מחשבות על חירות ליום העצמאות 2023.

בסיפורו הקצר של תומאס מאן "מאריו והקוסם – חוויית מסע טראגית" (1930) משפחה גרמנית נקלעת לאיטליה הפשיסטית בראשית דרכה בשנות העשרים. דווקא המשפחה הגרמנית: אב ואֵם ושני ילדים, מרגישה ביתר שאת בחופשת הנופש שלה את שנאת הזר והסלידה מהאחֵר, מכל מה שהוא אינו איטלקי. כך מתייחסים אליהם במלון, וכך מתייחסים כחריגים בשל הלאומנות אל הילדים בחוף הים, משהו באווירה באיטליה השתנה. רוחות אחרות מנשבות בה, עוד הרבה לפני ההקצנה הנאצית לעתיד לבוא.

לבסוף המשפחה הולכת-נקלעת למין מופע. זה מופע של אמן חושים, סוג של קוסֵם, אדם שיכול להפנט אותך ולקרוא את מחשבותיך ולשלוט ברצונותיך; אבל לא ברור עד הסוף, כמו בכל הפרוזה של מאן, האם הצָאוּבֶּרֶר הוא באמת מאחֵז עיניים, או שיש לו איזשהם כוחות דֶּמוניים שבהם הוא משתלט על התודעה שלך.

לפני שנקראה קריאה צמודה בסוף הסיפור, כדאי לעסוק קצת במונחים אצל הסופר. מאן הוא בן נאמן של הספרות הגרמנית, שבאה מן הרומנטיקה של גֶּתֶה. רוצה לומר, שהספרות תפקידה לנוע במרחב שבין האהבה למוות. בסוף הסיפור הזה יש גם מן האהבה וגם מן המוות. הרומנטיקה הגרמנית המתגלגלת אל לב המודרניזם מתקיימות בה גם האהבה וגם המוות בסוף הסיפור הזה.

מונח נוסף שכדאי לשים אליו לב הוא הצָאוּבֶּרֶר, אותו סוג של קוסם, כשהוא עולה לבמה הוא אדם מכוער נורא המשתדל להסתיר את כיעורו. שמו של הקוסם צִ'יפּוֹלָה, בָּצָל באיטלקית, הוא בעל גבנוּן, לא בדיוק גיבנת גב קלאסית, אלא יותר לכיוון המותניים, ויש לו ממש מראה דֶּמוני של שטן, יקלף ממך את שכבות המחשבה והתודעה שלך כמו שמקלפים בצל, דמות קרקסים אירופאית מן המאה ה-19, וזה ברור לעין חיצונית שהוא לא בא להיטיב עם הקהל אלא בא להתעמת איתו ולשלוט עליו בעורמה. הוא אינו חביב הקהל כמו ליאור סושרד, אמן החושים. הוא לא יעשה כל מיני טריקים ושטיקים כדי להצחיק אותך או לשעשע אותך ולהראות לך בחביבות שהוא יכול להשתלט על התודעה שלך, אלא יש לו יומרה הרבה יותר גדולה להשתלט על התודעה שלך מבחינה לאומית ולשלוט ברצונות שלך ובמעשים שלך.

ועל מי הוא עובד? הוא עובד בעיקר על מי שמאן קורא, כמי שרואה עצמו בורגני איש האצולה המודרנית, או על פשוטי העם, דהיינו דלת העם, או על ילדים ובני נוער, כי ילדים הם רכים, תודעתם פתוחה. יש לך מצב שאתה יכול להטמיע בהם את המסרים, את דף המסרים של הפוליטיקאי המנהיג. הילדים לא יודעים על העבר דבר, אפשר לבנות איתם עתיד. יש לשים לב כי שני הילדים הגרמנים של המספר רוצים להישאר למופע. הם כבר כמעט נרדמים מרוב עייפות, אבל המופע הדֶּמוני הזה שבו פעם אחר פעם צִ'יפּוֹלָה הקוסם הולך ומקצין את העימות שלו עם הקהל, מעורר אותם ומרתק אותם.

בהתחלה צ'יפולה, שכאמור יקלף אותך כבצל, עושה טריקים עם קלפים, או עושה שטיקים של העברת שעון ממקום למקום, מיני דברים שאנחנו מכירים, אך לאט לאט הוא מראֶה שהוא יכול לחשוב את המחשבות שלך, של הקהל, הוא יכול לגרום לך להתפתל פיזית. יש לו ממש שוט עם טֶלֶף, כף חיה, ביד, וכאשר הוא מצליף בפרגול הזה אתה יכול לחפוץ לעשות מה שאתה רוצה, אבל זה לא יעזור לך כי אתה תיענה לרצונותיו: אם הוא ירצה שאתה תתפתל מכְּאֵב, אתה תתפתל מכְּאֵב; אם הוא ירצה שאתה תשכּב ותהיה מאובּן, אתה תשכּב ותהיה מאובּן, אם הוא ירצה שאתה תפצח בריקוד טרנסי זר ומוזר; אתה תפצח בריקוד טרנסי זר ומוזר. זה קורה לאורך כל המופע. בכל פעם הוא מעלה עוד מישהו לבמה וכשהוא מעלה אותו הוא מצווה עליו לעשות משהו נגד רצונו של אותו אחד בעל החירות וההוא כפוף לרצונותיו של צ'יפולה. ואם הוא מתנגד, הוא שובר אותו ומאיין אותו.

צ'יפולה עצמו הוא הלב, המרכז, ככה גם הדוצֶ'ה ראה את עצמו. לב העם. מבלעדיו אין לנו קיום. המדינה היא הוא. האומה היא הוא. צ'יפולה גם משלם על זה מחיר נפשי כבד כי הוא צריך להחזיק את השליטה במחשבה אצל כולם ושכולם יחשבו מה שהוא רוצה.

אצל מאן כמו אצל ש"י עגנון בספרות שלנו, יש תמיד מקרא שמות. שמו המלא של הקוסם הוא קָוָולְיֶירֶה צִ'יפּוֹלָה. קָוָולְיֶירֶה זה לא רק מחזר כי הוא מחזר אחר המוח שלך כדי לתפוס אותו ולהשתלט עליו, פירושו גם אבּיר, שֶׁבַלְיֶיה בצרפתית. לדוגמה בסאגה הנודעה "שיר של אש ושל קרח", רצף הרומנים של הסופר ג'ורג' ר. ר. מרטין, שעובד לסדרת הטלוויזיה המצליחה, "משחקי הכֵּס", יש דמות שנקראת "אבּיר הבצל", דאבוֹס שמו הפרטי. הוא בא מן המעמדות הנמוכים ובעצם קיבל את תואר האצולה שלו אות לנאמנותו. אין לו באמת תואר שכזה. הוא ימאי ומבריח שהתעשר ואז התקרב אל השלטון ובעצם הודבק לו התואר, אין לו אריסטוקרטיה מבית, וזה בדיוק צ'יפולה והפאשיזם הנשען על הַכְבָּרַת וְהָאֲדָרַת הפּוֹפּוֹלוֹ, העם. דהיינו הוא בא מן העם, מעריץ את האריסטוקרטיה ורוצה להשתלט על התודעה של ההמון כדי לשלוט בעולם וגם באריסטוקרטיה. קָוָולְיֶירֶה צִ'יפּוֹלָה, אביר הבצל שמחזר אחרי התודעה שלכם, יחבר בין הון לשלטון.

עוד מונח שכדאי לזכור הוא כמובן השם מאריו, משמעותו לוחם ונתגלגל ממארס, אל המלחמה הרומי. הרי בידוע הוא שהשלטון האיטלקי הפשיסטי העריץ את האימפריה הרומית על עוצמתה, למשל את גאיוס מריוס, מצביא רומי נודע שחי ופעל במאה השנייה והראשונה לפני הספירה. מאריו בסיפור שלנו הוא רק מלצר. גיבור מודרני ואנושי ביותר, בעצם אנטי-גיבור. הוא אחד מהקהל שהילדים כבר פגשו בו, מכירים אותו ומחבבים אותו. צ'יפולה מעלה אותו לבמה ומכנה אותו בכינויים ציניים כדי ללעוג לו. הוא קורא לו גָאנימֶד, אותו מוזג יפה תואר של נקטר, יין האלים, שבמקורו נחטף על ידי זאוס בשל יופיו אל האולימפוס ושם נאנס על ידיו. הסיפור הזה הִכשיר בעצם משכב זכר ואהבה הומוסקסואלית בחברה היוונית העתיקה והִצית את דמיונם של האמנים, הקרובים אל האני. עוד נקרא מאריו בפי צ'יפולה "אבּיר המפית" בשל היותו מלצר. אתם מבינים? זהו קְרב בין "אביר הבצל" ל"אביר המפית".

כל מאווייו של צ'יפולה כְּעור הנפש הם להשתלט על תודעתו של מאריו ורגשותיו לאהובתו כדי לאיין את האהבה. אבל זהו משחק מסוכן של מתיחת החבל, כי אליבא דמאן אי אפשר לשלוט על האהבה שהיא הרגש המניע את העולם בכוח ודוחף אותו קדימה, כמו שכתב מאן בסוף הרומן המודרניסטי המונומנטלי שלו "הר הקסמים", "דֶּר צאובֶּרבֶּרג" בגרמנית, הרי המונח "קסמים", מאחַז עיניים, מעסיק את מאן כל הזמן, אפילו ברומן האחרון שלו "פליקס קרול, וידויו של מאחֵז-עיניים" ובעיקר בהקשר של השטן והבחירה. שוב, האם הקסם הוא משהו שאני גורם לעצמי בהשתלטות האחר עליי, או שבאמת קיים קסם שכזה בעולם. מאן לא נותן תשובה חד משמעית לזה, אבל איך הוא מסיים את הרומן "הר הקסמים"?

"וכך, במהומה, בדמדומים, בגשם, הוא נעלם מנגד עינינו. חיה בטוב, הנס קסטורפ, בן אונים לחיים, בן לבב נאמן! תם ונשלם סיפורך. סיפרנו אותו עד הסוף; הוא לא היה קצר ולא היה ארוך, הוא היה סיפור הרמטי. סיפרנו אותו למען עצמו, לא למענך, כי הרי אתה צנוע היית. שלום עליך – – – אם תחיה ואם שם אחריתך! סיכוייך אינם טובים; אותו תענוג מחולות, שאליו נגררת, יימשך עוד כמה שנים קטנות, עמוסות חטא, ולא היינו נכונים לערוב במחיר גבוה לשובך בשלום. – – – הרפתקאות בשר ורוח, שהעלו את פשטותך לדרגה גבוהה, הן יקיימוך ברוח עד מעבר לזמן אשר אתה כבשר-ודם, ספק אם תוכל להגיע אליו. הגיעו בחייך רגעים, בהם צמח לך, מתוך המוות ופריצות הגדר הגופנית חלום-אהבה מלא-חזון ורב-ממשל. האמנם תעלה פעם גם מקרב חג-המוות העולמי הזה, מתוך אש-קדחת זדונית זו, שהציתה מסביב את רקיע הערב המוריד גשמים, האם תעלה ותבוא פעם גם מכאן האהבה?".

איזו פסקה זכירה ומופלאה לסיים בא רומן אדירים שכזה. התרגום היפה הוא של מרדכי אבי-שאול. אולי גם תעלה גם מכאן האהבה, כלומר, כנגד ההיעלמות של הנס קסטרופּ, גיבור הרומן, במלחמת העולם הראשונה, הוא כנראה מת במלחמה ההיא, סליחה על הספויילר, אבל זאת הסברה. כנגד המלחמה והמוות, הוא מעמיד את האהבה כדי שהאהבה תנצח. זאת תפיסה רומנטית שלובשת לבוש מודרניסטי זרם-תודעתי.

ועוד דבר קטן אחד. מה שחשוב הוא שבמתח הזה שבין אהבה למוות או בין אהבה למלחמה, יש נקודת בחירה של חירות, נקודת אל-חזור אצל הפרט שבה אתה חייב לנהל מאבק אלים נגד השתלטות הזולת, במקרה הזה המנהיג, על חופש הבחירה, והדבר בא לידי ביטוי בלאומיות והרבה פעמים בהתנגדות ללאומנות. כלומר כאן אין לך ברירה. יש איזו נקודה על פני הרצף כמו ב"מאריו והקוסם" שאתה אומר לעצמך, אוקיי, אז אני אתפשר, אז נעשה שלום, אז אני אוותר קצת ואתה תוותר קצת. אך יש נקודת אל-חזור שבה אתה חייב לנהוג חירות עשייה. זה לפי מאן. אתה חייב לנהוג באלימות כי אחרת, גם אם אתה עושה את זה באי-רצון, לא מתוך רצון מלא שלך ומחשבה מראש ותכנון, אתה מאבד את עצמך.

הנה דפיו האחרונים של הסיפור בתרגומה הנהדר של נילי מירסקי בלוויית הערות שלי המושמות בסוגריים, כדי שנטעם קצת את המופע של צ'יפולה ונהרהר בינינו מה זה מזכיר לנו. צ'יפולה כאן כבר בשלב מאוחר של הסיפור. הוא כבר עייף. הוא כבר עישן את הסיגריות ולא הסיגרים שלו ושתה את הקוניאק ולא השמפניה הוורודה שלו. צ'יפולה כל הזמן שותה ומעשן כי הוא מכור לא לשניים, אלא לכוח, לסטאטוס, לרצון להיות מספר אחת במרחב. התודעה שלו כל כך אובססיבית בשליטה שלו על האנשים באולם, והם רוקדים לקול צליפת השוט שלו בהוראה שלו, ואז קורֶה הדבר הבא:

"אפשר לומר ש'נפילתו' חוללה מהפכה: עִמה נשבר הקרח וניצחונו של צ'יפולה היה שלם. מכאן ואילך היה מטה הקסמים של קירקֶה, זה מגלֵב העור שקַתו עשויה בדמות טֶלֶף, מושל בכיפה ללא עוררים. בשעה שעליה נסב סיפורי – בלי ספק היה הדבר הרבה אחרי חצות – פיזזו על הבימה הקטנה שמונה או עשרה אנשים, אבל גם באולם עצמו קמה תנועה, וגברת אנגלייה אחת, במשקפי מצבט ובשיניים מאורכות, התרוממה ממקומה אף בלי שנתן המאֶסטרו דעתו עליה כלל, והתחילה רוקדת טָרַנְטֶלָה במעבר האמצעי. כל אותה העת ישב לו צ'יפולה שרוע על כיסא של קש בפינה השמאלית של הבימה, מעשן סיגריה ופולט את עשנה מבין שיניו הכעורות בפנים אומרות יוהרה; מנענע את רגלו האחת וצוחק לפרקים בלי קול, בטלטול כתפיים, השקיף אל ההילולה שבאולם ופעם לפעם הסב מעט את פניו והצליף בשוטו לעֵבֶר כּרכּרן זה או אחר שהחל להתרשל 'בהתענגותו'. הילדים היו ערים אותה שעה. אני מזכיר זאת בבושת פנים. רוח רעה שרתה על המקום, רעה יותר מכול לילדים, ואם עדיין לא הולכנום משם הרי אין זאת אלא שבשעת ליל מאוחרת זו כבר דבק בנו הרישול המופקר שנסחף בו האולם כולו. הכול כבר היה היינו הך. ומלבד זאת, והשבח לאל, לא היו הקטנים מסוגלים כלל לתפוס את המגוּנה והמביש שבשעשועים הללו. בתמימותם נמלאו חדווה שוב ושוב על שרשאים הם, שלא כרגיל, לשבת עִמנו ולצפות בחיזיון שכזה, במופע של עושה להטים. מפעם לפעם נרדמו על ברכינו לשעה קלה, ועתה, אדומי לחי ושְׁכוּרֵי מבט, ישבו וצחקו מקרב לב לקפיצות המשונות שקיפצו האנשים במצוותו של אדון ההצגה. הם לא תיארו להם שהערב יהיה מבדח כל כך, ובעליצות, בידיים לא אמונות, שיתפו עצמם בכל מחיאות הכפיים. ואולם חדוותם עלתה על גדותיה והם זינקו ממש ממושביהם שעה שפנה צִ'יפּוֹלָה אֶל ידידם ורֵעם מאריו, מאריו מבית הקפה 'אֶסקְוויזיטוֹ', ורמז לו לגשת אליו – רמז לו כדרך שמציירים זאת ספרי האגדות, ידו סמוכה לפני חוטמו והוא פושט שוב ושוב את אצבעו למלוא אורכה וחוזר ומכופף אותה כמין אנקול.

מאריו ציית. עד היום אני רואה אותו לנגדי, עולה במדרגות לעבר הקווליֶירֶה, העומד בתוך כך ומוסיף לרמוז לו באצבעו באותה התנועה הסמלית המגוחכת. הבחור היסס רגע קט, גם זאת אני זוכר בבהירות. כל הערב עמד לו, משכל ידיו על חזהו או טומנן בכיסי מקטורנו, שעון על עמוד של עץ במעבר הצדדי, לשמאלנו, במקום שעמד גם ג'וֹבאנֶטו בעל הבלורית הלוחמנית, וככל שראינו היה צופה בהצגה מתוך שימת לב, אך ללא עליצות יתרה – והאלוהים יודע מתוך איזו מידה של הבנה. דומה שלמורת רוחו נקרא עתה, לקראת סיום, לקחת חלק במופע גם הוא. ואף על פי כן מובן מאליו היה שנענה לקריאתו של צ'יפולה. הדבר כמו התחייב ממשלח ידו; ואף זאת, מן הסתם לא יכול היה בחור תם ופשוט כמוהו אף להעלות בדעתו להמרות את פיו של אדם עטור תהילה וכבוד כפי שהיה צ'יפולה אותה שעה. מאונס או מרצון נעתק אפוא מהעמוד שנשען עליו, הודה לעומדים לפניו שהסבו פניהם לעברו ופינו לו את הדרך אל הבימה, וטיפס במדרגות בחיוך של פקפוק על שפתיו המלאות…

מקטורן המלצרים הלבן הלמוֹ יותר מן החליפה הדהויה העשויה אֶרֶג דק מפוספס שבה טיפס עתה אל הבימה, בלי צווארון ורק מטפחת משי אדומה כאש כרוכה לו על צווארו וקצותיה טמונים תחת דשי המקטורן. הוא ניגש אל הקווליֶירֶה, אך הלה לא חדל לנענע את אנקול אצבעו לפני חוטמו, ומאריו נאלץ להוסיף ולהתקרב אליו, עד שנעמד הישֵׁר לפני רגליו של העריץ, בסמוך מאוד למושב הכיסא: בזקירת מרפק תפסוֹ צ'יפולה והפכוֹ ופניו אל הקהל, ואז סקר אותו מראש ועד כף רגל במבט אדנותי, מרושל עליז.

'מה זה, ראגאצו מיו' (נערי באיטלקית), אמר, 'כל כך מאוחר אנו מתוודעים זה אל זה? ואף על פי כן האמן לי שהתוודעתי אליך זה כבר… כן-כן, זה כבר שמתי עיני עליך ועמדתי על סגולותיך הנדירות. ואיך יכולתי לשכוח אותך? כן, העסקים, העסקים… אמור-נא לי, מה שמך? רק את שמך הפרטי אני רוצה לדעת.'

'שמי מאריו,' אמר האיש הצעיר חרש.

'אה, מאריו, יפה מאוד. כן, זהו שם רוֹוח. שם נפוץ, שם עתיק יומין, שמקום של כבוד שמור לו במורשת הגבורה הלאומית. בראוו סאלבֶה!' (ברכה! לטינית) והוא זקף את כתפו העקומה ופשט באלכסון את זרועו ואת כף ידו למחוות ברכה רומית. אם היה שתוי במקצת הרי אין כל תימה בדבר, אך הוא הוסיף לדבר ברהיטות ובהטעמה צלולה, הגם שבשעה זו נמסך בכל הליכותיו וגם בנעימת קולו איזה שׂובע לאה של פּאשה, איזו חציפות וגסות רוח.

'ובכן מאריו שלי,' המשיך בדבריו, 'יפה עשית שבאת לכאן הערב ואף התקשטתָ במטפחת צוואר נאה שכזאת, ההולמת להפליא את פניך ובלי ספק תכבוש את לב הנערות, נערותיה המקסימות של טורֶה-די-וֶנֶרֶה…'

ממקומות העמידה, בערך מן המקום שעמד שם קודם מאריו, עלה צחוק רם – צחוקו של ג'וֹבאנֶטו בעל הבלורית הלוחמנית, שעמד ומקטורנו מוטל לו על כתפו וצחק 'חה חה חה!' בקול לעגני ובוטה.

מאריו משך בכתפיו, כמדומני. על כל פנים חלף בו איזה זיע. אפשר שרַעַד עברוֹ, ותנועת הכתפיים לא נועדה אלא להסוותו לאחר מעשה, ולהראות בעליל את שוויון נפשו כלפי המטפחת וכלפי המין היפה כאחד.

הקווליֶירֶה העיף מבט על סביבותיו.

'עם ההוא שם אין לנו שום עסק', אמר. 'הוא פשוט מתקנא בך על המטפחת הנאה והצלחתה בקרב הנשים, ואולי גם על ששנינו מגלגלים שיח רֵעים כאן למעלה, אתה ואני… אם ירצה, אזכיר את מיחושי המעיים שלו. אין לך דבר קל מזה. אבל אמור לי מאריו: הערב באת לכאן להשתעשע… וביום אתה עובד אפוא בחנות סדקית?'

'בבית קפה,' העמידו מאריו על טעותו.

'כן, כמובן, בבית קפה! גם צ'יפּוֹלָה מחטיא את המטרה לפעמים. אתה מלצר אפוא, מוזג, גָאנימֶד – זה מוצא חן בעיניי, עוד רמז אחד לעולם העתיק – סַלְבְיֶיטָה (מפית באיטלקית זהו משחק מילים על רקע הברכה הרומית 'סלבה' שהושמעה לעיל) ופשט את זרועו במועל יד רומי.

גם מאריו התחייך. 'אבל בעבר,' הוסיף להעמיד דברים על דיוקם, 'עבדתי איזה זמן בחנות בפּוֹרְטוֹקְלֶמֶנְטֶה!' היה באמירה הזאת משהו ממשאלת הלב האנושית התמה, לסייע בידי חוזה הנסתרות ולהפיק מדבריו איזו מידה של אמת.

כך, כך! בחנות של סדקית!"

'היו שם מסרקות ומברשות,' השיב מאריו תשובה חמקנית.

'וכי לא ככה אמרתי, שלא תמיד היית גָאנימֶד, לא תמיד שירתת את הלקוחות ומפית בידך? צ'יפולה, גם כשהוא מחטיא את המטרה, עדיין אפשר לתת אמון בדבריו. אמור נא, אתה נותן בי אמון?"

מחווה לא ברורה.

'תשובה לא תשובה,' פסק הקווליֶירֶה. 'לא קל לרכוש את אמונך, מן הסתם. אפילו אני, כמדומה, מתקשה בכך. אני רואה בפניך איזה תו של הסתגרות, של עצב, אוּן טְרָאטוֹ דִּי מַלִינְכּוֹנִיָּה (תו של מלנכּוליה, איטלקית) אמור נא לי,' והוא לפת את ידו של מאריו, 'משהו מציק לך?'

'נו סיניורֶה!' השיב הלה בחופזה ובתקיפות.

'משהו מציק לך,' עמד הלהטוטן על דעתו בתקיפות כפולה ומכופלת. 'וכי איני רואה זאת במו עיניי? לא איש כמוך יתעתע בצ'יפולה! מדובר בנערות, כמובן – יד נערה באמצע. מצוקתך היא מצוקת אהבה'.

מאריו הניד בראשו נמרצוֹת. ובו ברגע שב והצטלצל בסמוך לנו צחוקו הגס של ג'ובאנֶטו. הקווליֶירֶה היטה אוזנו להקשיב. עיניו שוטטו אֵי שם בחלל, אך הוא הוסיף להאזין לקול הצחוק, ואז, כפי שכבר עשה פעם או פעמיים בעת שיחתו עם מאריו, נפנה מעט לאחוריו והצליף בשוטו לעבר חבורת הכּרכּרנים, לבל תרפינה ידיו של איש מהם. בתוך כך כמעט חמק ממנו בן שיחו, שכן ברעד פתאום סב הלה על עקביו ופנה אל המדרגות. כתמים אדומים בצבצו סביב עיניו. צ'יפולה נזדרז לתפוס בזרועו.

'עצור!' קרא. 'מה זה! רצונך לברוח, גאנימֶד, ברגע היפה מכולם, או רגע קט לפניו? הישאר כאן ואני מבטיח לך ניסים ונפלאות. אני מבטיח לך שתיווכח כי אין כל שחר למצוקתך. הנערה הזאת שאתה מכיר, וגם אחרים מכירים אותה – מה שמהּ? חכה! אני קורא את שמהּ בעיניך, הוא מתגלגל לי על קצה הלשון, והנה גם אתה כבר עומד לבטאו…'

'סילוֶסְטְרָה!' קרא ג'ובאנֶטו מלמטה.

הקווליֶירֶה לא הניד עפעף.

'אילו בריות חצופות יש בעולם!' אמר ואף לא העיף מבט כלפי מטה אלא השׂים עצמו כמוסיף לגלגל שיחה עם מאריו באין מפריע. 'מינֵי תרנגולים חצופים, שמקרקרים לצורך ושלא לצורך. מוציא לנו את שמהּ מן הפה, לךָ ולי, והוא עוד חושב הרברבן, ששמוּרה לו זכות מיוחדת לעשות זאת! אבל מה לנו ולו! הנה סילוֶסְטְרָה, לעומת זאת, סילוֶסְטְרָה שלך, למה לא תודֶה, הריהי בחורה כהלכה, לא כן? אוצר ממש! הלב פשוט גוֹוע כשרואים אותה מתהלכת, נושמת, צוחקת – איזה יופי! וזרועותיה העגולות בשעה שהיא מכבּסת ומטלטלת אגב כך את ראשה לאחור, לסלק תלתל מעל מצחה! מלאך משמיים!'

מאריו לטש לעֶברו מבט בוהה, ראשו זקור לפנים. דומה שגם הבימה, גם הקהל נשתכחו מלבו. הכתמים האדומים סביב עיניו נתרחבו ונדמו כמצוירים. דבר מעין זה לא ראיתי כמעט מעולם. שפתיו העבות נתפשׂקו.

'והוא מאמלל אותך, המלאך הזה,' המשיך צ'יפּולָה, 'או ליתר דיוק, אתה חש אומללות בגינו… וההבדל כאן הוא רב, יקירי, עצום ורב, האמן לי! האהבה טִבעהּ שיש בה אי-הבנות – אפשר אף לומר שאין בעולם דבר המועד לאי-הבנות יותר מן האהבה. אתה חושב מן הסתם, מה יודע צ'יפולה על האהבה, צ'יפולה ומומו הקטן? טעות, ידידי, הרבה הוא יודע עליה, וידיעתו עמוקה ומקפת, וכדאי להקשיב רב קשב לדבריו על אודותיה. אבל נניח לו לצ'יפולה, נניח לו מכול וכול, וניתן דעתנו על סילוֶסטרָה, לסילוֶסטרָה היפה לבדה! הכיצד? האם יכלה לבכר על פניך איזה תרנגול קרקרני הממלא צחוק פיו שעה שאתה שופך דמעות? לבכר אותו על פני בחור חביב וחם רגש כמוך? אין זה מתקבל על הדעת, איך זה אפשרי כלל, ומי כמונו יודעים זאת, צ'יפולה והיא. אם אעמיד את עצמי במקומה, אתה מבין, ואצטרך לבחור בין בול עץ שכזה, בין דג מלוח, תמנון שכזה לבין מאריו, אביר המפית, המתהלך עם אדונים, המגיש משקאות צוננים לתיירים, האוהב אותי בכל נפשו ובכל מאודו – אלוהים אדירים, הרי לִבּי לא יתקשה כלל בבחירתו, על נקלה אדע למי לתיתו, למי נתתיו זה כבר בפנים מסמיקות… וגם בחיר לבבי הגיעה שעתו לראות ולדעת! הגיעה שעתך לראותני, להכיר אותי, מאריו אהובי… אמור לי, מי אני?'

נורא היה מראהו של הנוכל המתחנחן, המנענע בגנדרנות בכתפיו העקומות, שולח מבטים של ערגה מעל שקיקי הדמעות התפוּחים שלו וחושף את שיניו הפגומות בחיוך מתקתק. אהה, אך מה התחולל בנפשו של מאריו שלנו שעה שהאזין למילות הפיתוי המתעתעות? יִקשה עליי לספר זאת, כשם שקשה היה לי לראות זאת, שכן היה כאן משום עִרטול נבכי הנשמה, הצגה לראווה של כִּליון נפש נואש, שפֶּתח נפתח לו פתאום לתקווה מאחֶזֶת עיניים. הוא צימד את כפות ידיו וקֵרבן אל פיו, כתפיו עלו וירדו בנשימות כבדות. מעוצם האושר לא האמין, כמדומה, למראה עיניו ולמִשמע אוזניו, ושכח בתוך כך אך זאת, שאכן מן הראוי היה שלא יאמין להם כלל. 'סילוֶסטרָה!' לחש המום מנהמת ליבו.

'נַשֵּׁק אותי' אמר הגיבן. 'האמן לי, אתה רשאי לעשות זאת. ליבי יוצא אליך. נשק לי כאן,' ובאצבעו המורה הצביע על לֶחיו, בסמוך אל פיו, זוקר בתוך כך את זרועו ואת ידו ואת זרתו. ומאריו גחן מאליו ונשק לו.

הס הושלך באולם. היה זה רגע מגוחך, איום ועוצר נשימה – רגע שִׁכרון החמדה של מאריו. ובדקוֹת הנוראות האלה, שבהן ראינו על כורחנו כמה שלובים האשליה והאושר ואחוזים זה בזה, עלה פתאום – לא מלכתחילה, אלא לאחר הנגיעה העגומה והנלעגת שנגעו שפתותיו של מאריו בבשר המאוס שנדחק אליו למוץ את עדנת אהבתו, עלה לשמאלנו, מתוך הציפייה והדריכות, צחוקו של ג'ובאנֶטו – גס ובוטה ושמח לאיד, ואף על פי כן, כך נדמָה לי, לא נטול איזו נעימה של חמלה על בעל החלומות שככה עלתה לו, לא נטול איזה הד ובת קול לקריאה 'פּוֹבֶרָטוֹ', שעליה כבר אמר הקוסם כי אין להפנותה אל איש אחר זולתו.

אך עוד בטרם נדם הצחוק הזה, עוד הנשיקה על לֶחיו, הצליף צ'יפּוֹלָה ושרק בשוטו באוויר למרגלות הכיסא, ומאריו נלפת והתחלחל. הוא עמד ובהה נִכחו, גווֹ מוּטה אחרונית וידיו נלחצות זו אחר זו אל שפתיו שטומאו; אחר כך נקש בפרקי אצבעותיו על רקותיו פעם ועוד פעם, הפך פניו והסתער מטה במורד המדרגות בעוד הקהל מוחא כף וצ'יפּוֹלָה משלב ידיו בחיקו וצוחק בלי קול, בטלטול כתפיים. ובהגיעו אל האולם, בעודו במלוא תאוצתו, סב מאריו על עקביו ברגליים פשׂוקות לרווחה והניף את זרועו, ושתי יריות מהדהדות בקעו מבעד לקול התשואות והצחוק.

נפלה דממה. אפילו הכּרכּרנים קפאו במקומותיהם ולטשו עיניהם בבהלה. צ'יפּוֹלָה זינק באחת מכִּסאו. הוא עמד וידיו פשוטות לפניו כמתגונן, כמבקש לזעוק: 'עצור! שקט! סורו ממני כולכם! מה קורה פה?!' אך בו ברגע צנח כשק כבד על מושבו, ראשו שמוט לו על חזהו, ומייד נפל הצידה על הרצפה, שם נשאר שוכב בלי נוע, צְרוֹר חסר צורה של בגדים ועצמות עקומות.

קמה מהומה בל תתואר. הגברות המרעידות טמנו פניהן בחיק בני זוגן. נשמעו קריאות להזעיק רופא, להזעיק משטרה. אנשים הסתערו על הבימה. אחרים התנפלו על מאריו, לפרוק את נשקו מעליו ולקחת ממנו את כלי המתכת הזעיר, האטום, הדומה אך בקושי לאקדח, שהיה שמוט לו בין אצבעותיו, ואשר קנהו הקטוֹן הוסב בידי הגורל לכיוון לא צפוי ומוזר כל כך.

הקמנו את הילדים ממקומותיהם – סוף כל סוף! – והולכנום לעבר הפתח, מול פניהם של צמד קאראבּיניֶירי שנזעקו לשם. 'זה היה באמת הסוף?' ביקשו הקטנים לדעת, לסלק כל ספק מליבם… 'כן, זה היה הסוף,' אישרנו באוזניהם. סוף מבעית, סוף גורלי. ואף על פי כן סוף שיש בו טעם של חירות. לא יכולתי ואיני יכול להרגיש אלא כך!".