"כל המגרש אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות"
(גיטין)

על אף הבדלי האופי ביניהם ואולי דווקא בגללם הם אהבו זה את זה אהבה גדולה מאוד. הוא היה אדם מתון, נעים הליכות, מאמין ושומר מצוות מבית הלל. היא היתה בעלת נפש סוערת, עתירת דמיון וחוש הומור. קיימה מצוות כהלכתן. המטבח שלה היה כשר והיא הקפידה על דיני אישות, אבל בלבה סברה שאם אכן קיים אלוהים הוא לבטח אינו מתעניין במה שעולה על שולחנה או במתרחש במיטתה.

 היו להם שלושה ילדים. בת ושני בנים. הילדה היתה בגילי והרביתי לשהות בביתם. אהבתי את מזגו הנוח של אביה, את חוש ההומור של אמה ואת הניצוץ הפראי בעיניה. השהות בביתם היא מזיכרונות ילדותי המתוקים ביותר.

 כשהתקרבה אמה של חברתי לגיל חמישים היא אמרה לבעלה, "אני אוהבת אותך ותמיד אוהב ואין גבר אחר בחיי. אבל אני מרגישה חנוקה בבית. הייתי אישה מסורה ואם מסורה, אבל לא חייתי את חיי. יש עולם מלא בחוץ ועוד מעט אחמיץ אותו לגמרי. אני מבקשת ממך שתשחרר אותי ותיתן לי גט."

 שום דבר בחייהם המשותפים, שהתנהלו רוב הזמן על מי מנוחות, לא הכין את הבעל למהלומה שניחתה עליו. פעם ופעמיים פתח את פיו לענות, אך שום קול לא יצא ממנו. כשמצא לבסוף את קולו אמר, "אני חושב שאת עושה טעות גדולה, אבל אם זה מה שאת רוצה…"

"זה מה שאני רוצה," השיבה וקיבלה גט.

 בתחילה הסתערה הגרושה הטרייה על עולמה החדש בנמרצות ובהשתוקקות רבה. קיצרה את שמלותיה, הרחיבה את מחשופה, למדה הלכות איפור. השתתפה בחוג לציור ובחוג דרמטי של חובבים, טיילה עם חוגי מטיילים של החברה להגנת הטבע. אני פגשתי אותה לא פעם בחברת גבר זה או אחר בתיאטרון ובקולנוע. לאחר זמן חשה ריקנות ותפלות והתגעגעה עד כלות אל בעלה לשעבר. באחד הימים ישבנו שתינו בבית קפה, והיא סיפרה לי את סיפור גירושיה לפרטיו.

"הייתי צריכה להתרחק ממנו," אמרה לי, "כדי להבין עד כמה אני אוהבת אותו ועד כמה חיי חסרי משמעות בלעדיו."

"אם כן," אמרתי, "קומי ועשי מעשה."

"אני מתכוונת לבקש את סליחתו ולהתחנן שיקבל אותי בחזרה," התוודתה.

"לא תצטרכי להתחנן," אמרתי לה, "הוא יהיה מאושר אם תשובי אליו."

לפני שהפכה מחשבה למעשה גילו לה ילדיה שהגבר שלה, אביהם, עומד לשאת אישה. קשה היה לו בלי אישה, אבל מכיוון שהיה אדם הגון ופירש את מצוות הדת בדרכו המקפידה, לא רצה לקיים יחסי אישות ללא חופה וקידושין. הוא נשא לאישה מכרה מבאי ביתם. אישה שעזרה לו לרפא את נפשו אחרי גירושיו. הוא הוקיר וכיבד את אשתו השנייה, אבל אהבתו היתה נתונה לאשתו הראשונה.

ושניהם, הוא וגרושתו, הפכו להיות אנשים עצובים מאוד. יום אחד, ללא כל סימן מוקדם פקע לבו הדואב. "דום לב," קבע הרופא. יום אחרי שקמו ילדיו מהשבעה הם התבשרו על מות אמם בנסיבות מסתוריות. אני שכאבתי את גירושיהם ועוד יותר הצטערתי על הסתלקותם מהעולם הזה, התנחמתי בכך שאומנם נפרדו בחייהם אך לא במותם.

** מתוך "ההצגה של מיסיס לורה", חנה קב רוט, טוטם ספרים, 2020, עמ' 207-208.