בצהרי יום הכיפורים, חיכתה למטוס שיטיס אותה ואת בנה לשדה התעופה הסמוך לעיר ושם, הבטיח לה הרופא בטלפון, ימתין לה עם אמבולנס לקחתם לבית החולים. האחות עשתה בדיקות אחרונות לתינוק והיא, בעודה ממתינה למטוס, שעטה לכיוון המטבח הצמוד לחדר האוכל ותרה אחר דבר מזון. ראתה את החבית שאגרו בה את פרוסות הלחם שנשארו על השולחנות בתום הארוחה ושיועדו למאכל לתרנגולי ההודו. שלתה פרוסה מעופשת, נגסה בה נגיסה אחת והשליכה אותה חזרה לחבית.
לימים, כשהתפנתה לחשוב, ניסתה להבין את פשרה של אותה נגיסה בלחם הניקודים. מדוע שברה את הצום בצורה כזו. הרי מעולם לא צמה מסיבות דתיות. אלוהים לא שיחק שום תפקיד בעולמה, מלבד כביטוי סרק, כגון, אלוהים אדירים, שוב איבדתי את המפתח וכיו"ב. היא צמה משום שגדלה על המסורת הזו בבית הוריה, היא צמה כהזדהות עם עמה, היא צמה בגלל האתגר. מה אם כן היתה המשמעות של שבירת הצום בדרך שאומרת, איני רעבה כלל ואשבור את הצום בפרוסה מעופשת לשם עצם השבירה. חשבה אולי בשעת מצוקה, גם אתאיסטית כמוני זקוקה לאלוהים וכאילו אמרה לו, אני צמתי כמצוותך ואתה מעולל לי כך?! הריני שוברת את הצום, שתדע לך, ועכשיו תדאג לבני.
הקיבוץ הקטן, בימים שלפני מלחמת ששת הימים, היה מבודד. בית החולים הקרוב ביותר היה במרחק שעות רבות של נסיעה, בדרך לא דרך, אשר על כן במקרים של פיקוח נפש, היה מטוס פייפר נוחת במנחת הקטן לרגלי הקיבוץ ומחיש את החולה לשדה התעופה הסמוך לעיר ומשם היה החולה נלקח לבית החולים. באותו יום כיפור, חלה תינוקה, שהיה בן שלשה חדשים בלבד, הקיא, סרב לאכול ובכה עד שלא יכול עוד. היה יום חם במיוחד ובאותו בוקר נמדדו ארבעים מעלות בצל, האוויר היבש להט והתינוק סרב לשתות ואת המעט ששתה – פלט. היא חששה שיתייבש לפני שיגיע לבית החולים ויקבל נוזלים בעירוי.
כשהיו כבר במטוס, לא העיפה ולו מבט דרך החלון, למרות שתמיד רצתה לראות את ערבת ים המלח ממעוף הציפור. זה צריך להיות מראה מדהים, חשבה. אבל הפעם היו כל מעיניה נתונים לתינוק. עיניו היו עצומות ונדמה היה כישן, היא ניסתה לבדוק אם הוא עדיין נושם, ורעש מנועי המטוס הפריע לבדיקה. היתה כל כך שקועה בדאגתה לתינוק, שלא הבחינה שנחתו, אלא כשהטייס אמר הגענו ועזר לה, התינוק בזרועותיה, לצאת מהמטוס. יצאה והביטה סביבה. שום אמבולנס לא חיכה לה. בצד עמד קומנדקר עם חיילים. מיהרה לגשת אליהם. אתם חייבים לקחה אותנו במהירות לבית החולים בבאר שבע, הפצירה בהם בבהילות.
"חברה," אמר לה אחד מהם, "אנחנו מקבלים הוראות רק מהמפקד ואנחנו בכלל אמורים לנסוע בכיוון ההפוך לבאר שבע."
ניצבה בחזית הקומנדקר ואמרה: "או שתסיעו אותנו לבית החולים, או שתדרסו אותנו. אני לא זזה מכאן."
לא ברור האם האיום או מראה התינוק המעולף למחצה עשו את שלהם, אבל אחד החיילים דיבר קצרות במכשיר הקשר ואחר כך פנה אליה: "עלי לקומנדקר. נוסעים לבית החולים."
עברו שנים. הילד הבריא והם כבר לא היו בקיבוץ. בהשפעת שכנתה, שהיתה גם ידידה שלה, החליטה לשוב ולצום. בערב יום כיפור חשה כשצמה, כמי ששב הביתה ממרחקים. למחרת, לקראת הצהרים, פרצה מלחמת יום הכיפורים. כשנודע לה על כך בחדשות, אמרה לעצמה: עד כאן! ניגשה למטבחון, פרסה לעצמה פרוסת לחם, נגסה בה פעם אחת והניחה אותה על מעקה המרפסת בשביל הציפורים.
סיפור מצמרר שבא חשבון לא רק עם אלוהים, אלא גם עם עצמנו, מה מזין את אמונתנו, את חוסננו הנפשי ברגעים של נסיון.
כתוב כמו סצינה קלנועית. יכולתי לדמיין בעיני רוחי את האם בכל שניה במהלך הסיפור, מהתגנבותה ללחם העבש בקיבוץ, ועד עמידה כמו לביאה לפני הקומנדקר.
סיפור על מהותה העוצמתית של האמהות, שאין לה גבולות, ואין לה כנראה גם אלוהים.
תודה רבה אילנה על קריאה כל כך קשובה ומפרגנת. ריגשת אותי בתגובתך!
אילנה, הלוא כל הסיפורים של חנהלה הם גם בבחינת סצינה קולנועית שאת יכולה לראות ממש מול עינייך, גם אם לא היית במעמד המתואר בהם. לא ככה?
בדו את כותבת יופי. כל סיפור חי, זורם, ומעניין. יפה יפה. מה עם ספר?
תודה רבה רבה בדו! הספר בשלבי עריכה,ומאז שמסרתי את הסיפורים נוספו רבים, אז זה מתמהמה, אבל בוא יבוא. המון תודה על העידוד והפירגון!
היי חנה
במקרה הגעתי לכאן ושמחתי למצוא את הסיפור הקצר שלך – אשר כרגיל במעט מילים אומר הרבה.
ולמרות שבהתכתבותנו האחרונה כתבת שנגמרו לך הסיפורים הקיבוציים, הנה יש עוד… ואת יודעת שאני אוהב את סיפוריך
לצערי האתר שריכזתי הלך לעולמו, אך סיפוריך בו, נשמרים.
בהצלחה בהוצאת ספרך ד"ש לקובה – אמנון
איזו הפתעה נעימה, אמנון. בקרוב עתיד לצאת ספר סיפורים שלי בהוצאת טוטם ספרים. אתה רשום בין האנשים שאני מודה להם. לחלק גדול מהסיפורים (כל ספורי הקיבוץ) האתר שלך היה אכסניה ראשונה ומעודדת. צר לי מאד שהאתר החשוב הזה נסגר.תודה כפולה ומכופלת לך!
היי חנה,
מסתבר שאת 'שיאנית' הסיפורים ב"סלונט" (12 עד היום, כשבמקום השני ירון אביטוב עם 10 סיפורים ע"פ הספירה שלי) – וטוב שכך!!! הסיפורים שלך מרתקים תמיד, מאירים כל פעם זווית אחרת מהחיים בכלל ומחיי הקיבוץ בפרט, וכתובים בשפה פשוטה ונפלאה כאחת, כתיבה לא 'פטפטנית' אלא ב'תבנית' מהודקת אך בהירה וקולעת בדיוק לעומקם של דברים, בבחינת 'מעט המחזיק את המרובה'. מאז ימי "כותבים קיבוץ" בעריכתי ובשותפות היפה, תרתי משמע, עם יעקב גוטרמן ואמנון ורנר (גם אני כואב את היעלמו לבלי שוב של אתר "סיפורי קיבוצים" של ידידנו המשותף, אמנון), מאז אותם ימים רחוקים אני קורא בהנאה גדולה את סיפורייך ושמחתי לקרוא על הספר שלך שעומד לראות אור בקרוב, וכמובן שאמהר לקרוא בו.
בהצלחה וכל טוב,
צביקה אלון
תודה רבה צביקה, שמחתי והופתעתי. זוכרת לטובה שכינסת את סיפורי לכרך השני של מספרים קיבוץ. אף אני מצרה על כי אתר חשוב כמו ספורי קיבוצים, ביוזמתו של אמנון , איוריו של גוטרמן
ורבקה שהדיאלוג עמה היה תמיד נעים, נסגר. כשיצא הספר שלי, אתה בין אלה שאשלח לך אותו בשמחה.
כמו תמיד חנה סיפורך מרגש, כתוב באופן מרתק ומושך לקריאה, כה הרבה בסיפור הקצר; אימהות וכל עוצמות הרגש שהיא עוטפת, דילמות בנושאים עקרוניים, ציות לפקודות או לצו המוסר, נהניתי מאוד לקרוא את סיפורך
תודה רבה נגה יקרה על קריאה קשובה ועל התגובה!