אנו בפתחו של שבוע הספר העברי – וזה הזמן לזכור את הספר העברי, להצדיע לספרות העברית.

לפני ארבעים ושש שנים, בשבוע הספר העברי של שנת 1972, הוציא לאור הסופר משה תמרי קובץ שונה במקצת מקבציו בהם נהג לפרסם סיפורים קצרים, ואותו קובץ שבה את הלב בתארו דרמות מקראיות בעין אחרת: "מיניאטורות תנ"כיות".

בשנת 2006 הכרתי אותו, במהלך הפעילות באגודת הסופרים העבריים, והתרשמתי מפעלתנותו למען האגודה. נוכחתי כי מדובר היה בסופר שמביט על כל המאה ממרומי שנותיו; הוא היה בן 95. שוחחנו רבות ורשמתי את דבריו, והגעתי לביתו לצלם אותו ואת רעייתו. נפגשנו בבית הקפה בבית העיתונאים ושם צילמתי אותו במהלך השיחה עמו.

בחודש מאי 2007 הלך משה תמרי לעולמו. זכרתי כמה נהנה לספר שספרו "מיניאטורות תנ"כיות" יצא לרגל חגיגות שבוע הספר העברי 1972. אמרתי לעצמי כי זה הזמן לעשות מחווה של כבוד כלפי יוצר שהיה מראשוני היוצרים כאן ביישוב החדש שהלך וקם במדינת ישראל.

תמרי היטיב לספר לי, כי זכה לאותה חגיגה שהחלה כ'יום הספר העברי', בשנת 1926, והפכה לימים ל'שבוע הספר העברי' בשנת 1959. תמרי היה חלק בלתי נפרד מאגודת הסופרים העבריים ובדבריו היטיב להעלות את חלקו של שלמה טנאי שהיה מיוזמי שבוע הספר העברי.

משה תמרי 1987, תשמ"ז | עיצוב: תפארת חקק

הסופר משה תמרי כתב בדורם של יצחק למדן, אשר ברש ואברהם קריב וזכה להכרה בינלאומית. הוא נפטר לפני 11 שנה סמוך לסוף שנתו ה-96.  חשוב להאזין לקולות של התקופה של ראשית היישוב, להבין ולחוש כמה אהב את הספרות העברית ומה חשב על מה שקורה כאן.

חשוב שנזכור את הראשונים שיצרו כאן בישראל המתחדשת, כחלק חיוני וכנצר לדור מחדשי הספרות העברית בארץ ישראל.

משה תמרי  נולד ב-1910 בעיירה וארקוביצ'ה, בין דובנא לרובנו, בחבל ווהלין, כיום אוקראינה. כצעיר חלוץ וציוני עלה לארץ ב-1933, לאחר תקופה של  הכשרה והגיע נחוש ונלהב לארץ ישראל. חודשיים לפני מותו נפגשתי עמו ושאלתי אותו מה גרם לו לעזוב בית, הורים, חינוך רבני- תורני, ולצאת לישראל והוא ענה בפשטות: "הנטייה לספרות". הספרות והשירה היו חיים רוחניים במחתרת. ספרות יפה נקראה מתחת לשולחן ובמקומות מסתור, וגילתה לו דרך אחרת, עברית אחרת, כיוון חדש.

משה תמרי גדל רוב שנותיו בעיירה מלינוב שנחשבה עיירת ספר, במערב רוסיה הגדולה, על גבול אוסטריה. ברשימה שפרסם בכתב העת הספרותי "גליונות", כרך ל"א, תשט"ו-1955,סיפר תמרי הצעיר על העיר המיוחדת שבה שכנו בתי משרפות ליי"ש, ביתו המפואר של הגראף חודקיביץ וקברו של רבי אהרלה מקרלין – עיר הבנויה בתי עץ מכוסי גגות רעפים, וכל הבתים מקיפים את כיכר השוק העגולה. באותה רשימה הוא כותב גם על ילדותו ועל הסיפורים שרווחו בעיר על היוצר איצי-יהודה לובס, שהפך ברבות הימים לסופר נערץ בשם יצחק למדן.

הספרות קמה לחיים בארץ ישראל

פעילותו של משה תמרי בקרב הסופרים ניכרת ברשימות שלו מן התקופה. את הקובץ שלו 'מיניאטורות תנכ"יות', שתורגם לשפות שונות מכירים ברחבי העולם, והוא אף זכה לפרסים בינלאומיים, כמו הפרס למצוינות ספרותית של המרכז הבריטי לביוגרפיה בינלאומית בקיימברידג', אנגליה, IBC  –  שהוענק לו בשנת 2005. משום מה לא היה לכך איזכור בשום כתב עת ספרותי ישראלי. המרכז הביוגראפי – IBC – מארגן מדי שנה קונגרסים לאמנות ולתקשורת.

עיתון "דבר" מיום 28 ביולי 1989 דיווח על מתן פרס דוקטור כבוד לספרות למשה תמרי על ידי אוניברסיטת "השולחן העגול" העולמית, שמרכזה באריזונה, ארצות הברית. למרכז התרבותי של 'השולחן העגול' נציגויות וחברים ב-72  מדינות. תמרי זכה בפרס היוקרתי בשל ההישג הספרותי המיוחד שלו בעיצוב הנובלות התנכ"יות.

מאז שהגיע לארץ שילב עבודה למען היישוב בכתיבה ספרותית ומסאית; כחלוץ שתרם לתחיית היישוב העברי עבד בחקלאות ובסלילת כבישים, כיהן בתפקידי ניהול בקופת חולים, בוועד הפועל של ההסתדרות, ובשליחות ההסתדרות הציונית העולמית כשליח לברזיל בין השנים 1963-65.

משה תמרי פרסם סיפורים בעיתונים שונים: "במעלה", "דבר", "הפועל הצעיר", "עתידות", "גזית", "גליונות". במשך השנים פרסם ארבעה קובצי ספורים, ספרי מסות, תרגומים, בין היתר, תרגם אפוס ברזילאי ידוע וכמי שהרגיש מחויב לקהילות שנפגעו בשואה, תרם מכוחו למען קובצי זיכרון לקהילות שנספו בשואה. סיפוריו תורגמו לאנגלית, ערבית, ספרדית ויידיש.

תמרי אהב את הפעילות למען הסופרים ואני זוכר אותו מכהן בוועדת ביקורת ובוועדת אתיקה ומסייע בכישרונו הניהולי לעוד ועדות שונות. כאיש רב פעלים ועתיר קשרים יסד תמרי אגודה לקשרי תרבות ישראל-אוסטרליה.

ילדות בעיירה על סף עידן חדש

בשיחה עמו ניסיתי להבין כיצד הכול התחיל, כיצד עבר את חבלי המעבר מגולה לגאולה, איך חווה את המעבר מן הקהילה הגלותית לימי המהפכה של פריצת חומות הגטו וניצני המהפכה הציונית.

את ימי ילדותו עשה משה תמרי בעיירה מלינוב, שהיתה חלק מרוסיה לפני המהפכה. בעיירה מלינוב גדלו סופרים עברים דגולים וביניהם יצחק למדן, שהיה פורץ הדרך הראשון. תמרי העריץ את למדן וסיפר רבות על יוצר אחר שעשה חיל: ד"ר שלמה מנדלקרן היה נערץ על תמרי, בעיקר על מפעלו הגדול – מנדלקרן הצליח ליצור במו ידיו ובכוחותיו הדלים את הקונקורדנציה לתנ"ך. סיפר תמרי: "חיינו אז בתקופה, שבה הרגשנו שאנו על סף עידן חדש. שאפשר לבנות עולם חדש. מוקדם רציתי לעבור לבית ספר מהחיידר. כתבתי על כך סיפור, שהתפרסם בהיותי בן 18 בעיתון 'עיתון קטן' בוורשה, שערך ירחמיאל ויינגרטן, עוזרו של יאנוש קורצ'ק."

בסיפורו תיאר כיצד ניסה כ'גיבור' הסיפור, ילד בן עשר, להעתיק את חתימת אביו על טופס הבקשה להתקבל לבית הספר, כדי לעזוב את החיידר. הסיפור פורסם ב"עיתון קטן" בוורשה, בשנת תרפ"ח, 1928. בסוף הרשימה, נכנס מנהל בית הספר ומבקש מכל ילדי הכיתה לבקש את הוריהם להעביר את שכר הלימוד. הילד שהצליח להערים על הוריו ולהשתלב בבית ספר כללי, מבין כי הגיע לסוף הדרך ועליו לחזור לחיידר: "כל תקוותי אבדו."

משה תמרי 1997, תשנ"ז | עיצוב: תפארת חקק

הסביר תמרי: "לימודי הגמרא מילאו בחיידר את עולמנו, אבל ההֵדים שהנה צומחת עברית אחֶרת והשכלה אחֶרת הגיעו אלינו. ביאליק סיפר על חבריו שעזבו 'אחד אחד ובאין רואה'… וזה גם מה שאני זוכר… קראתי בהֶסתר סיפורים עבריים, והנטייה לספרות ולשירה כבשה אותי, כתבתי בהיחבא שירים."

משה תמרי סיפר בגעגועים על עצמו עד כמה אהב כילד לשקוד על דפי גמרא: "הכול היה כתוב, כמובן, ללא נקודות ופסיקים. למדנו דף יומי והוספנו גם פירושים נוספים כמו פירוש מהרש"א."

הדחף להכיר את ספרות ההשכלה חלחל כל הזמן. כחלק מאווירת התקופה שולבו  בתלמוד התורה החרדי, שבו למד, גם לימודים כלליים כמו גיאוגרפיה וחשבון. רוחות ההשכלה ערערו אט אט את בתי המדרש הישנים, שהחזיקו לאורך דורות את קיום העם היהודי.

הגשמת החלום הציוני – וצרת הגולה

דורו של תמרי חווה את עידן המֶרד בדור הקודם ואת הגשָׁמת החלום לשוב לארץ ישראל, "לעלות בחומה" ולהקים ישוּת חדשה בארץ ישראל. בגיל צעיר ביקש משה תמרי לעבור הכשָׁרה ולעלות לארץ כדי להקים יחד עם חבריו "עולם חדָש". הוא דיבּר על כך בהתלהבות: "היינו אז אלפי צעירים וצעירות, שהיו מלאים בתחושה של שליחוּת, בהרגשה שהנה הולכים להקים את העם היהודי מחדש בארץ ישראל," בגיל 18 מפרסם תמרי את שירו הראשון: "עם הניצנים הרכים". השיר פורסם בכתב העת הספרותי, "הכוכב", שיצא לאור בבריסק-דליטא, פולין בחודש מאי 1928.

אביו אליעזר אנשל ואמו זלדה נותרו בקהילת מלינוב, וכך גם האח אשר, שחשש לעזוב את ההורים לגורלם בגולה. אשר אחיו ניסה לעבור הכשרה, אך היסס להצטרף לחבריו שיצאו לממש את ההכשרה בעלייה עצמה, בגאולת האדמה.

משה תמרי, שלא כאחִיו, חש חובה להצטרף לחלוצים, שמקימים חיים חדשים בארץ ישראל. הוא הגיע לארץ בשנת 1933, ובמשך עשר שנים ניסה בכל כוחותיו לשמור על קשר מכתבים עם הוריו ואחיו. משה הצעיר המשיך לשמור על קשר עם המשפחה ושלח להוריו בקביעות חלק ממשכורתו, שטרות של לירות שטרלינג, כדי לסייע להם במחייתם. לדבריו, כתב להם וניסה לשדֵל אותם לעזוב הכול ולהגיע ארצה, ואף הבטיח לסייע בהבאתם.

ממכתבי הוריו אליו הבין תמרי שהמצב לא טוב במיוחד, שהיחס ליהודים הולך ומחמיר. לבו נשבר בספְּרו על התקופה ההיא. כל הזמן ניסה לשמור על התקווה שהמצב בגולה לא יורע עקב עליית הנאצים. בסתר לבו קיווה, שאולי יום אחד יזכה לראות את הוריו ואת האח היקר. אך הבשורות המרות לא אחרו להגיע אליו. בכ"ח תשרי תש"ג,  ב- 1942 , נספו הוריו ואחיו בשואה. העלייה שלו כחָלוץ לארץ ישראל הצילה את חייו.

קריירה חדשה בקהילה הספרותית בארץ ישראל

משה תמרי הגיע מלא כיסופים לארץ, לגאולה, לחולל מהפכה בחייו, להצטרף לקבוצת הסופרים שהלכו לפני המחנה. סיפורים של משה תמרי זכו ליחסם האוהד של עורכי ביטאונים ספרותיים של היישוב העברי, של ימי טרום המדינה. בפגישתנו תיאר בפניי מפגשים של סופרים בבתי קפה. "הייתה תחושה של ספרוּת ההולכת לפני המחנה. סופרים מקימים בימות ספרותיות, כתבי עת, סופרים הרגישו את הדופק של הזמן, של הדור, הפעילות שלהם והכתיבה שלהם הפיחה רוח חדשה בעם."

אברהם קריב, העורך הספרותי, פרסם לתמרי, בהמשכים, את ה"מיניאטורות תנ"כיות". כך התפרסמו הפרקים משנת 1940. ספר המיניאטורות המקראיות הופיע בצורה מקובצת רק בשנת 1972, סמוך לחגיגות שבוע הספר העברי: שמונה סיפורים. באותם ימים כבש תמרי את לב הקוראים. המיניאטורות שהיו מחרוזת פנינים ספרותית הפכו לז'אנר שכבש גם את קהל הקוראים בקהילות יהודיות בגולה, וכן קהל קוראי שפות שונות בחוץ לארץ, לאחר שתורגמו לשפות שונות. חבל שמערכת החינוך אינה משכילה לשלב זאת בתכנית הלימודים לספרות, יש כאן חומר מעולה שיכול ללמד על הקשר בין הספרות העברית לבין המקרא. הנה כך מתאר תמרי את היום שבו דוד, הנער הצעיר, מגיע משדות המרעה של בית לחם וזוכה להימשח למלך:

"כך עשה מדי ערב, עד הערב שזכרו לא מש מלבו. הערב ההוא לא מועד היה ולא חודש. על כן השתומם לראות בעלותו עד בית לחם, כי מתאבך עשן מעל המזבח וכי נזבח זבח. אביו שלח נערים לקרוא לו – ולבבו פועם מהתרגשות-תימהון. אחר עמד בקרב אחיו ולא ידע נפשו במשוח הנביא ראשו בקרן השמן – ונשאהו למלוך… אולם בהינסך שמן-הקודש על תלתליו – צורף לבבו, כאילו הביט בראי מופלא, ראה והנה לא עוד רועה צאן הוא, כי אם רועה לישראל"… כך בספרו, בהוצאת ירון גולן, עמוד 45.

בקובץ סיפוריו 'עקבות במאה העשרים' ידע לשרטט דמויות בחיים שמבעבעים בין תקופות, בין סערות העִתים. כך הוא מתאר ביקור בכפר מן העבר, שם הוא פוגש אלמנה צעירה, ותקוותיו לפגוש את הבעל נכזבות. המפגש ביניהם מצמרר: "עיניי הבחינו בתווי פניה…  היה משהו בקולה הניחר מעט, שמשך את לִבי. כל שעת דיבורה לא גרעתי עין ממנה. גון עיניה החומות נראה לי, מאיזה דמיון שהוא, כמו לבה רותחת, שפרצה מהר געש, שטפה וקפאה בעצם שיטפונה, אך עלולה להתגעש בכל רגע… בשעת דיבורה לא השגיחה בי. מבטה ננעץ בנקודה סתומה במרחק שאבד בערפל… בכל זאת מובטח הייתי בביטחון פנימי מוחלט, כי היא  ר ו א ה  אותי, חשה בקיומי… (הוצאת ירון גולן, עמוד 16).

גולה וגאולה והחלום על חברה חדשה

במשך שנים כתב על הרעש והסער בחיינו, במעבר הזה בין גולה לגאולה. חלפו שנים מאז נפגשתי עם משה תמרי. דיברנו על תפקידנו בוועדת הביקורת באותם ימים, ולי היה חשוב לדלות ממנו סיפורים על חייו, על ראשית כתיבתו. תמרי אף הפקיד בידי כמה דפים פרי עטו, והבטחתי לכתוב עליו, להעביר בבוא הזמן חומר עליו ל'גנזים', ולאחר שאערוך – אמסור הכול.

ישבנו בקפה בית סוקולוב בתל אביב, כמה חודשים לפני מותו. ביקשתי ממשה תמרי לספר לי על המתח הזה, בין גולה לגאולה, על השאיפה לחולל מהפכה בחיי העם. משה תמרי הסביר לי את התהליך של תחיית הציונות: "באנו עם חלום תמים, והתחלנו לתקן עולם. רצינו להפוך את הפירמידה, לחזק את העבודה העברית ואת העבודות היצרניות. מה שאני רואה היום, זה לא מה שרצינו, שהתכוונו. אני גאה, שילדיי ונכדיי וניניי חיים בארץ. כואב לי על המשבר עם היהדות. נכון, היינו בעד השכָּלה ובעד ממשל דמוקרטי. אבל לא הייתה כוונה לשֵׁבר כזה עם היהדות… והנֶתק של הנוער מן היהדות לא לרוּחי."

תמרי הוסיף, ואני זוכר את העֶצב במבטו: "מורגשת מעין נטייה להינתק מסִפרוּת העבר, ובייחוד מסִפרות היידיש והלדינו… אנו נתבּעים להוכיח את רציפות חוט השני לאורך המשְׁנה והתלמוד, אף כי התפתחותה הנוכחית של העברית לשפה חיה נחשבת כפלא היסטורי, שלא ייאמן. בכל מקום מתפעלים מאתנו… עלינו להיות נאמנים למקורותינו, לעצמנו, כאן סוד ההצלחה."

כמה חודשים לפני מותו זכה לרגע נחת, כאשר קיבל מאגודת הסופרים העבריים מגילת קלף ועליה התואר "יקיר קסת הזהב" על מפעל חייו למען הספרות העברית.

בסוף השיחה בינינו אמר: "בלי הסופרים לא הייתה ציונות, משה בדורו כשמואל בדורו. ואני מוסיף, והסופרים בדורם."

הקדשה אישית של משה תמרי, אדר תשנ"ז