close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • המשורר הלאומי היא משוררת

    פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ' | מחשבות | התפרסם ב - 08.06.18

    יש משהו ברוח השפה העברית שמחייב רגישות יתרה כשניגשים לפענח אותה. כל מילה ומילה נושאת על גבה הדהודים אלוהיים. ולחלן את האל מהעברית? כנראה שזה בלתי אפשרי. מרחב הפרשנות הענק הזה מאלץ משוררים לפקוח עין אינטרטקסטואלית רגישה, משכילה ומפוקחת במיוחד. בשדה הקוצני, הכמעט מיסטי הזה, עלו ובאו ממימֵי השפה משוררות רגישות וחכמות במיוחד, דור אחר דור, באופן שהוא כנראה יוצא דופן למרחבי ארצות השירה.

    כשפרופסור לאה גולדברג שאלה “וּמה עושים בסוסים במאה העשרים?” היא ידעה, בחוש ספרות מפותח ורגיש, שבמאה העשרים ואחת תופיע מהנדסת־משוררות גדולה – תהילה חכימי – ותענה לה: מחר נעבוד. שתי המשוררות עונות על השאלה המתבקשת ביותר בשדה המחשבה, העולה שוב ושוב, לשם מה בכלל לחשוב. כלומר, לשם מה נחוצה היצירה. האחת מתייחסת אל העבר, והשנייה אל העתיד.

    פרופ’ לאה גולדברג

    המרחב הספרותי לא שונה מכל שאר המרחבים, כלומר, הוא לא חף מדעות קדומות. וכשמציבים משוררי ענק זה לצד זה על אותו מרחב, אז מיתוס המשורר ייקח את כל הקופה, כלומר, נראה בחזיוננו בחור מהורהר, מדוכדך שבראשו חופרות עמוק מחשבות גסות ומחוספסות. ככה נחרט אלתרמן בזיכרוננו, ככה נחרט גם ביאליק וככה מסתבר ונחרטות גם דמויות המשוררים עד ימנו. לא שלא היו משוררות נפלאות בתקופתם, אלא למשוררות לא היה סיכוי להתבלט או לקבל אותה הכרה ציבורית. הכוח המניע של המחשבה על שירה הוקיע מראש כל סיכוי כזה. שפת השירה הנשית היא שפה עדינה ועמוקה אף יותר ממקבילתה הגברית ולו רק משום הדיכוי המתמשך שמוליד שירת מעיינות בשדה קוצים שרוף. משום כך, לביקורת השירה השוביניסטית כנראה ולא היה את הכלים לפענח אותה. ובהיעדר כלים כאלה לא זכו משוררות רבות לעלות לדרגת המיתוס, “המשורר הלאומי”.

    ואז הגיעה המאה העשרים ואחת

    תנועת שחרור האישה והעבדות, וצמיחת תנועות המחאה בצל תרבות מחאה אמתית ופילוסופית כמו ההיפ הופ, הסיטה לראשונה את זרקורי העניין אל המדוכאים. זאת נוסף להיות המאה הזו הדיגיטלית ביותר, שפיתחה את המגפה המוזרה ביותר בעידן “הרשתות החברתיות” – הבדידות, הצמיחו מחדש את הצורך בלימודי הקריאה, כלומר, פענוח הטקסטים. כך לראשונה נוצרה, עקב בצד אגודל, היכולת לקרוא שירה נשית. זה לא שהשירה הנשית שונה במהותה היום משהיתה לפני מאה או יותר, אלא שלמדנו להעריך את מורכבויותיה.

    בישראל, היווסדות תנועת השירה “ערס פואטיקה” היא הבעבוע של כל חשיבות המחאה ולא בכדי היא מובלת על ידי משוררת, עדי קיסר. לטענתי, השירה העברית מגיעה לשיאה בעיקר בגוונים הנשיים שלה, דווקא משום העומקים של המדיום השירי והעידון הנדרשים לו. משוררות כמו קיסר וחכימי הן התוצאה הישירה של חשיבת שירה מזוככת שמובלת כבר עשורים על־ידי הגות נשית. לולא אותה עדינות, לא היה שום סיכוי לחברה הישראלית של ימנו לפתח מנגנוני חשיבה עדינים הנדרשים כל כך במציאות מורכבת וטעונה כשלנו.

    קורות חיים של משוררות

    ספרה של חכימי, מחר נעבוד, הוא מופת לשירה כזאת בעידן המודרני. שירה שחודרת את ארובת העין כמחטים פוצעות ובאותו זמן מזככת את הנפש. שירה חכמה, בוגרת ומלאת רבדים עדינים. אם מחר נעבוד, אז מה היום? מתבקשת השאלה, והתשובה היא: היום נלמד לקרוא.

    רכבת אוניברסיטה

    עַל הַמִּדְשָׁאָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל אוּנִיבֶרְסִיטַת בֶּן גּוּרְיוֹן שֶׁבַּנֶּגֶב

    שָׁמַעְתִּי מִישֶׁהוּ אוֹמֵר:

    הַדָּבָר הֲכִי טוֹב שֶׁקָּרָה בִּבְאֵר שֶׁבַע

    זֶה הָרַכֶּבֶת שֶׁמַּגִּיעָה יָשָׁר לְתוֹךְ הַקַּמְפּוּס

    בְּלִי שֶׁנִּצְטָרֵךְ לַעֲבֹר בָּעִיר.

    רָצִיתִי לִצְרֹחַ:

    הָעִיר הַזּוֹ זֶה לֹא הַזּוֹנָה שֶׁלָּכֶם יָא מַנְיָאק

    אֲבָל שָׁתַקְתִּי.

    תהילה חכימי

    בשיר “רכבת אוניברסיטה” (עמ’ 53), חכימי מזככת את עמדתה המהותית של המשוררת בחברה הישראלית. המוסר הכפול שהשיר מוקיע, כלומר, הרכבת שחודרת לתוך העיר באר שבע, פולשת למרחב האקדמי, מרחב ההשכלה – מרחב גברי שהיה סגור בפני נשים – לא עומד כביכול בסטנדרטים של הסטודנטים. הפריפריאליות של העיר הדרומית, שנתפסת בעיניי הנוסעים על הרכבת כמגעילה, מעוררים כעס לא רק במשוררת אלא גם בקוראים. הקתרזיס שאמור להגיע עם תשובתה של המשוררת בתוך המרחב השירי נמחץ תחת השתיקה הצורמת בסופו. זה משקף באופן פנטסטי את המציאות החברתית שבגינה המשוררת נשארת אילמת.

    הגברים באים לשאוב ממרחב ההשכלה הנשית, הפריפריאלית, הזרה להם והנתפסת בעיניהם כנחותה, את כל מה שיש לה להציע. כשיסיימו ויתעצבו תחת שכלה ולבה, יירקו עליה ויבוזו לה. חכימי מצליחה להאיר את המוסר הכפול הזה, ותרבות האונס בפרט, באמצעות שירה מהודקת, חדה ועדינה בו בעת. עם זאת, האמירה הבסיסית שלו על ניצול, מעמד וכוח, נשארת אוניברסלית ולא תלוית זמן.

    השירה הזאת מונעת מתוך תנועת האלימות הישראלית הדומיננטית, הצבאית שמצויה כמעט בכל מקום במרחב הציבורי. המשוררת משקפת את עמדתה הלוחמנית באמצעות שירה. הצעקה של חכימי היא צעקתן של האילמות. אקורד הסיום חסר האונים כביכול, שבו מסתיים השיר, הוא בדיוק זה שהופך את השירה הזאת לגדולה עוד יותר. האיפוק העדין ומלא החוכמה והחמלה, הוא היופי בשירתה.

    המשוררת היא פרופסור

    הגיבורה שמנסה להגיע אל יום המחר, יום העבודה, עוברת מסע עינויים אבסורדי בדרך לשם, בעיקר בגלל הנשיות שלה, כפי שהיא משתקפת כמובן במציאות החברתית. אותו מרחב תרבותי שהצמיח את מיתוס אלתרמן, משורר מחונן ללא ספק, סירב תחילה לראות בלאה גולדברג כמשוררת שווה לו, אם לא מחוננת ממנו. כמה מבין התלמידים לומדי השירה של ימנו מכירים בעובדה שלאה גולדברג היתה פרופסור? כנראה מעט מאוד ביחס לאוהבי שירתה. היחס האבסורדי הזה בין המיתוס שקבע את פני התרבות, וביחס להשכלתן של הנשים בעמדות מפתח, מלווה את החברה בכלל ענפיה עד היום. גולדברג היא לא יוצאת דופן.

    אם נשיא ארה”ב צריך להיות בדרן ותו לא, אישה באותה עמדת מפתח, לו ותהיה, צריכה להיות בעלת לכל הפחות דוקטורט בכימיה קוונטית – ראו ערך ראש ממשלת גרמניה, אנג’לה מרקל. דפוס זה חוזר שוב ושוב כמעט בכל עמדות הכוח, ואתם מוזמנים לבדוק את זה. בַּמקום שבו גבר בעל כישורים בינונים נבחר בלי היסוסים להוביל רעיון, אישה צריכה להיות על סף הגאונות בכדי לקבל את אותו התפקיד. “הגברים / שצורחים בטלוויזיה / עושים מלחמה במציאות.” (עמ’ 57)

    כל זאת ועוד בא לחזק את הטענה ששירת המשוררות העבריות היא שירה על גבול הגאונות. בישראל בלתי אפשרי לחיות משירה – גם המשוררים המצליחים ביותר נאלצים למלא את יומם בתוכן נוסף. מציאות חיים זאת, במיוחד כשאת אישה שמשתכרת מראש כשלושים אחוזים פחות ממקבילך הגברי, מובילה לשירה מורכבת, חכמה ובעלת עידון מיוחד שאני לא מוצא אצל רוב המשוררים הגברים.

    מחר נעבוד של חכימי הוא ספר מופתי, שכל קריאה בו מרחיבה את הנפש ומאלצת השתהות. הדיוק וחוכמת השירה, חוכמת ההנדסה וחוכמת המציאות, מתאגדים זה בתוך זה לצורת רעיון קוהרנטי, הדוק ומשוכלל, ומוכיחים שמיתוס המשורר הלאומי הישראלי היה מאז ומתמיד, ומלכתחילה, משוררת.

    “[…] אני אכתוב שירה / כמו ג’וק שמשאיר עקבות על רצפת האמבטיה / כמו חתול עייף בשמש / כמו פועלת בפס יצור רועש / עם שכר מינימום וחמש שעות שינה […]” (מתוך קודש וחול, עמ’ 70).

     

     

    פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ'

    פבל אלכסנדרוביץ‘ מובשוביץ‘, בעל תואר ראשון בספרות בתכנית לכתיבה יוצרת ובבלשנות מאוניברסיטת תל-אביב. נולד בוִיטֵבְּסְק שבבלארוס במאי 1989. שנה לאחר מכן עלה עם הוריו לרְחוֹבוֹת, מסע שארך שלושה ימים ועבר דרך שלוש מדינות: רוסיה–הונגריה–ישראל. סיפוריו ושיריו התפרסמו במספר כתבי עת שונים, והוא הוציא שני אלבומי ראפ. ספר ביכוריו "פתיתי שלג בחמסין" יצא לאור בשנת 2017 בהוצאת ספרי עתון77.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 3
    • 3

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    המומלצים לילדים

    מערכת סלונט
    המומלצים לילדים ינואר 2018

    נאומו של אינקיטַטוס בסנאט הרומי

    אלי יונה
    נאומו של אינקיטַטוס* בסנאט הרומי (שיכול לשמש גם כיום נבחרי ציבור...

    חירות המחשבה של המדע הבדיוני

    יורם אורעד
    לעוף על כנפי הדמיון הרחק ככל שרק רוצים ומֵעֵזִים אך להתבסס...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית