סבתא וסבא גרו על הגבעה של המדרשייה, מול המכלת של גברא. אין בפרדס חנה יותר מדי גבעות: יש את הגבעה של המדרשייה ואת הגבעה של רחוב הראשונים ובעצם גם מרכז המושבה נמצא על קרקע גבוהה יותר, כשבתווך עובר הוואדי. הכרת מיקום הגבעות חשובה מאוד לילדה שרוכבת על אופניים אבל לא ״סוחבת״ עליות (אני). כשחושבים על זה, יש כמה גבעות גם באזור נווה־אשר שקראנו להן ״קערות״, ובהן הירידה הייתה כה חדה ומהירה עד שלפחות חצי מהדרך לא היינו חייבים להתאמץ. אם כבר נזכרים ברכיבה על אופניים ובנווה־אשר, הייתה גם העלייה המזעזעת ממגד לנווה מיכאל, אבל אני דווקא רציתי לספר על הגבעה הקטנה שעליה שורה קצרה של בתים וביניהם הבית של סבתא וסבא שלי.

הגבעה השקיפה על הכביש הראשי שחתך את המושבה ממזרח למערב. לאורכה התנשאו עצי אקליפטוס מרשימים שמהם קטפנו עלים להרתיח בסיר מעליו רכנו כשאף היה סתום וכל הראש עמוס נזלת וליחה. באזור ״המת״, ממש מול המכולת של גברא, נהגנו להבעיר את מדורת ל״ג בעומר. דרך הגבעה ירדנו בזהירות להביא חלב או קמח או כל דבר שסבתא פתאום נזכרה שחסר לה באמצע הבישולים. לפעמים היא בעצמה הייתה יורדת את הגבעה אל המכולת והיה אפשר לראות את דמותה העגולה עם המטפחת, מודדת צעדים ונעלמת מעבר לגבבי החמרה. לפעמים ראיתי אותה עולה ומתגלה כמו שמש שמפציעה עם חיוך רחב, אור בעיניים וזיעה כמובן, כי גם אם את סוחבת עליות, זה לא אומר שזה לא קשה.

סבא לא היה אדם עצלן ואף על פי כן התחכם לעלייה וחיבר מנוע לאופניים שלו וסל רחב ומרושת מאחור. כשרכב למרכז המושבה, אמנם ירד מן הגבעה ללא מאמץ אבל אז כוח המנוע החליף את כוח הרגליים שנעלם עם השנים והוביל אותו למחוז חפצו, לא משנה עם או בלי עלייה. בשבילנו, הנכדים, הנסיעה בסל האופניים מאחורי גבו הרחב של סבא, עטוף בחלוק עבודה כחול, הייתה שוות ערך לביקור בפארק שעשועים יוקרתי. תמיד שמחנו להצטרף אליו.
למרגלות הגבעה עמדה תחנת אוטובוס שם ישבנו עם סבא בלילות ושמענו סיפורי שדים ורוחות, מתבוננים בפנס הרחוב הסמוך ונתלים באורו מפחד החושך והעלילה.

את העלייה לגבעה הייתי עושה כמעט כל יום אחרי בית הספר. הלכתי לאט ואז הגברתי את הקצב כי אם ממהרים העלייה נגמרת מהר יותר. רק פעם אחת עליתי אותה לאט במיוחד, אוכלת טופי אחר טופי מחבילה גדולה שנותרה מחגיגות ״יום התלמיד״. פחדתי שברגע שאהיה תחת מבטו של מבוגר אחראי השקית תילקח ממני. עד שהגעתי לראש הגבעה השקית הייתה כמעט ריקה, הבטן שלי לגמרי מלאה ובגרון עלתה בחילה איומה, שהובילה לסלידה מטופי עד עצם היום הזה.

שנאתי עליות אבל בסוף העלייה תמיד חיכה לי הבית של סבתא וסבא, בית שבו תמיד התקבלתי באהבה והיה לי מקום לדבר, לשחק, לקרוא וסתם להיות אני. אני מניחה שאם בסוף כל עלייה מחכה בית כזה, הוא שווה את המאמץ.

סבתא וסבא נפטרו לפני שנים ואני כבר מזמן לא ילדה קטנה. חזרתי למושבה אחרי תקופות ארוכות של היעדרות והגבעה נדמתה לי כמו סמל למשהו שהיה ואבד, אנדרטה לאהבה. העלייה קרצה לי בחיוך כואב של הבטחה שכבר לא תתקיים והלב נצבט בעצב מתוק. רק כשהיא נחרשה לחלוטין, נסללה והפכה לכביש ציבורי, נחלת הכלל, הרגשתי את הלב נשבר.

העלייה ההיא, שהייתה של אנשים ספורים שעשו את המאמץ להגיע אל אהוביהם, איננה.
היא הפכה לכביש.
סתם כביש.
היא אינה עוד מה שהייתה.
היא אינה שלי עוד.