסאות המספרות עליו מוקדמת מזולתה. 

    שתי סיבות תומכות בהשערה, שבניגוד לסדר הדפסתן של שתי הגרסאות בכרך “חדר” כתב יובל שמעוני תחילה את הגירסה של “המגֵרה”, ורק אחריה את הגרסה של “המנורה”. הסיבה הראשונה – גרסת “המגרה” האירונית-דרמטית מתקשרת טוב יותר אל עלילת ההתאבדות הטראגית ב”מעוף היונה”, כי בה הורחב המידע המבליט את המשקל הרב שהיה לחינוך הדתי והעתיר באיסורים שקיבלה הצרפתייה בשנות ילדותה בכפר על החלטתה בהגיעה לבגרות לשים קץ לחייה. והסיבה השנייה – גרסת “המגרה” גם מתקשרת, על-ידי הנושא מהמיתוס הנוצרי שהצייר בחר לסיום לימודיו, המתאר את ישו אחרי הורדתו מהצלב בהמחשה חילונית מובלטת, אל מסקנתו החילונית של יובל שמעוני על החיים הן באגדה “הכס” (המוצבת בסוף הכרך “חדר”, 1999) והן במסה “אל העפר” (שהופיעה כספר ב-2007) – שתי היצירות העיוניות שכתב במקביל לכתיבת העלילות של “חדר”.

    ואשר לגירסת “המנורה” – היא נכתבה, כנראה, אחרי גירסת “המגרה” כדי להשלים בה את קורותיו של “המספר” (המזוהה בה לראשונה בשמו: “נועם שכטר”) מאז התאבדותה של הצרפתייה ועד הגיעו לגיל 37. המשך כזה אי-אפשר היה לטוות מסיומה של גרסת “המגרה”. 

    עטיפת הספר “חדר” (עם עובד, 1999)

    ולפיכך אני חוזר ומציע את ההצעה שפרסמתי בפרק נפרד על “חדר” בספרי “הקול הגברי בסיפורת הישראלית” (2002), לקרוא בסדר הבא את ארבע העלילות הגלויות בשני ספריו הראשונים של יובל שמעוני, כדי להפיק מהן את העלילה המוצפנת כעלילה רצופה: תחילה את העלילה של “המגרה” אחר כך את שתי העלילות שנדפסו ב”מעוף היונה” (עלילת התיירים ועלילת ההתאבדות) ולבסוף את עלילת “המנורה”. רק בסדר זה של העלילות הגלויות ניתן להצדיק בנימוק נוסף את הכללת שתי הגרסאות של העלילה המוצפנת בכרך “חדר”: על-ידי ההבדלים ביניהן הרחיק יובל שמעוני את העדוּת מעצמו, כדי שלא נייחס את סיפור האהבה לצרפתייה לפרשה ביוגרפית בחייו.

    תשובה חיובית על ההשערה הזו, על זיקה אפשרית בין הסיפור הבדוי על האהבה של צעיר ישראלי לצרפתייה שהתאבדה לבין תקופה מכרעת בחייו של יובל שמעוני, אפשר לבסס יותר בעזרת התיאֲרוּך של אירועי העלילה המוצפנת בשתי הגרסאות המפותחות (ועם זאת – השונות בפרטים רבים) ב”חדר”. התקופה המתוארכת בשתי העלילות של “חדר” מתלכדת באופן מושלם עם תקופה מכריעה בהתגבשות השקפת עולמו החילונית והפוליטית של הסופר שמציין השנה את חלוף 30 שנה מפרסום ספרו הראשון, “מְעוּף היונה”.

    הרקע התקופתי של העלילה המוצפנת

    כמו יובל שמעוני כך גם “נועם שכטר” בעלילת “המנורה” נולד ב-1955, ולפיכך התגייס לצבא ב- 1973 (מלחמת יום כיפור). בגמר השרות הסדיר ב-1976 והוא כבר בן 21, ביצע את הנסיעה הראשונה לאירופה וחי כשנה בפריז עם הצרפתייה שפגש באיטליה. אחרי פרידתם, עזב את דירתה ועבר להתגורר במלון תקופה קצרה, ועם ההרגשה שמיצה את פריז, חזר לארץ ב-1977 (שנת המהפך הפוליטי שהתבטא בהקמה של ממשלת הימין בראשות מנחם בגין, ושבהמשכה הגיע הנשיא המצרי סאדאת לביקור בישראל, ביקור שהניב כעבור שנה את הסכם השלום עם מצרים).

    בשובו מפריז ב-1977, התגורר “נועם שכטר” בכפר אז”ר ולמד באוניברסיטת ת”א בחוג לקולנוע את השנים הדרושות להשגת תואר במסלול בימוי סרטים. כישלון הסרט שצילם לסיום התואר בחוג זה בהקרנתו היחידה (עמ’ 187) ניפץ לו את חלום היֵעוּד שהציב לעצמו בתחום בימוי הסרטים.

    ב-1982 לחם “נועם שכטר” במלחמת לבנון הראשונה (“מלחמת שלום הגליל”). מיד אחרי שחרורו משרות המילואים בלבנון החליט לחזור לפריז, ואף שחלפו חמש שנים מאז פרידתו מהצרפתייה קיווה לחדש בנסיעה זו את הקשר איתה. בהגיעו לפריז גילה שאיננה בדירתה בפריז, אלא חזרה אל משפחתה בכפר, תחילה ניאותה להפצרותיו להיפגש איתו, אך אחר כך ביטלה את הפגישה. אחרי שהזדמן לאירוע ההתאבדות של הצרפתייה, הוא נשאר בפריז עוד זמן-מה ומימן את שהותו בעיר כעובד במלון, ואז חזר לארץ והוא כבר בן 27.

     ב”המנורה” מתברר שבשובו לארץ ב-1982 (צה”ל עדיין שוהה בלבנון, המחלוקת בין “גוש אמונים” ל”שלום עכשיו” מציפה בהתמדה את נושאי “הכיבוש” ו”השטחים” שהמעמיקים את היריבות האידיאולוגית בין המחנות הפוליטיים מימין ומשמאל) עבד “נועם שכטר” בעבודות שונות, תקופה קצרה כבמאי בטלוויזיה, ואחריה כבמאי לסרטי פרסומת של חברות מסחריות. בהווה, אחרי מלחמת המפרץ, שהתחוללה ב-1991, הוזעק למילואים כדי לביים את סרט ההסברה עבור חיל האוויר. כעת, אחרי 15 שנים שחלפו מאז הכיר את הצרפתייה והתגורר איתה כשנה בפריז, הוא בן 37 ועדיין רווק ללא ילדים, אך עודנו משחזר שוב ושוב את קשר האהבה שנרקם בינו ובינה, בוחן את המחלוקת ביניהם על החיים ועל תכליתם, ומהרהר בסיבות להתאבדותה ובמוות שמצפה לו אי-שם בהמשך חייו.

    מאחר ששנות העלילה המוצפנת, שארכה 15 שנים (מ-1976 ועד 1991), היו שנים מכריעות בחייו של “נועם שכטר” וגם בחייו של יובל שמעוני, ניתן לקבוע במידה רבה של ביטחה שיובל שמעוני ביסס את העלילה המוצפנת בשני ספריו הראשונים (“מעוף היונה” ו”חדר”), במידה כזו או אחרת, על תקופה זו בחייו.

    הרובד הרעיוני בעלילה המוצפנת

    בשני ספריו הראשונים ביטא יובל שמעוני השקפה חילונית על החיים על-ידי נגיעה עקבית במוטיבים נוצריים הן בעלילה המוצפנת (המתרכזת בצרפתייה) והן בעלילות הגלויות (שבכל אחת מהן משתתפות דמויות-משנה המוסיפות סיפורי-חיים התומכים בעקיפין בהשקפה החילונית על החיים). להלן ההדגמות לקביעה זו:

    העלילה המוצפנת מתרכזת בקתדרלה, המעוז של הקתוליות בצרפת. מגדל פעמוניה של הקתדרלה נשקף מחלון דירתה של הצרפתייה, ועל פרט זה התעכבה כבר במהלך נסיעתה עם הישראלי ברכבת אל פריז  (עמ’ 384), כאשר שאלה אותו: “אם אין כאלה בארץ שלך, מגדלי-פעמונים; וקתדרלות, קתדרלות יש שם? אז אף פעם לא טיפסת על אחת? ולא ראית את העיר כולה מלמעלה? ולרגע, רק לרגע, התחשק לך לעוף או לקפוץ?” (עמ’ 383-382).

    את חלום היֵעוּד שחלמה בילדותה גיבשה הצרפתייה בצעירותה בכפר, שבו לא היתה קתדרלה, אלא רק כנסיה: “במקום מוזיאונים רצתה אז להגיע לאפריקה ולהודו ולכל המקומות הנידחים האחרים מתוכניות הטבע בטלוויזיה, ולהציל את חלכאי-העולם” (עמ’ 464). אך היא לא עמדה בפיתויי פריז, שבין דוכני הקרֶפּ וחנויות היין היא מחטיאה נשים צעירות המגיעות אליה מהכפרים, ואכן עד מהרה ידעה שכבר לא תגשים את חלום היעוד שלה: “מול תוכניות-הטבע בטלוויזיה כבר ידעה שלעולם לא תיסע למקומות המצולמים שם להציל את חלכאי-העולם” (עמ’ 483). הכישלון הזה, לשמור אמונים לדת, ערער את נפשה והוליד בה את מחשבת ההתאבדות. ואף שהיתה יכולה להתאבד בדרכים שונות בחדרה (עמ’ 464), בחרה לבצע התאבדות מחאתית נגד הדת בפומבי, דווקא בקפיצה מעל המפוארת והמפורסמת מבין הקתדרָלות של פריז ודווקא לעיני קהל גדול של תיירים הנוהגים לגדוש את הרחבה שלפניה.

    המחאה החילונית נגד תלישותה של הדת מהחיים הממשיים נשמעת מפי הצרפתייה גם במהלך המחלוקת בינה ובין “המספר”. שוב ושוב היא מכריזה באוזניו את השקפתה כי “החיים הם כאן” (בעמ’ 408, 411, 419, 444, 452). כלומר : לא בחסות השוכן במרומים, בשמים, כפי חוזרות ומספרות הדתות על אלוהים באגדותיהם, אלא בחברת בני-אנוש המתהלכים על האדמה, בעולם הגשמי, מיום לידתם ועד מותם.

    מחאה חילונית נגד אחד המיתוסים היותר משפיעים של הנצרות היא גם בחירתו של הצייר ב”המגרה”, לסיים את לימודיו באקדמיה לציור בשיחזור נושא כנסייתי, על-ידי בִּיוּם אירוני של המעמד, המראה נשים האבֵלוֹת על ישו משיחם אחרי הורדתו מהצלב, דווקא עם דוגמנים משולי החברה של פריז (קְלוֹשר שיכור, קְלוֹשרית נֵכה וזונת רחוב).

    יובל שמעוני מבטא בשני ספריו הראשונים את הסתייגותו החילונית מההנחה המיסטית של הדתות המקובלות, שקיים אלוהים, המוחלט הנצחי, ושהן דוברות בשמו בפנייתן אל האדם שהוא בן-חלוף ואורח זמני ביְקוּם. כל דת לא רק מפיצה את האמונה בקיומו של אלוהים ובהשגחתו על העולם שברא, אלא גם מטפחת אצל המאמינים שלה את האשליה שיזכו להישארות הנפש בעולם הבא, אחרי היטמנם בעפרו של העולם הגשמי. או במילים אחרות: מנקודת ראות רציונלית וחילונית מבטא יובל שמעוני בעלילות שני ספריו המוקדמים את רעיון הפרידה מהקתדרלות של כל הדתות.

    הגיבוי העיוני ב”הכס” וב”אל העפר”

    אמנם פעולת החילוּן (שהיא הפוכה לפעולת ההדתה) מוסווית בארבע העלילות הגלויות הללו, אך היא מובלטת בעלילה המוצפנת וגם מְגוּבה בשתי היצירות העיוניות של יובל שמעוני (האגדה “הכס” והמסה “אל העפר”).

    מהאגדה “הכס” משתמעת המסקנה, שהדת העצימה והשגיבה באגדותיה את אלוהים עד מידה שהתבונה האנושית איננה מסוגלת להדגים את גדולתו ובוודאי שלא להוכיח את קיומו בצורה כלשהי. אחרי שהמלך הטיל על הכוהן לגלף מסלע ההר הגדול פסל של האֵל הוּאַן, ביטל הכהן בעצמו את כל רישומיו לביצוע הפסל עד שנואש מהמשימה הבלתי-אפשרית שהציב לעצמו. אחרים אחריו המשיכו את תוכניתו האחרונה, ללטש כדור מושלם מן הסלע “שראשו בשמים וכמוהו כגרגר-חול בכפו של הוּאַן”. ליטוש במשך דורות הלך וצמצם את קוטרו של הכדור, עד שנינוֹ של הכוהן, אשר מאס כנראה בנטל הירושה, גילף ממנו לבסוף כֵּס (כיסא) – רהיט שימושי המצוי בכל בית – שניתן לקרבו אל אדן החלון כדי לצאת מן החדר (או מוטב: מן הקתדרלה) ולרחף במרחב החופשי מהאל האגדי הוּאַן.

    אך במסה “אל העפר” כבר ביטא יובל שמעוני את ההשקפה החילונית בניסוח ממש מפורש. במסה נועזת זו, אירגן מובאות מספרי התנ”ך בסדר המתאר את התפתחות האמונה של העם היהודי, האמונה של העבריוּת, מתפיסה לאומית המייעדת כל יהודי בדורו לתרום בחייו באמצעות זרעו, עד שהוא נאסף אל העפר, להמשכיותה של השושלת של עם ישראל כעם הנבחר, לתפיסה המבטיחה “נצח גם ליחידים” בתחיית המתים, שתתרחש באחרית הימים בביאת המשיח, במועד שבו כל יחיד מעם ישראל יקום מן העפר “אל תוך מלכות העם הנבחר”. התפתחות זו מוגדרת בעמודי הפתיחה של “אל העפר” כ”תמונת העולם הקוטבית העולה מסיפור תולדותיו של עם”, תמונה אשר “מיטלטלת בין חד-פעמיותם של חיי אדם ובין הנצח המובטח לו ברציפותו של העם”.

    ההשקפה החילונית, הסָקוּלָרית, היא בשורה לא חדשה בתולדות הפילוסופיה – מה אם כן חידש פה יובל שמעוני? התשובה על שאלה זו מוצגת באופן מפורש בעמודי הסיום של “אל העפר”, שבהם יישם את לקחי הדיון בהתפתחות האגדית של האמונה העברית (ברוח קביעתה של הצרפתייה בעלילה המוצפנת – “החיים הם כאן“) על החלום שהעבירו המאמינים מדור לדור בקולקטיב העברי “כמו במרוץ שליחים” ביחס למקום המובטח שבו התחילה עלילתו של עם ישראל: “כיבוש ארץ שליושביה אמונות אחרות ורצונות אחרים. ספקות אין למאמינים האלה, שהרי כבר לפני עידנים הבטיח הסיפור לעמו ערים שלא בנה, בתים מלאים כל טוב שלא הוא מילא, בורות חצובים שלא הוא חצב, כרמים ועצי-זית שלא הוא נטע, ארץ שלמה שצצה בחלום. – – – כיוון שהדברים האלה נכתבים בשעה שבה מאמיני הסיפור העברי נאבקים במאמיני הסיפור המוסלמי ששאל מקודמו לא מעט, והם הורגים אלה את אלה בנחישות קנאית על-פי צווי סיפוריהם – אלה כְּאלה מתנחמים ברצף עמם או אומתם או בשערי גן עדן – מאליו נוטה הלב אל עלילות פשוטות מאלה, או אף אל מה שאינו סיפור אלא הוא הממשות עצמה, ככל שישיגה אדם במגבלותיו. אדמה שאינה מקודשת בבתרי חיות שלפיד מרחף ביניהם, ואף לא ברכיבה על גב בהמה שזנבה זנב טווס; ושמים שלא יהיו כֵּס שבתו של אֵל או משכן מלאכיו, אלא כאלה שדי במרחביהם ובענניהם המתחלפים בחלון – – – ואותה שמש האירה אותם, את כולם, ואולי תאיר אותם גם מחר”.

     שושלת הכותבים האלטרנטיביים

    יובל שמעוני איננו כותב אלטרנטיבי בזכות השקפתו החילונית ש”החיים הם כאן” וגם לא בזכות עמדתו הפוליטית בנושא הפתרון הרצוי של “הסכסוך” הערבי-יהודי במזרח התיכון, אלא בזכות חדשנותו ככותב פרוזה אחרת מזו המחליקה בקלות אל כרסו של כל קורא. בשונה מרוב הסופרים המצליחים והמוכרים לרבים בדור יסוד המדינה בין תש”ח לבין תשע”ח, שהסתפקו בדרכי הכתיבה המסורתיות (הסתפקות שלעצמה איננה גורעת דבר  מערך כתיבתם), בחר לכתוב כתיבה שהיא אלטרנטיבית, כתיבה בלי אלגוריוּת פוליטית ובלי אירוניוּת צינית, אלא עם מפוּכחוּת ריאליסטית.

    אף שכאמור כתיבתו היא ביסודה ריאליסטית ומנדבת הרבה פרטים הממחישים את המציאות (מחוצות פריז ועד החפצים בדירה השכורה של הצרפתייה), הטקסט של יובל שמעוני הוא וירטואוזי ודינמי: מפתח רבדים בעלילה, יוצר בה פערים במקומות שונים, מטפח זיקות אנלוגיות בין סצינות המפוזרות במרחב הטקסט שלה ומשנה בה בטבעיות אסטרטגיות של סיפֵּר. בעלילות ספריו הוא חוסך בהסברת מניעיהן של הדמויות ועל-ידי כך הוא מפעיל את הקורא כמשתתף דינמי המוזמן במהלך הקריאה לארגן את הרציפות של העלילה באופן ליניארי, ולגייס את תבונתו ואת דמיונו להמחשת המציאות המורכבת המתוארת בה כדי להבין את משמעותה ההומאנית כבשורה וכחזון.

    לפיכך ממשיך יובל שמעוני, לדעתי, ביצירות שפירסם עד כה, כתיבה אלטרנטיבית של חדשנים גדולים שתרמו להתפתחות הסיפורת העברית מכוחם הלשוני ומדמיונם היוצר. לשושלת כותבים זו משתייכים הסופרים הבאים בשנות המדינה (בתחילת עידן חידוש הריבונות בתולדות הספרות העברית): ס. יזהר (“ימי צקלג”), יהושע קנז (“התגנבות יחידים”), יעקב שבתאי (“זכרון דברים”) וא”ב יהושע (“מסע אל תום האלף”). יובל שמעוני הוא לכן החמישי בשושלת הכותבים האלטרנטיביים בדור הנוכחי.

    יוסף אורן

    חוקר ומבקר ספרות מוערך, שזכה פעמיים בפרס היצירה מקרן ראש-הממשלה ע"ש לוי אשכול (ב-1989 וב-2011) ופעמיים בפרס הביקורת ע"ש המו"ל מרדכי ברנשטיין (ב-1981 וב-1989). נולד (בשם: יוסף אורנבוים) ב-1940 ברוסיה ועלה לארץ ב-1949. מתגורר בראשון לציון, שבה למד בבי"ס היסודי "חביב" ובגימנסיה הריאלית. בסיום השירות בצבא, רכש השכלה פדגוגית בסמינר למורים ע"ש לוינסקי והשכלה אקדמית באוניברסיטת ת"א בחוגים לספרות עברית ומקרא. עד פרישתו לגימלאות היה מרצה לספרות ולחינוך חברתי במכללות להכשרת מורים. בשנים 1980-1972 ערך את כתבי-העת לחינוך חברתי "בעד ונגד" ו"יחד", שניהם בהוצאת מכון סאלד. כמו כן כינס וערך את קובצי הסיפורים של יוסף אריכא (1982) ושל בנימין תמוז (1990) ואת האנתולוגיה של סופרי ראשון לציון "בוסתן הראשונים" (1989). בנוסף להיותו מחברם של שלושה ספרי מחקר בתולדות הספרות העברית ושני ספרים בנושא החינוך החברתי, השלים את הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית". ב-22 הכרכים של סדרה זו ליווה את התפתחות הספרות העברית ב-70 שנותיה הראשונות של המדינה מתש"ח ועד תשע"ח (2018-1948), ועקב אחרי התפתחות יצירתם של רוב סופרי "דור ייסוד המדינה", שהוא הדור הספרותי הראשון בתקופה הישראלית של הספרות העברית.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    יום הולדתו ה-100 של סלינג’ר יצוין בהוצאה מחודשת של כל כתביו

    הנזיר הידוע – הסופר האמריקאי המנוח ג’יי.ד. סלינג’ר – היה מן...

    נעים להכיר, יורם אורעד

    מאת: אבי גרוסברד
    כותב מאמרים בתחומים מגוונים ובהם - חינוך, מדע, טכנולוגיה ועתידנות, וכן...

    קול קורא: מהי תורה?

    מערכת סלונט
    לרגל חגיגות שמחת תורה המציינות את סיום מחזור קריאת התורה והתחלתו...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית