close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • העיניים של אמא

    רותי יצחקי ריכטר | סיפורים לילדים | התפרסם ב - 02.04.21

    אני רוצה לספר לכם על יום נפלא. אני חושב שזה היה אחד הימים הכי טובים והכי שמחים מאז שאמא נפצעה בתאונה, ומאז היא כמעט עיוורת, כי האופטומטריסט של בית החולים לא מצליח להתאים לה עדשת מגע  שבעזרתה תוכל סוף-סוף לראות ברור ובבהירות, ללא כתמים של חושך ובלא ערפל חלבי שמסווה את העולם מול העיניים שלה. 

    לפעמים נדמה לי שאחרת, זרה, נכנסה לגוף הפצוע וגירשה ממנו את האמא האמיתית שלי. בעבר היא היתה מלאה מרץ, אף פעם לא השתעממה ואף פעם לא הספיק לה הזמן כדי למלא את כל המשימות והרצונות שלה, ועכשיו, כשהיא חולה, אפילו הבדיחות שלי לאינן מצליחות לגרש את החששות והפחדים שהיא מנסה להסתיר מאיתנו.

    לפעמים אבא מלטף את המצח שלה ומנסה לפייס אותה בחיוך, בלי מילים, אבל לא נראה לי שהוא באמת מצליח, וכשאני מביט בו, אני מבחין בקמטים חדשים במצח שלו, ואולי גם בכמה שערות שיבה שאף פעם לא ראיתי קודם לכן.

    לאחיות הקטנות שלי יותר קל, כי הן עוד לא מבינות, אבל לי קשה ואני דואג כל הזמן. אני מנסה להתמודד כל יום מחדש עם האסון הזה שנפל עלינו פתאום, אבל גם אני, כמו אבא, לא ממש מצליח.

     היום הנפלא הזה התחיל בחלום של אמא. הוא היה חלום מיוחד וקסום וחששתי שייעלם לי מהזיכרון, לכן מיהרתי לכתוב אותו ביומן.

    וזה מה שאמא סיפרה בסגנון המיוחד שלה, סגנון של סופרת נוער מנוסה: “בחלומי שוב עמדתי איתכם בשולי הדרך הלבנה העולה לחניתה. בעיקול הדרך, תחת עץ אורן הנע ברוח, צפינו בעמק המכוסה בשמיכת ערפילים ומנומר בגבעות מיוערות. להקת חסידות ריחפה מעלינו, וצמרות העצים שזימרו ברוח הבריקו בטל הבוקר. למטה, על הגבעות, היו פזורים בתים לבנים, אדומי גגות, וטרקטור חרש במרחק. קְטָלָב אדום גזע שלח את ענפיו והתפלל מול הרקיע כאילו היתה בו נשמה, ועדת ברושים כהים רקדה ברוח הקלה ריקוד תודה. והמראה היה חד וצלול, ללא טישטוש, ללא כתמים אפלים וללא מסך ערפל. כמו לפני זמן רב. כמו לפני התאונה.”

    “זה חלום נפלא, אמא!” קראתי.

    “נכון, שחר, אבל כשהתעוררתי הוא נמוג מיד, ובמקומו ראיתי צללים מרגיזים שרקדו על הקירות ועל הרהיטים.”

    “את תבריאי, אמא, את תבריאי ותמשיכי לכתוב את הסיפורים שלך כמו תמיד,”  ניסיתי לעודד אותה.

    “אני דואגת, שחר. האם נגזר עלי להיות כִּבְדַת ראייה כל ימיי?”

    הבטתי באמא ולא ידעתי מה לענות. “ב… ב…בטח ש… ש…שלא!” גימגמתי בסוף. “כל החברים והקרובים שלנו אומרים שאת אישה חזקה ושאת תבריאי ותצאי מזה.”

    היום נסענו לליאור, האופטומטריסט של בית החולים, כי הוא שוב רוצה לנסות להתאים לאמא עדשת מגע שבעזרתה תוכל לראות מראות ברורים וממוקדים. 

    האורנים הבהירים לאורך הדרך המובילה מהשכונה לכביש החוף היו מאובקים כמו תמיד בקיץ, והאוויר התמלא אובך וחום מעיק. “ברוך בורא המזגנים,” התבדחה אמא והגבירה את פעולת המזגן, ואבא חייך והדליק את הרדיו.

    נסענו בשדרת התמרים שבכניסה לעיר, בין הים שהוא אף פעם לא כחול כמו שחושבים ובין מורד הכרמל, הזרוע מפעלי תעשייה ובתי שיכון משעממים, שלפעמים נדמה לי כאילו הם עומדים לגלוש במדרון אל הים. אמא היתה ספקנית. היא כבר ביקרה במרפאה של בית החולים פעמים רבות והתאכזבה, והיא חששה שכך יקרה גם עכשיו, לכן היתה עצובה, אבל העמידה פנים שהיא לא ממש דואגת.

    ליאור קיבל את פנינו בברכה ובחיוך, כי אנחנו כבר מכרים ותיקים. בפעמים הקודמות הביט באמא במבט של השתתפות ואהדה, אבל הפעם נשקפה שמחה מעיניו.

    “עכשיו העין שקטה ונוכל להרכיב לך את העדשה המיוחדת,” הסביר לאמא. הוא בדק שוב את העין, ושמח לראות שהיא רגועה ואינה דומעת. אחר כך הוציא מאחת המגירות בקבוקון קטן שבו שטה בנוזל צלול עדשה תכלכלה והרכיב אותה בעין.

    “תמצמצי,” ביקש. “תמצמצי כמה פעמים, ואחר כך תפקחי את שתי העיניים.”

    אמא מיצמצה אבל לא פקחה את העיניים. “אני מפחדת,” הודתה בקול חלש.

    “למה? ממה את מפחדת?” שאל ליאור.

    “אני חוששת מאכזבה נוספת.”

    “אין צורך לפחד. זאת עדשה ידידותית מאוד.”

    אמא עדיין היססה ואני נלחצתי והייתי נרגש מאוד. הלב שלי דפק נורא מהר, וטיפות זיעה זרמו לי על המצח כמו מברז מקולקל, כי פתאום נדמה היה לי שאני יודע: היום תבוא ההצלחה! היום ננצח!

    בחשש ובאיטיות פקחה לבסוף אמא את העין. “אני רואה ברור! אני רואה צלול!” היא קראה בשמחה וחיבקה אותי ואת אבא.

    שמחתי מאוד אבל עדיין חששתי. איך תגיב העין בעוד שעה או שעתיים?

    “לכו לטייל וחיזרו אלי בעוד שעה,” ביקש ליאור ועיניו הבריקו בשמחה.

    יצאנו מהמרפאה. אור רב היכה בעיניים, ואבא מיהר להרכיב לאמא את משקפי השמש שלו. המשכנו לטייל בגינה הציבורית הסמוכה שממנה נשקפו הנמל ונוף המפרץ, ואמא מילמלה בהתרגשות: “המראות… כן… המראות… הם כל כך ברורים ויפים… כאילו לא נפגעה העין בתאונה…”  ואני התפללתי בלב: אלוהים, בבקשה, עשה שהעין לא תמרוד הפעם! עשה שאמא תבריא.

    וכאילו שמע האלוהים את תפילתי. העין לא האדימה ולא דמעה, ומלבד סִנְווּר קל בראייה מרחוק, אמא לא הרגישה הפרעות בראייה. אבא הוציא מהתיק שלו את עיתון הבוקר, ולתימהוני הצליחה אמא לקרוא בו גם את האותיות הקטנות.

    נס קרה לנו. אמא שלי הבריאה.

    *

    מאז שאמא הבריאה אנחנו נוסעים מדי שבת לטיול. אנחנו מטיילים עם אמא לנופים שאהבה, למשל לתל דן, לכינרת, לגליל, לחורשות הכרמל, למצפה רמון ולמדבר יהודה, כי אמא מרגישה שהיא חייבת לחזור אל המקומות ואל הנופים שחששה שלא תוכל עוד לראות בבהירות, והתמונות המוכרות מביאות לה שלווה עמוקה ואושר גדול.

    בשבת האחרונה עלינו לחניתה. שם, ליד אורן שצמרתו נעה ברוח, צפינו בעמק המכוסה בשמיכת ערפילים ומנומר בגבעות מיוערות. להקת חסידות ריחפה מעלינו, צמרות העצים זימזמו ברוח, והעלים זרחו מול השמש. למטה, בעמק, ראינו בתים לבנים אדומי גגות, וטרקטור חרש במרחק. קטלב אדום גזע שלח כמתפלל ענפים מול הרקיע, ועדת ברושים כהים רקדה לידנו.

    אמא הסתכלה בנוף המון זמן, אחר כך נאנחה ואמרה שהמראה ממש חד וצלול, בלי טישטוש ובלי אובך. כמו לפני זמן רב. כמו בחלום. כמו לפני התאונה.

    מיהרתי לתאר את הנוף ביומן שלי, ותראו, עכשיו אני כותב בשפה פיוטית כמעט כמו אמא. אולי גם אני אהיה סופר יום אחד?

    רותי יצחקי ריכטר

    סופרת ותסריטאית. בעבר עסקתי בהוראה, ועכשיו אני עוסקת בכתיבה. עד כה הוצאתי לאור 14 ספרים, וכתבתי תסריטים לשישה סרטים שהופקו ושודרו בערוצי הטלוויזיה הציבוריים בישראל. ספריי לבני נוער נחלקים לשני סוגים: ספרי פרוזה עלילתיים וספרים הכוללים אגדות מקוריות שחיברתי. הן עוסקות בצמחי בר ונוי בישראל, במלאכות עתיקות, ביחס בין האדם לים ובירושלים לדורותיה. בספרי האגדות שילבתי טקסטים מדעיים העוסקים בנושא האגדה ותמונות צבעוניות הממחישות את תוכנה. כי אני מאמינה שהשילוב בין אגדה למדע מביא נקודות תצפית מעשירות את הקורא ואת הנאתו. שילוב זה של מבני דעת שונים אינו נמצא בספרים אחרים העוסקים בנושא. אני פעילה מאוד בחוג לטלוויזיה קהילתית, ובמסגרת זו כתבתי והפקתי עם בעלי אריה ריכטר כתבות דוקומנטריות רבות.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 1
    • 5
    • 3
    • 5

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    המומלצים של דצמבר 2019

    מערכת סלונט
    “שנות העונש המאושרות / פרולטרקה” |  פלר יאגי | תרגום: יערית...

    סמכי

    שרית בלום
    סִמְכִי עַל כָּךְ שֶׁלֹּא הִתְקַשַׁחְת רַק לָמַדְתְּ לִזְקֹף קוֹמָה לְהִתְמַתֵּחַ אֶל...

    נדיבות / פעולות שנכרתו לי מגזע העצים

    חנן בולר
    נדיבות מַבָּט הַגִּלּוּפִין מִתְעַטֵּר בִּסְלָלוּם נָדִיר וְאִטִּי מְחַדֵּד חוּשִׁים זְעִירִים בְּיַעַר...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית