ישנה מגמה שלא זכתה להתייחסות נאותה בשירה ויש לשים אליה לב. קיימות כיום בשירה העברית-ישראלית משוררות טוטאליות הכותבות כמעין אֵלות גדולות שירדו אלינו מהאולימפּוס או מהר סיני, שירה דחוסה, רגשית, חכמה אסוציאטיבית, ההולכת בגדולות ואפשר לכנותה בשקט שירת הרחבוּת. הן אנטי-מינימליסטיות ובדרך כלל, כל אחת בדרכה ובמידתה, מתאפיינות ברליגיוזיוּת פרטית. משוררת שכזאת הייתה כמובן אמירה הס ז"ל, שהשירה כמו הידבּרה ממנה על כל ההיבּטים הלינגוויסטיים המיסטיים האתניים שבה ואך לטובה. אך גם בינינו כיום יש משוררות הכותבות ברוח שציינתי לעיל והן טובות מאוד. על שלוש מהן ועל ספריהן, אני מבקש לכתוב כאן.

בגלל התעוזה:

חיה אסתר, מלתעות ירושלים

הספר הזה כשמו כן הוא, בולע אותך, לועס ומעכל, מפרק לגורמים והכול דרך הפריזמה של העיר הקדושה, זו של מטה וזו של מעלה, אשר תמיד גורמת לתהפוכות הנפש.

חיה אסתר (1941) היא בראש וראשונה משוררת, אך גם ציירת ואמנית מיצב ישראלית, ואכן הספר הגדוש והדחוס הזה מלֻווה בציוריה החזקים המתאימים לרוח השירים ומתכתבים איתם.

לראשונה התוודעתי לחיה אסתר המשוררת, או כותבת הרצפים הפרוזודיים, דווקא בספר סיפורים קסום הקרוי "אבנים רכּות" (עקד, 1983). לשונה ועולמה שבו אותי כקורא ומאז ליוויתי את שירתהּ כקורא נאמן. זכור לי בייחוד ספר שירים חזק ביותר שלה בעל שם ייחודי אקזיסטנציאליסטי-אמוני, שאפילו ז'אן-פול סארטר החילוני למהדרין היה חותם עליו בשתי ידיים: "כי הריח יש לו מבוא גדול באהבה" (הוצאת מִרְחָף, 1998). השירה זורמת מתוכה והיא יולדת אותה פעם אחר פעם. עד כה ראו אור 19 ספרים משלה ו"מַלְתְּעוֹת ירושלים" (הוצאת מִרְחָף, 2022) הוא ספרה העשרים.

"מַלְתְּעוֹת ירושלים", איזה שם נהדר לספר. ואכן ירושלים דילעילא, זו של מעלה, וירושלים דילתתא, זאת של מטה; זאת של הרוח וזאת של החומר, זאת של הנפש והנשמה וזאת של הכּוּס והדגדגן – מילים חביבות על המשוררת – כי זאת יש לדעת, חיה אסתר היא משוררת ארוטית מאוד, מינית עד הקצנה, ואף בתחילת דרכה כיוצרת פוטרה מעבודתה כמורה בבית ספר חרדי לבנות; שתי הירושלים האלה מתאחדות לאחת ותופסות את המשוררת במַלְתָּעוֹת מיסטיות יומיומיות, בלילה וביום, כשראשה מונח על הכרית והיא חולמת, או בלֶכתהּ ברחוב כחולמת בהקיץ.

זאת ירושלים אימתית, חודרת וכואבת, מרגשת ומרטיטה, מרטיבה אישה אהובה, עושה סקס; ירושלים של קדוּשה ושל מִין, של קדֵשה, שמִן הכביכול חטא ייוולד לו הטוהר. יש כאן זרימה מופלאה של מֶלֶל-פֶּלֶל נשי מידבּר אליך, זורם בכל גופך, הקורא.

סבור אני כי שמות השערים יאמרו לא פחות מציטוט השירים: "המפרכּסת המשתגעת", "מִנחת תאנה", "סעדתָּ מלאכים בכיכר החלומות", "מלתעות ירושלים", "מטרוניתא", "מזמורי מִרפסת", "אוולד שוב", "בז ההיסטוריה". או שמות העבודות המלוות את השירים, הציורים: "ללא כותרת", "ששון עמוק", "סלעים עפים", "מפתחות הזמן", "לא תם ולא נשלם", "להסניף קסם", "אהיה אשר אהיה".

זאת שירה אחרת, מחויבת ומחייבת המפרכֶּסֶת מתוכהּ, המחברת חוטי גשם דקים לחוטים מיסטיים. כאמור הרבה מהשדה הסמנטי הוא של קדוּשה ושל מין. סקס שהוא תשוקה דתית עזה וקדוּשה שהיא התגלמות של תאווה בריאה לחיים. זו מין משוררת יעקב פרנקית שכזאת בין המאה העשרים למאה העשרים ואחת. למשל, איבר המין מדומה לעלה תאנה, הדגדגן לתאנה עצמה, מתיקות המיץ הנמצֶה. כיוון שהרצפים ארוכים הֵמָּה, אני מצטט כאן לדוגמה שני פרגמנטים, כמה שורות להתרשמות:

"…אני חופנת את עֶרוותי שְׁעָרִים נפתחים במוח שלי חלונות נפערים / בורות נפערים במוח שלי אני יוצאת מהמוח שלי תודעות נושאות את רוחי / הופכות אותי לעץ מתפתל בַּגֵאיות בַּמישורים בַּנקיקים שערות ערווה רחפניות / באו אל ים הנשיוּת הדְּפנות הפנימיים פורחים בצפיפות תאנה חנטה פגיה בכוּסי / אני יולדת תפרחת חלומות אוכלת תפרחת חלומות מאכל תאווה אני סוף? סוף אני? / נמסה מתמוססת נבלעת אין מילים", או "מלאך בפסגות דגדגנִי נחש מיתולוגי עולֶה מהים צוחק צחוק אדום שואג בַּגזעים טווֶה / מיתרי אור שְׂרפים מטיילים בכף ידי אני מאוננת אלוהים עינוגֵי בשׂרִי".

רואים אתם, זאת משוררת שהרשימה פה קטנה עליה. חוגגת את היש המוחש בקריאות יש יש יש! שולחת אֶס-אֶמ-אֶסים לשמיים. לא חשוב להקיף את הספר הזה מכריכה לכריכה אלא לדלות מתוכו שורות ארגמן ורצפי זהב. היא זורקת לעזאזל, ממש כך, את המידתיות השירתית, את האיפוק, את ניסוח הרגש במשׂורה. ברגע שוויתרת על ההתניות המסורתיות האלה שלך כקורא אתה שם איתה כאוהב שירה וחיים עד הסוף.

מלתעות ירושלים, חיה אסתר – שירים ועבודות אמנות, עיצוב ותצלומים: שלמה גודלבסקי, ניקוד: גילת עירון-בהר, עימוד: רונית גלעד, הפקה: ארט פלוס ירושלים, הוצאת מִרְחָף, תשפ"ג 2022, 123 עמודים, 99 שקלים

בגלל המחשבה

יהודית אוריה, האור של החלום יהיה ממשי יותר – מכתבים ליוליה

הייתי אומר כי מבין שלוש המשוררות המצויות כאן יהודית אוריה (1955) היא הפסיכולוגיסטית ביותר והאוניברסאלית ביותר. באמצעות הפסיכולוגיה והסוציולוגיה במובנה הרחב של מגע בין תרבויות וגלישה מתרבות אחת אל רעותהּ, מצליחה שירת אוריה להגיע לעומקים נדירים ברצפים.

אני מלווה את שירתה מזה שנים וקראתי בעבר את "חלל מושלם" (תמוז אגודת הסופרים, 1994) ואת "רשימותיה של חוה" (כרמל, 2003) ואפילו כתבתי רשימת ביקורת על ספרה הקודם "צבאים" (פרדס, 2016). כך כתבתי: "אוֹריה היא משוררת מעשירה ומרתקת. מעין יונה וולך של האינטלקט. השדה שלה רחב והסקרנות והפתיחות כלפי העולם עצומות. במקום מתח בין רגש לשכל היא יוצרת השלמה – האמנות והמדע מתאחדים. מזרח ומערב מתקרבים ונמזגים".

בספר החדש שלה "האור של החלום יהיה ממשי יותר – מכתבים ליוליה" חמישים רצפים פרוזודיים. חלקם באים בדמות שיר חופשי וחלקם ממש קטעי פרוזה חווייתית. זה לא באמת משנה כי אצלה הכול זורם.

גם אוריה בדומה לחיה אסתר היא משוררת מאוד מינית ואֶרוטית, משוררת מעוררת ואמיצה. אלא שאצלה הגוף הפיזי הופך פעמים רבות למילה כתובה. יש לה ממד פוסטמודרני של עיסוק בטקסט עצמו בארס פואטי במובן הרחב של המילה או בלשונה "לחיות בגוף שלי את הכתב".

יש לה כל כך הרבה שורות ארגמן חזקות בספר הזה בתוך הרצפים החופשיים שחלקם טיפוגרפיים ובשל האורך לא אוכל להכיל כאן רצף שלה, אך הנה שורות חזקות אחדות שליבתן פנייה לנמענת אהובה שיש איתה יחסים מורכבים ביותר:

"… יש כל כך הרבה דרכים למות, ודרך אחת לחיות. / להתבונן בסיגליות / האלה. / את נושאת אותי על דוּגית הדיבּור // המוח שלך יפה כל כך, שהוא הפוך אותי למכשפה הבוראת / את שפעת הפרחים הסגולים האלה. / יש כל כך הרבה דרכים למות, ורק דרך אחת לחיות".

ניכר בשירה הזאת שהיא כמהה לנמען, גבר מדבֵּר, כמיהה לזולת קיימת כאן, רצון בקשר. יש עיסוק אינטימי בשפה שהופך תקשורת לאנטי-תקשורת בגלל הזדייפות המילים ויש מודעות חזקה בלב השיר לכך למשל "מה יהיה כשהנפש משוטטת עירומה בחורף בלי בגד? / אני רוצה לשמוע שפה שמוחקת את כל השפות".

האֶרוטיוּת היא אורגנית וכלל עולמית עם הצומח כמו בפרוזה הפנטסטית של אוּרסוּלה לה גווין, למשל, בלוויית תמונות מיתולוגיות שהן ג'סטות ארוטיות גדולות של חוויה בשורות כמו "אני מזמנת את הפָאוּן הירוק, המאזין לי ממרחק על אחד הענפים, / ריחו ריח פעמונים / חבל שאי אפשר לצלם / אני ירוקה ונפתלת אל שוקֶיךָ כאל גזע עץ ענק…" יש כאן המון שורות טובות מאוד מעין אלה של ג'סטות מיתיות גדולות.

בעצם אליבא דאוריה החיים באמנות טובים מן החיים עצמם. זה לא אסקפּיזם בלבד, זאת לא בריחה אל מחוזות הדמיון; זאת גם לא סובּלימציה, מעין עידון וריסון של המציאות כפי שאנחנו חושבים על מעשה האמנות, זאת בעצם מהות ודרך חיים. ככה היא חיה דרך האמנות. זה אורח חיים, וכאן נכנסת אהבתה הגדולה של המשוררת המוסיקה באשר היא, שכל כך מדברת אל לבי. ממוצרט ומלחינים אחרים ועד קַנְטֵה חוֹנְדוֹ, "הזמר העמוק", סגנון שירה בפלמנקו, המוסיקה מבקיעה מתוך התודעה הכותבת:

"האומץ לשתוק ולמחוק ולא להיות, לעמוד באי היכולת להיות, באי היכולת / לקרוא, כי הדבר האחרון שקראת או המוזיקה האחרונה ששמעת טובים / מכל דבר שתוכלי לעשות".

נראה כי הצבאים החופשיים של הספר הקודם הופכים כאן לצבעים בעי"ן, צבעים פסיכדליים תודעתיים בשורות יפות: "אַתְּ ההארות הסגולות-הכחולות-הירוקות-האדומות – / פרחי התודעה בהתרחבות-האישונים;… הצבעים שיבואו / הרגעים שאיני יכולה להכיל; / פתוחה / כְּפֶרח לא חרד מחרקים ומדבורים, / נשמה הפוסעת באוויר / קלה / ומשוטטת…".

כן כן, זהו הפסיכולוגיזם הפסיכדלי. לא רק פרויד והילדה המשחקת בבובה ומריונטה החוזרת בספרות מלילי פרי ועד אֶלֶנָה פֶרַנְטֶה מצויים כאן כמו בספרים הקודמים של אוריה, אלא כמובן גם ארכיטיפּיים יונגיאניים מובהקים של טרם הֱיות הילדוּת. משהו המוטמע ומוטבּע בנו תרבותית ממש באופן גֶּניוּסי, זה בגֶנים שלנו ואנחנו לא יכולים לברוח מזה. שיר חזק ויפהפה שכזה שאצטט כאן נושא בחובו אף את שם הספר הזה נקרא "בֵּין פְּסִיכֶה לְאָמוֹר". אָמור הוא כמובן קופּידון, והשיר נוגע בנפש ובתשוקה, ארוס, במגע ובריחוק הקיים בהן. המיתולוגיה נטמעת בתוך הפסיכולוגיה והפואטיקה המודרנית. הנה:

"אסור לי לראות / את פָּנֶיךָ. / רק להיכָּוות / מטיפּת / הזרע / שלךָ. // אני רוצָה לישון איתךָ, ולראות על מה אני חולמת / האור של החלום יהיה ממשי יותר, / קורן ממש באוויר מעל לַחדר, / חלום בהקיץ של אור לבן // אני רוצה לשבת בגביעי הפרחים שבעיניךָ, / אני רוצה לשבת על הכיסאות הגבוהים בתוך אישוניךָ, / שתרים אותי גבוה באוויר עד ששמלתי תתעופף / וייגלו עַגבותיי לעיניךָ. // אני רוצָה לשבת על עיניךָ כמו על כיסאות כּלָה, / להיות עיוורת ולמשֵׁש אותךָ בכל גופךָ, / להיוועֵד בנבואת ליבךָ – בָּעירום הרוטט ממנו כמו גשם וְטל // אתה מחבק אותי מאחור / ונושם באוזניי מתוך חלום / בַּשעה העמוקה ביותר של הלילה, / כשעיניךָ מתעוררות הפוכות לתוך חלומךָ".

בהמשך הספר יופיעו רצפים פּרוזודיים יפים שבמרכזם חוויות ביוגרפיות הכתובות באופן אסוציאטיבי, שירי ומקורי. מדובר בחוויות הגירה, חוויות ילדות ומשפחה והגשמה עצמית של נפש צעירה. קיימת ברצפים האלה גם נהייה אחר תרבויות אחרות, לעתים קדומות, אך תמיד זרוֹת לדוברת שהיא נמשכת עליהן בחבלי קסם רוחניים, אבל גם פיזיים מאוד כמו למשל שדיה השחומים והשופעים של השכנה שהייתה לה כְּאֵם, עניינים פוליטיים של גדולים בעיני הילדה התמימות והחכמות כמו משבר הטילים בקובה, כשתמיד מלווָה את הילדה האהבה הטוטאלית למוסיקה באשר היא. זה לא רק המוסיקה של התרבויות והמלחינים הגדולים, זה בעצם הכוכבים ששרים אלינו, זה הניגון של היקום כולו, שהשירה של אוריה היא לחלוטין חלק ממנו.

האור של החלום יהיה ממשי יותר – מכתבים ליוליה, יהודית אוריה, עריכה: חגית חוף, תפיסה גרפית ועיצוב: אפרת גולן, פטל הוצאה לאור, 124 עמודים, 60 שקלים

בגלל ההוויה

בשעת הבּוּגנוויליה, חנה סֵקֶרָה

יש לומר כי גם רוח השירה של חנה סֵקֶרָה הולכת בגדולות, אבל הייתי מייחד אותה וקובע שמבֵּין השלוש היא משוררת הטבע המובהקת. היא יותר אקולוגית, יותר אקופּואטית פּנתֵאיסטית, מתחברת לטבע, אֶל החיטה ואֶל ההר. היא יוצרת, אפילו בתוך הוויה אורבּנית למדי, מתוך מציאוּת חקלאית ושדה סמנטי אַגררי.

אני זוכר, למשל, שדוד אבידן שהיה משורר האגו והאדם ובוודאי לא משורר הטבע, אקזיסטנציאליסט אורבּני מובהק, סנט פעם במשורר והמתרגם הנהדר משה בן-שאול, בקובעו במין הגדרה צינית כי בן-שאול המוקדם הוא משורר חקלאי פרוגרסיבי, רק כי הייתה בשירתו המוקדמת של בן-שאול יסוד אהבה לנוף הארצישראלי ולכל הצומח והנובע ממנו בהר, במישור ובעמק; אבל ספריו הראשונים של בן-שאול, שהיה די מינימליסטי לעומת סקרה הזורמת, ספרים כמו "מגדל שמש", או "מפרשי מלח" הם קסומים ביותר. נוף הוא לא רק עניין לזרזירים וחזירים כפי שסבר ברטולט ברכט בטעות, אלא הוא קסם בלתי רגיל במגע עם השפה. כזאת היא למשל שירת הנוף הלירית של יעקב פיכמן, שירתו הא-טונלית המאוחרת של אבות ישורון, וגם שירת הרחבוּת של סקרה.

יש אצלה תפקיד למרווח הנשימה בין המילים לעִתים בשורה עצמה היא מפרידה ברווחים כפולים בין המילים, בעיקר בשורות דומיננטיות החוזרות. קשה להדגים זאת כאשר ההיבט הטיפּוגרפי יוצא חסר בגלל הציטוט בביקורת הבא בלוכסנים. הנה למשל שיר יפה שלה הנקרא "פָּנים גיאולוגיות":

"תודעה זורמת בין שכבות גיאולוגיות של זיכרון ושִׁכחה / הר   מישור   עֵמק   הר / מים שקופים על געש מצולות / מכַווצת ומרחיבה   קול   תנועה   מרחב   זמן / זורקת מאובּנים לַמצולות / רואָה רחוק / שקוף כקריסטל / הר   מישור   עמק   הר // אומרים על המת "הוא בשמיים עכשיו" / בעוד התולעת מכלה את בּשָׂרו להרבה גלגולים / זחל   גולם   פרפר / והעצמות, קווי המתאר של גופו ופניו / באדמה שזוכרת את כל קִמטי הנפש / תחוחי עפר בין נביטה לקמילה / הר   מישור   עֵמק   הר // נרקיסוס חיפש בזרם הנהר את השְׁכבות הגיאולוגיות / בקווי המִתאר על פניו / קמטי הנפש / מצולות שקופות כקריסטל / הר   מישור   עֵמק   הר // הֵד זיכרון שהתפוגג תוחם לפתע ומזכּיר // להיות / כּאן".

סֵקֶרָה מתוך השלוש היא הפחות מוכּרת במסדרונות המילייה. היא לימדה ספרות בבית הספר התיכון ובאוניברסיטה הפתוחה. היא בעלת תואר שני בחינוך ודוקטורט בספרות עברית. עד כה הוציאה שני ספרי שירה: "נמֵס ברוח" שראה אור בהוצאת עִתון 77 בשנת 2018 ו"קולות מקצֵה השקט", סטימצקי 2020.

סקרה היא משוררת טבע אקספרסיבית-פוליטית, ויזואלית. יש אצלה חיבור חזק בין תיאור טבע או נוף לתולדות הציור, מנִתחי הבשר של סוּטין ועד רצפי הריבועים הצבעוניים ב"ברודוויי בוגי ווגי" של מונדריאן. האינטלקט האמנותי החזותי שלה מתערבב בנוף, נכנס ויוצא ממנו, עד שאינך מבין כלל האם אתה בתוך ציור של נוף או בתוך נוף ממשי, ויש גם הרבה מאוד שירֵי מחאה חברתית זועקת. היא פוליטית במובן הליטֵרָרי עד קצות אוזניה, ולטובה. רוצה לומר, דברים פיזיים אצלה עוברים הפשטה רוחנית; הטבע החלקאִי המוחשי הופך לטבע חקלאי שבעולם הפנימי של הנפש. היא מרבה לעבוד בתבניות של חזרה. כאשר היא מזהָה שורות חזקות הבאות אליה, היא חוזרת עליהן בתוך השיר עצמו תוך התפתחות, ויש לה המון שירי חַלון יפים. אישה עומדת בחלון ומביטה בנוף והנה באים הרהורים קיומיים ואף רליגיוזיים ותמיד סנסואליים. היא חזקה מאוד בזה. הנה שיר יפה המדגים נאֶה את הנאמר בפסקה הארוכה הזאת, "עפעפֵּי היום":

זיכרון ושִׁכחה כנהר ואבנים / זֵכֶר מתחלף בסֶכֶר גלוּת מתחלפת בגלוּת / מהזמן ומהמקום ומנטפֵי עצמךָ / החומקים / מהיֵש / וחלומות פותחים את עפעפֵּי היום בשברֵי ויטרז' / כגוּשי בשר מדממים מהאנקולים בְּציור של סוטין // וצריך להתעורר לריח האדמה בַּגשם / אדמה מיוחמת מתעבֶּרֶת טעם אדמה מפרָה / ומשׂבּיעה וממלאה ומייפה את / הארץ להתהלך בּהּ זוהר רושם קווי מִתאר / באישה אחרי מעשה אהבה // להושיט יד אֶל האופק ולתפוס נֶטֶף אלוהים / בְּאישון העין של ההֶרֶף / לעשות את ההעדֵר לנוכחות / אלוהים   רוח   הדמיון   האינסופי / ענבֵי קיץ נמחצים / אל עפעפֵּי היום".

בשעת הבוגנוויליה, חנה סֵקֶרָה, הגהת ניקוד: גלית גולדרייך, הוצאת כרמל, 128 עמודים, 74 שקלים