close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הסדק שבאוויר

    יורם אורעד | סיפורים | התפרסם ב - 28.04.19

    א: סֶדֶק

    הוא ריחף באוויר…הסֶדֶק. הוא היה דקיק ואוורירי, דקיק ושברירי, דקיק וכמעט בלתי מורגש כמעט…

    אך קיים, ללא ספק קיים.

    שוב ושוב הופיע הסדק אל מול עיניו ושב ונעלם, הופיע ונעלם. בתחילה הוא הופיע להרף עין ועוד לפני שהעין סיימה להתמקד בו, נעלם. לאחר מכן שהה זמן רב קצת יותר והיה יציב קצת יותר. הוא רטט, אך ללא קול. לעתים היה נדמה לתמיר שהסדק פוער פתח בחלל עצמו. הוא דימה לראות מבעדו דברים אחרים, דברים שלא הכיר.

    מדולל כוחות שכב תמיר על מיטתו בחדרו בבית החולים, כמעט ללא תנועה, מוקף בבני משפחתו ובצוות הרפואי המסור.

    המכשירים הרפואיים שהקיפו אותו כבר בישרו על הסוף המתקרב.

    נשימותיו הלכו ונעשו רדודות יותר, חלושות יותר, פחות ופחות מורגשות על ידי הסובבים אותו ואפילו פחות מורגשות על ידיו הוא. תדירותן הלכה ופחתה. כל הסובבים אותו, והם לא היו מעטים, אהבו אותו והעריכו אותו במהלך חייו. הוא רצה להמשיך את הקשר החם הזה, הטוב הזה, האוהב הזה, העוטף הזה, במיוחד עם בני משפחתו ובפרט עם נכדו הצעיר אביב, בחור בן שלושים ושלוש שעמד גם הוא לצד מיטתו, מחובק על ידי אשתו ההרה. רצו להביא אליו את ניניו אך הוא סירב. רצה לצערם כמה שפחות.

    הצגים הרפואיים המשיכו להבזיק את סימני הסוף המתקרב, הבלתי נמנע.

    נשימותיו היו כבר מאד לא סדירות, ואי הסדירוּת שלהן הלכה והתגברה.

    קצב הלב פחת בהדרגה ואיבד גם הוא את סדירוּתו, בפרפוריה האחרונים של המשאבה המופלאה שפעלה מתחת לחזהו במשך תשעים ושמונה שנות  חייו והזרימה דם אל איברי גופו.

    לא היה מנוס… איש כבר לא יצילו, הרהר. תוך זמן קצר יכבו אותות חייו, אורות חייו, צלילי חייו. הוא תהה את מה יאבד קודם – את הראיה, את השמיעה, את חוש המישוש?

    ואולי פשוט יאבד את הכרתו בבת אחת ויצלול אל תהומות החושך הנעלמים, הבלתי ידועים?

    עצב הציף אותו. להפתעתו היה זה עצב נסבל, עצב שאפשר להכילו, לא יותר מאשר העצב שחש כשפרויקט שיזם, אחד מפרויקטים רבים פרי יוזמתו, לא צלח.

    יותר מזה, הוא גילה שהעצב הולך ומתפוגג בתוכו עם חלוף הזמן, עם התקרבותו של הקץ. ולבסוף…לא חש עוד עצב, רק השלמה מבורכת…

    כן, מבורכת.

    עוד מעט יאבד את הכרתו.

    …והנה שוב הסדק הדקיק, מופיע ונעלם, מופיע ונעלם, סדק שמעולם לא ראה כמותו, גם לא בחלומות.

    תמיר הביט בפני נעמה, אשתו הדומעות, חש (כן, עדיין חש, משמע עדיין חי, משמע עדיין קיים) את כף ידה המלטפת את פניו ברכות. הוא ניסה לבטא את שמה, אך למרבה תסכולו לא הצליח. לכן, ביטא את שמה רק במחשבתו. היה קשה לו לראות את העצב שעל פניה. הוא ניסה לפצותה על כך בעיניו שנעו לכיוונה, מודות לה במצמוצי עיניים איטיים וארוכים.

    זכרונותיו השתוללו לכל עבר, ללא שליטה וללא כיוון.

    היו לו ארבעה ילדים – שלוש בנות ובן, כולם נהדרים בדרכם שלהם, כולם, גם אם לא תמיד ראה אתם עין בעין. זרם של עונג עבר בתוכו כשנזכר בכך והוא הניח לעצמו להתענג על התחושה, גם בצל הקץ הקָרֵב. הוא זכר את משחקי הילדות ששיחק אתם, את הטיסה הראשונה שערך ביחד אתם לראשונה ואת עיניהם הנוצצות והמתפלאות בעת שהמטוס המריא. הוא זכר את התפעלותם הטהורה לנוכח טיסתו של המטוס, את התרגשותם מנחיתתו על אדמת מדינה זרה…

    ואז זרקו אותו זכרונותיו אל פליאתם לנוכח ניסויים פשוטים שערך להם בילדותם.

    ואז…הוא זכר לפתע היטב את עיניהם המרותקות בעת שסיפר להם סיפור, בין אם היה זה סיפור שהופיע בספר או סיפור שהמציא עבורם באותו הרגע.

    הוא נזכר בילדותו שלו, זכר את החיבוקים עם אמו, ועם סבתו האהובה, את ניצוצות האהבה שבעיניהן, את נשיקותיהן הלחות והחמות. הוא זכר את משחקי הילדות שגם עתה, על ערש דווי, התענג על זכרם. הוא זכר את נוף ילדותו הקסום, את החצר המופלאה והגדולה של ביתם, את הקסם שלה. הוא נזכר איך חזר לחצר כבוגר אחרי שנים רבות והתאכזב ממימדיה הקטנים ומתחושת הקסם שלא הייתה עוד.

    הוא זכר את נעמה אשתו בצעירותה וכיצד מעולם לא הייתה שבעת רצון מן המראה החיצוני שלה, מגזרתה, מתספורתה, למרות שחשב שהם נהדרים. תמיד חסרת סיפוק שכזאת. והוא אהב אותה גם בהיותה חסרת סיפוק שכזאת, ואולי דווקא הודות להיותה כזאת.

    במהלך חייו יזם והשתתף בפרויקטים מרובים, במיוחד בתחום החלל. רובם היו מוצלחים אך היו גם כשלונות לא מעטים. למרות העבודה הקשה והמורכבת, תמיד ידע לאזן בין הזמן והמאמץ שהקדיש להם ובין הזמן והמאמץ שהקדיש לנעמה ולמשפחתו. וזה עלה לו במאמץ רב, לפעמים תוך כדי צורך לוותר על פרוייקט אטרקטיבי במיוחד או להאריך את משך ביצועו, דבר שעלה לו לפעמים בכאב רב.

    ב: על הסף

    על סף אובדן ההכרה ראה אותו שוב… את הסדק. עכשיו הוא היה יציב יותר. לא עוד הופיע לסירוגין אלא שמר על נוכחות קבועה. הוא לא נעלם עוד אלא נותר על מקומו, פרוש באופן קבוע מלמעלה למטה.

    הוא התארך …

    הסדק.

    הוא התעבה בהדרגה…

    לפתע חש תמיר כאילו גופו הולך ומתפוגג.

    עוד אחת מתחושות סף המוות המתקרב? חשב לעצמו.

    גופו המשיך להתפוגג.

    ואז, מבעד לסדק המתרחב, ראה מבנים מוזרים ומרחפים שלא הבין את פשרם, שלא תפס אפילו את צורתם, ובוודאי שלא את מהותם. הוא חש שהוא יכול לגעת בהם בלי להושיט יד. הוא חש שהם מדברים אליו בדרך כלשהי. הסקרנות הבלתי נלאית, שליוותה אותו כל חייו, פעלה עליו גם כאן, על סף המוות…

    ואולי היה זה כבר המוות עצמו, מי יודע?

    גופו המשיך להתפוגג ללא הרף.

    עתה, גם הסובבים אותו התחילו להתפוגג – נעמה, ילדיו, אביב…הוא שמע מסביבו קולות בכי חנוקים.

    ולבסוף הסובבים אותו נעלמו לגמרי.

    תחושת ההתפוגגות של גופו לא חדלה לרגע. עוד מעט לא יישאר מגופו דבר.

    המבנים המוזרים וחסרי הפשר היו עתה לפתע מסביבו…יכול היה לגעת בהם במחשבתו, כן, ממש לגעת.

    והוא נגע בהם

    במחשבתו…

    הם היו נעימים למגע, אפילו משרים תחושה של…של אהבה? של אמפטיה? הוא לא היה בטוח איך נכון לקרוא לתחושה. רק בדבר אחד היה בטוח…הם היו נעימים.

    קולות הבכי של הנוכחים בחדר, שכבר לא ראה אותם עוד, הפכו מחנוקים לרמים יותר ויותר. קולות הבכי הלכו והתגברו, והקול הרם ביותר שזיהה היה של נעמה, ללא ספק. אבל לא הייתה לו עוד כל יכולת להגיב וגם לא לראות את הנוכחים ובוודאי שלא להגיב אליהם.

    ואז… רגע, אם אני מסוגל לשמוע אותם, וגם לחשוב על כל זה, אז בעצם באיזה מובן אני מת?

    עוד אחד משלבי איבוד ההכרה? הרהר. כאיש רציונלי שכל חייו ניסה לפרש את הדברים ולפעול בתוך העולם על פי ההגיון תוך התבססות על מידע מוצק, לא יכול היה, או לא העז, לחשוב אחרת. החשיבה הרציונלית פעלה גם כרגע, על סף מותו…

    …ואולי כבר עברתי את הסף הזה?

    הוא זיהה בתוך עצמו תחושה של חוסר נוחות.

    מה זה? חשב. או שאני קיים או ש…

    אין דבר, עוד מעט הכל ייגמר, ניחם את עצמו ללא מלים.

    מתח בלתי מוכר עבר בו…

    ומבוכה.

    איך זה ייתכן?

    עתה כבר לא שמע עוד את הנוכחים בחדר. הוא לא ראה דבר, לא שמע דבר ולא חש דבר.

    אבל הוא המשיך להיות בקשר עם המבנים המוזרים שריחפו סביבו, המבנים הנעימים.

    לפתע, באבחה אחת, חדרה בו ההכרה שהוא חסר גוף.

    ובאופן בלתי צפוי,  החלו לנבוע בתוכו זכרונות…

    זכרונות, זכרונות, ועוד זכרונות, תמונות מעברו,

    אבל לא היו אלה הזכרונות שציפה להם…הוא לא הכיר אותם, לא זיהה אותם.

    שום דבר מוכר לא הופיע בהם …לא נעמה אשתו, לא אביב נכדו , לא ילדיו, לא עבודתו.

    האם היו אלה זכרונות או אולי דמיונות שווא?

    … אם היו אלה זכרונות הרי שמעולם לא ידע על קיומם.

    אם היו אלה דמיונות, הרי שהוא טרם נתקל בדמיונות מוזרים שכאלה.

    לפתע הבזיקה בו ההבנה…

    כן, אלה היו זכרונות, אמיתיים, זכרונות של ממש, זכרונות שהיו טמונים בו כל העת, אבל שלא ידע שהיו טמונים בו…

    לא היה לו עדיין קצה חוט להיאחז בו, לפרש לעצמו מה הם…הזכרונות האלה. בכל פעם שחשב שהבין, חמקה ממנו ההבנה כמו רוח רפאים.

    ואז… הוא הבין.

    הוא נזכר.

    הוא חזר…חזר…

    אל עולמו האמיתי.

    כן, הוא חזר.

    אז כל זה… היה…היה…

    ג: אמא

    יד ענוגה ליטפה את ראשו ברכות, באהבה, יד חסרת ממשות חומרית.

    ולמרות חוסר ממשותה החומרית, היה זה ליטוף ממשי, ממשי יותר מכל ליטוף שהכיר בחיים אותם עזב כרגע, בחיים ששיחק, לאין ערוך ממשי יותר. היה זה ליטוף אוהב ורך, כפי שלא זכר כבר מזה זמן רב בעולמו האמיתי.

    הליטוף של אמא.

    לאחר מכן חיבקה אותו אמא חיבוק עז ועוטף שחדר אל תוך עומק ישותו.

    הוא עוד יצטרך להסתגל לכך, למגע הזה. ייקח לו עוד זמן. אחרי תשעים ושמונה שנים אינטנסיביות של משחק מחשב כה ריאליסטי, המגע מן הסוג הזה היה עדיין מוזר לו משהו.

    אין דבר, הוא יִתרגל.

    “ברוך הבא”, שידרה לו אמא. “זה הסתיים, אה?”

    הוא שידר לה הנהון בתשובה.

    “איך היה?” שאלה.

    הוא שידר לה בחזרה הנהון של שביעות רצון.

    “מרתק וקסום…”

    “וגם קשה, לפעמים אפילו קשה מנשוא”, הוסיף.

    היא ליטפה אותו ברכות ושידרה אליו חיוך רחב ואוהב.

    יורם אורעד

    יורם אורעד, כותב מאמרים בתחומים מגוונים, ביניהם, חינוך, מדע, טכנולוגיה ועתידנות, וכן סיפורים, בפרט סיפורי מדע בדיוני. פרסם את יצירותיו בבמות שונות, ובין הספרים שפרסם: "בכלוב הזמן", אוסף סיפורי מדע בדיוני ו"מסע אל העולם האחר" - רומן מדע בדיוני לילדים. כתב ופרסם גם ספרי לימוד לילדים ולנוער בתחום הפיזיקה. עובד בפיתוח תוכניות לימוד במדעים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 0
    • 2

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    לֵיצָן נוֹפֵל

    דן אלבו
    מַה שֶׁחָסֵר לִי עַתָּה הוּא צְחֹוק גָּדוֹל כְּמוֹ לִפְנֵי הַגְּשָׁמִים הַגְּדוֹלִים כַּאֲשֶׁר...

    הפליאה הזאת, איזה עולם מופלא

    יורם אורעד
    אירועים רבים מילדותי הרחוקה חרוטים בזיכרוני לא בהכרח בזכות ייחודיותם האובייקטיבית...

    התרת נדר

    חנה קב רוט
    היום שבו נשבעתי את השבועה הנוראה, התחיל דווקא כיום טוב ומבטיח....
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית