אנו חולקים היום כבוד אחרון ליקירינו זאב וזהבה האקר. השם שלהם תמיד נקשר בתוכנו למקום שהיה לב חייהם – הקיבוץ בארי. באר מים חיים. מן הבאר הזאת שאבו את אהבת הארץ שלהם, את החלוציות שלהם. בארי הייתה המולדת הפנימית.
יש קשר בלתי ניתן להפרדה בין האדם לבין נופי החיים שלו. חכמינו ידעו שיש קשר עמוק בין האדם לבין המקום שחי בו, שגדל בו, שתרם משאביו למענו. בארי אכן היה המקום שהכיל בתוכו את מסלול החלומות של זאב וזהבה האקר. במקום הזה ולמקום הזה – אלה היו החיים שלהם – וכך גידלו את הילדים שלהם – בארי סימן את כיוון הצמיחה, את דרך החיים.

הפסוק שאומר זאת יותר מכול נמצא במסכת תענית דף י"א – "ושמא יאמר אדם – 'מי מעיד בי' – אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו. שנאמר – 'כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה' .

מי ששמע את זאב וזהבה ידע תמיד מה מקורות ההשראה שלהם, איזו אווירה הם נשמו, מה הם רצו להנחיל לדור הבא. הילדים של זאב וזהבה ינקו את רוח המולדת הזאת – הם הרגישו את האהבה של אבא זאב ואמא זהבה בכל העוצמה. ראו לפניהם דוגמה אישית – הורים
שיש להם אידאלים – הורים מלאי אהבת הארץ שתורמים לקיבוץ, שהצלחת הכלל חשובה יותר מכל, גם מהצלחת הפרט.

בעיני ילדיהם – היו זאב וזהבה מושא להערצה, לאהבה. דרך חיים שיש ללמוד ממנה. אבא זאב התורם כל משאביו להצלחת הקיבוץ, להצלחת הגידולים בשדות. אמא זהבה שתורמת למפעלים של הקיבוץ. שעושה הכול באמת ובאמונה. הדוגמה האישית הזו הייתה נר לעיניהם של כל הנכדים. השיחות שלהם עם הנכדים העידו כמה חשוב להם לשתף את הנכדים במעשיהם, להתעניין במה שעובר על הנכדים, לייעץ להם, לתרום להם מניסיונם האישי.

הנכדים חשו שיש תכונה שממש זוהרת מהאישיות של הסבא והסבתא זאב וזהבה – הם ראו לפניהם טוב לב שאין כדוגמתו, לב זהב. חושים יצירתיים. מחשבה פורצת דרך. זהבה הוכיחה זאת ביצירה הלא פוסקת – זה התבטא בעציצים, בטיפוח הגינה, בעיצוב סבונים מיוחדים, כלים מחימר. הנכדים ידעו, שזאב וזהבה הם דוגמה לחיים, שיש בהם רצון לתת, ליצור כדי להאיר את החיים.

הקשר של הסבא והסבתא עם הנכדים היה סיפור שאין כדוגמתו – שיחות שיש בהן הזדהות עם הנכדים, מעורבות בחייהם, עצות, הנחלת טיפים מניסיונם האישי. הנכדים לא שוכחים שהסבא והסבתא דאגו לברך כל אחד ביום ההולדת, לפנק אותם במתנות. לתת להם יחס אישי.

וכמובן, הקשר של הילדים להוריהם העיד על כך – המסירות של זאב לילדיו, הקשר של זהבה לילדים. מרים הבת חשה שאמה הייתה לא רק אמא אלא החברה הכי טובה. שעות של שיחות נפש, כמה שיחות ביום. המחסור הזה שנוצר – את זה קשה למלא.
הכאב נורא, כי המקום שאותו אהבו הוכה במכת גרזן באותה שבת שחורה. לרגע חשנו שזה פוגרום – כמו שחשו יהודים בגולה.
בחודש תשרי של שנת תרס"ד – לפני 119 שנים – כתב ביאליק את "בעיר ההריגה", שירו המחריד על פוגרום קישינב. השיר נפתח במילים –
קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל הַחֲצֵרוֹת, וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל הַגְּדֵרוֹת. והשורה הזועקת מכולן היא – הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה, וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.
אנו כאן כדי לחלוק להם כבוד אחרון – כדי ששוב נראה את השמש הזורחת, את השיטה הפורחת. שנדע להמשיך את דרכם של החלוצים זאב וזהבה – לומר להם – המקום שלכם, המולדת שלכם ימשיכו לפרוח. ושורת סיום – זו אהבה ללא קץ – ועל כך נאמר – בחייהם ובמותם לא נפרדו. הרוח שלהם תישאר, ממנה לא ניפרד.
התחלנו בפסוק – כי אבן מקיר תזעק. כן, האבן הזאת מן הקיר עדיין זועקת!

במסכת תענית דף ה' עמוד ב' – אנו מוצאים את רב נחמן נפרד לשלום מרב יצחק המבקש את ברכתו וכך רב יצחק אומר לו:

"משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועייף וצמא
ומצא אילן שפירותיו מתוקין, וצילו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו.
אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו – וכשביקש לילך אמר :
"אילן, אילן, במה אברכך?
אם אומר לך – שיהיו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין.
שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה.
שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך – יהיו כמותך".

מסיים רב יצחק את ברכתו לרב נחמן:

"אף אתה – במה אברכך?
אם בתורה, הרי תורה,
אם בעושר, הרי עושר,
אם בבנים, הרי בנים.
אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך".

אף אתם זאב וזהבה –
אם במעשים, אם ביצירתיות, אם בצדקה וחסד
בכול הייתם מבורכים
נברך אתכם שהמורשת שלכם תעבור לצאצאיכם, כל נטיעות שנוטעים מכם יהיו כמותכם.