close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • המקרה המוזר והלא ייאמן

    יעקב בוצ'ן | סיפורים | התפרסם ב - 25.01.17
    לכבוד אירוע ההצלה שקרם עור וגידים, עצר גם מנהל הקרקס את מסעו. אולי לא רצה להפחיד את החיות.

    יעקב בוצן

    המקרה המוזר והלא ייאמן 

    שקרה בשביל־ישראל

      

    ביומה הראשון של ההליכה, כבר במחצית היום, נתי הצטער על כך שלא שמע בקולה של שירלי אשתו ולא התאמן דיו כדי להשיג כושר גופני טוב. כלומר, כושר גופני בכלל לא היה לו, כי עבד בישיבה על כיסא כמעצב דוגמאות לחולצות ולשמלות טריקו. אפילו גידל כרס קטנה. בסך הכול היה בן ארבעים וחמש.

    משמורת דן לפסל האריה השואג בתל חי הגיע בקשיים מרובים וחסר נשימה. שם צנח. בקושי חלץ נעליים והסיר גרביים ועיניו נפערו כשראו את כפות רגליו. הוא לא הניח למראה הנפוח האדום-צהוב-לבן להפחידו, זכר שאסור לפוצץ יבלות. רחץ את כפות הרגליים, ניגב וייבש היטב, פידר אותן בטלק ונכנס לשק השינה ומיד נרדם. ואפילו שרגע לפני שנרדם נזכר שלא טילפן לשירלי, כוח לעשות זאת כבר לא היה לו.

    בבוקר, גרב שני זוגות גרביים על כל כף רגל והכניס, תוך כאבים וגניחות אוי, את כפות הרגליים לנעלי ההליכה החדשות. לשמע הגניחות נחפזו אליו שני מטיילים ושאלוהו אם על מות טרומפלדור הוא נאנח. הביט בהם נתי ואמר, “אם טרומפלדור זה היה מרגיש חצי הכאבים ממה שאני מרגיש, ועדיין מתכוון לעשות את שביל-ישראל – אז הוא היה גיבור.” הוא אכל ביסקוויט עם גליל ריבה משפופרת, לגם כמה לגימות מים, טילפן לשירלי, אמר לה: “מה זה יבלות! שלא תדעי!” ויצא לדרך.

    מחמת הכאבים בכפות הרגליים, צעד באיטיות יוצאת דופן, ולמרות הנוף היפה של עמק החולה שנשקף לעיניו, לא יכול היה שלא לחשוב שעד סיום הדרך, בטאבה שבדרום, נותרו לו עוד כמעט אלף ק”מ… והחליט שיחשוב רק על ההווה. רק על היום. בעצם, רק על הרגע. כיצד הוא מניח את פסיעת הרגל הבאה, וכיצד הוא סופג את הכאב.

    אף שלהליכתו בשביל-ישראל נצטרפו סיפורים רבים, דווקא לא אותם אנו באים לספר כאן. ברור שאת שלב היבלות והשפשופים עבר גם עבר. אט אט התחסן גופו וגיבש כושר גופני ניכר; מדי בוקר ומדי ערב היה משוחח עם שירלי ואומר לה לאן הגיע ולאן הוא מתכוון להגיע. לא שואל אותה לשלומה ולא לשלום תאומיו, שכל כך התנגדו לצאתו למסעו, והיו שבים ואומרים לו בכעס: “מה אתה, דון קישוט?!” כל שיחה איתה היתה קשה לו. מעולם לא נפרד ממנה לתקופה כה ארוכה וקשה, ומעולם לא התרחק זמן כה רב מגופה שאהב.

    אם כן, לא את סיפור ההליכה היומיומית אנו באים לספר, אלא את המקרה המוזר והלא ייאמן שקרה לנתי. ואפילו היית אומר לו שמקרה כזה יקרה אותו היום, היה מנפנף אותך באצבעותיו ואומר, “חליק! – מה אנחנו, ילדים?”

    השכם בבוקר, כשכבר לא היה לילה אבל עדיין לא היה יום, נתי התעורר ויצא משק השינה. התנדנד ויחף נעמד לא הרחק מקצה הצוק שבמכתש רמון, והשתין בהנאה. אחר כך חזר, התיישב על עקביו והתבונן על העולם. הוא הביט על פאת השמים המוורידה במזרח, על עומק המכתש ההולך ומתבהר, על ההרים הנפלאים סביב, על הטבע החזק, הגאה, השותק.

    שני יעלים הגיחו בשקט מאחוריו, ואלמלא החלו בהופעת התגוששות, לא היה חש בקיומם. “דיר בלאק!…” סינן אליהם, “תנו קצת שקט! הרסתם לי ת’חיים!” ובכל זאת, ישב עוד כחצי שעה, בהה כה וכה, התגאה בעצמו על שכה רחוק הגיע במסעו בכוח רגליו ורצונו, וחשב, את רוב הדרך עשיתי כבר. צ’יק צ’ק ואני בים סוף.

    מרוצה מעצמו ומרוצה מחייו, נחפז ונעל את נעליו, סידר את תרמילו ואת שק השינה, לגם מים, לקח את המקל שאימץ לעצמו לפני עלותו ברכס הכרבולת – ענף עץ פשוט, עם ראש לא נוח לאחיזה – התבונן במפה, וצעד לעבר המקום שממנו יורדים למכתש.

    כדאי להגיד כי נתי, אף שהוא סובל קצת מפחד-גבהים, לא נתן למעצור זה להפריע לו בהליכה בשביל, ותמיד מצא דרכים לעקוף את הפחד. קשה עד מאוד היה לו הטיפוס על הארבל הזקוף והתלול. הוא בכה מרוב חוסר אונים ואובדן עצה. כשהגיע לברזלים התקועים בהר להקלה ולביטחון המטפסים, אמר לעצמו, אם אתה מביט פעם אחת למטה – אתה מת. והחליט ללמוד בעל פה את הקטע האנכי שנותר לו. אחר כך אמר, קיבינימט! קשר כאפייה לעיניו, וטיפס על הארבל בעיניים עצומות ותוך מישוש. והיו עוד הרים.

    באשר לרכס הכרבולת שמעל המכתש הגדול. שמע על נער אחד, מתוך קבוצת נערים ונערות, שנפל לתהום. הלם וחרדה. מסוק. הקבוצה הפסיקה את ההליכה בשביל-ישראל. ואכן, רכס הכרבולת היה לו במשך יום שלם עינוי של הליכה קשה מייגעת ומפחידה. מימינו תהום המכתש, תחתיו שיפועי הדריכה, וההר עצמו שצורתו ככרבולת – עלה ורד, עלה ורד. מעידה אחת ואתה מרוח על קרקעית המכתש כמו שפריץ מקופסה של צבע.

    אבל עכשיו הוא יורד בספק שביל, במכתש רמון. נעזר במקלו. לא צריך להסתכל על הנוף. תגיע למטה תסתכל. בכל אופן, לעתים הוא שולח מבט לפנים. שעת בוקר מוקדמת, המכתש ריק מאדם. הצללים ארוכים. טבע בראשיתי.

    מדרום-מערב למצפה רמון, על קרקע המכתש, אולי ליד צינור דולף, אולי ליד פכפוך מתמיד של מי פלג, צמח מטע מדהים של כמאה עצי בננות. צפופים ומרוכזים. הם היו גבוהים כפליים מעץ בננה רגיל, ומהם הנצו גזעולים רבים וסבוכים. גם פרי גדל-מידה. נראה כי מינרלים מיוחדים היו שם באדמה. ונא לא להקל ראש: קונספירציה מספרת על הבננה כי הובאה מחוץ לכדור הארץ, משום שהיא הפרי היחיד שאין לו חרצן, ולא נוטעים אותו כדי שיהפוך לשתיל.

    נתי הגיע לקרקע המכתש.

    הציץ במטע הבננות שניצב לא הרחק ושקל אם לגשת לראותו. עוד כשישב השכם בבוקר והביט על תוואי הדרך שעליו לצעוד במכתש עצמו – למד לאן עליו ללכת. לא תמיד זה אפשרי. הוא החליט להמשיך.

    צועד וצועד, תרמילו על כתפיו, ראה עכשיו ממרחק את השיטה הבודדה בדרום-מזרח, ואליה שם פעמיו. הוא לא היה צמא ולא רעב, כל כוחותיו עמו, לבו מלא שמחה והוא ממש שומע את הדרך הקוראת לו, בוא חביבי.

    בצל השיטה הסיר את תרמילו, הניח את מקלו, התיישב, נשען על התרמיל, שתה קצת מים, אכל קצת חלווה והביט על סביבותיו. מעניין איפה אישן היום…

    כמה מהררי המכתש היו חשופים. השכבות שמעליהם הוסרו בתהליכי בלייה וסחיפה.

    נתי נח כרבע שעה וקם והמשיך ללכת. כובעו על ראשו והמקל מושחל בתרמילו בזווית שחצנית. הוא הגיע למצד גבוה. סימון שביל-ישראל הוביל לפסגתו. נתי יכול היה לעקוף – איש אינו רואה – אבל הוא צעד על השביל כאילו היה זה חוט זהב. לא סר ממנו לא ימינה ולא שמאלה. זאת היתה המחויבות הפנימית שלו.

    ידיו על מותניו, עמד והתבונן במצד שהופיע בדרכו, וחשב מה לעשות.

    מצד זה, גובהו היה כבית בן שלוש או ארבע קומות. לא סוף העולם. רק מה? קשה לטיפוס. אין היכן להיאחז. הקיף אותו וראה שבשום מקום המצב אינו טוב יותר. חזר לנקודת ההתחלה וחשב: ואיך עלו למעלה מסמני השביל? אם הם יכולים גם אני יכול.

    שלף את המקל – שיהיה בידו על כל מקרה – ומבלי לחשוב פעמיים החל לטפס.

    ואכן, מה שנראה מלמטה קשה לטיפוס, היה בטיפוס בפועל קשה מאוד לטיפוס. המקל הוחזר למקומו ונתי אכל אבק בכמויות של גמל בסופת חול. הביט מטה, הביט מעלה. עוד נותרה לו כברת דרך. תזרוק את התרמיל שלך, טמבל. לא זורק תרמיל אישי. מי יודע מתי אזדקק לו ודווקא אז לא אוכל להגיע אליו. פעם אחת נאחז בשן סלע שבלטה מהמצד ומשך עצמו, והסלע ניתק. הוא נפל כשניים-שלושה מטרים לתוך אדמה פריכה.

    זה לא עניין עם החרא הזה, קילל נתי, שעיניו מלאו אבק, ופיו ואפו ואוזניו ופרצופו וחזהו ושערותיו. הגעתי עד כאן, אגיע גם למעלה. והוא התרומם וניסה שנית, והיה במצב שבו רק חיבק בכל כוחו את המצד, ובנעליו עלה סנטימטר אחר סנטימטר. שוב לא העז לגעת בסלעים בולטים – אותו לא יקברו תחתם. וכשהיה מהפסגה מרחק הושטת יד, גם אז לא ההין לאחוז בסלע ורק חיכה שנשימתו תחזור לתקנה ומוחו ישוב להיות צלול כדי לחשוב איך הלאה. בינתיים אני מחבק הר.

    במאמצים רבים ובתמרונים מסובכים – בהם קילל לא אחת את התרמיל הכבד שעל גבו, את אשתו, את ילדיו, את אמו שהביאתהו לחיים – מצא עצמו על הפסגה השטוחה.

    דבר ראשון התיישב. הסיר את התרמיל, הניח את המקל ושתה ושתה. ואפילו הרשה לעצמו לשטוף מעט את פניו, שמגעם כנייר-זכוכית. שטח הפסגה כשטח חדר האמבטיה שבביתו. אתמול, כשהלך ליד מישור הרוחות, ירדו כמה טיפות גשם. מי שם לב. אבל עכשיו השמים מתעננים בצורה מוזרה ומהירה, כאילו לכל העננים הכבדים נועדה פגישת פסגה.

    כשהיטיב להביט על גג המצד ואף למששו, הבין שאין הוא שטוח, אלא עשוי משטחים של עפר ואדמה וסלעים. רכן והציץ מטה: גבוה המנוול! ועכשיו, איך לרדת. כל הכוח הלך לי מהטיפוס הזה. חייב לנוח כמה דקות ולהחליט.

    קירב את חפציו אליו, נשכב על צדו ונרדם.

    הוא ישן שעה או שעתיים וניעור מתוך התכווצות שרירים כה עזה בשוק ימין, עד שהיה עליו לצעוק צעקות רמות לכל מרחבי הנגב. ואפילו בתוך הכאב חשב, איך זה שכולם כאן חירשים.

    מצעד העננים מעל לראשו הכביד והלך והחשיך את השמים ואת המכתש. נתי החליט להקדים רפואה למכה, ופרש את שק השינה, הוליך את הרוכסן ופתח אותו, והנה קיר מגן. את התרמיל הניח על קיפול בקצה אחד. את המקל תמך לרום רוחבו של שק השינה בקצה שני, תחב את ראש המקל בשק וקשר סביבו בחבל דק. הוסיף אבנים לרוב לתמיכה – והרי לך מחסה. יפה, נתי, אמר לעצמו.

    לראשונה שם לב שאין הוא עומד כאן זקוף.

    ועכשיו התחילו הטיפות הראשונות.

    ברור שאני לא ארד מההר הזה. בטח לא כשהוא רטוב. אפילו לא אזרוק את התרמיל למטה. לא מסתכן לקראת סוף המסע. סתם אמר סוף המסע, אף כי נותרו לו עוד כמאה ושישים או מאה ושבעים ק”מ לסיום. וזה לא הולך ברגל.

    הוא התיישב בסמוך לקיר המלאכותי של שק השינה, שבתוך רגע אחד הפך לסמרטוט כה רטוב, עד שכדאי היה יותר להשאירו מגולגל וקשור לתרמיל. בינתיים, ישב נתי תחתיו ולראשו כובע הקסקט שלו, ובכל זאת התעטף בשק השינה. את המקל קירב אליו על כל צרה שלא תבוא. הגשם התחזק וברקים חצו את רום השמים ועננים דוביים התגלגלו בהר ובבקעה.

    אכלתי אותה, אמר נתי לעצמו, ובתוך המחסה המפוקפק הזה הוציא את הטלפון הסלולרי, הגן עליו ככל יכולתו מפני הגשם, וצילצל לאשתו.

    “מה זה כל כך מוקדם?” שאלה שירלי.

    “שירלי מותק, אני על פסגה של הר גבוה וצר, יורד כאן גשם זלעפות, הכול חשוך, לא מעז לרדת כרגע, אולי יעלה הנה זאב או צבוע. אני אישן כאן בלילה ומחר נראה.”

    “איפה זה?”

    “מכתש רמון.”

    “מקום גדול הפסגה?”

    “בגודל של האמבטיה שלנו. חוץ מזה, נורא עומד לי, והוצאתי אותו לאוורר. מה אגיד לך…”

    “טפי עליך! איזה דיבורים! שומעת ורוצה לשבת עליו. אבל אתה תיזהר ותישן באמצע החדר אמבטיה, שלא תיפול מרוב התרגשות. ותצלצל אלי על הבוקר, שמעת, בעלי המטורלל?!”

    עד שמצא תנוחה לישון בה תחת הגשם היורד ולא חדל, עם האורות הפלורסנטיים והפיצוצים, התברר שהוא מסוגל לישון אפילו בשאול תחתיות. אבל הוא ישן עם שק שינה מתנפנף ונחבט, בראש הר קירח.

    לקראת בוקר קם והנה אין אפילו עננה קלה בשמים, רק ים כוכבים קרובים ומזהירים ומתנצנצים מביטים עליו מתוך רקיע כחול.

    בגדיו היו רטובים עד התחתונים. גם נעליו, גרביו, פניו, שערו – כולו רטוב כאילו טבל באמבטיה של מים קרים. אפילו לקום להזדקף אין בו אומץ. לבסוף התיישב על מקומו, שלף את הגזייה ואת הפינג’אן, מילא מים כדי מחצית, במצית הדליק אש והניח עליה את הפינג’אן. בינתיים הוסיף למים שתי כפיות קפה שחור עם הל, שתי כפיות סוכר, והמתין. הוציא מתרמילו מגבת והניח אותה על עורפו ונהנה לרגע מתחושת היובש.

    הוא צילצל לשירלי ואמר לה, “שירלי מותק, זה לא חיים זה. נשבע לך, אם הייתי יודע שיתפסו אותי על גג של הר, רטוב כמו צפרדע, ולא אוכל לרדת, לא הייתי בא.”

    “ואיך הזקפה שלך, מאמי?” שאלה.

    “עובדת על ריק.”

    “מז’תומרת?!” נבהלה, “אתה לא בא להגיד לי שהבאת ביד… אמרנו אתה שומר עליך ואני עלי שומרת, לא אמרנו? עכשיו – גם ביזבזת לריק, גם ליכלכת ההר.”

    “תפסיקי.”

    “איפה יש לך שם בית שימוש בגג של ההר?”

    “אני משתין בקיר.”

    “ומה אתה עושה כש-?”

    הוא שתק רגע: “יש כאן חור עמוק בתוך הסלע עד לאדמה, ואני מתיישב, מכוון, ו… בכל מקרה הגשם שטף הכול, וזה כבר לא צריך להיות הבעיה שלך.”

    “אז מה הבעיה שלי? טוב, אל תענה.”

    “הבעיה שלך זה, איך אני יורד מההר. אתקשר בערב.”

    הוא מזג את הקפה לספל היחיד שהיה לו, קירב את הקפה לפיו והתענג על הריח, וקירר את המשקה בנשיפות. אחר כך אכל כמה קרקרים לחים עם חלווה וקינח בתמר וחשב שהוא אבוד.

    כעת התפנה להביט סביבו בתשומת לב. ראשית, עמד כפוף והשתין לא מול הרוח, וככל שהסתכל קלט שהצרה צרורה, ושאין הוא יודע איך ירד מהמצד.

    היום עלה בכל עוזו. השמים כחולים, האדמה רחוצה, ההרים שטופים, הצמחים המעטים ירוקים ובוהקים כשם שמזמן לא היו. השמש. רק נתי תקוע על מצד, לא גבוה, לא נמוך, לא לבלוע ולא להקיא. ושביל-ישראל? – יחכה.

    הוא פרש את כל בגדיו ותרמילו ושק השינה שלו לייבוש על גג המצד. בעצם, נותר עירום על ההר. מי רואה. ולפתע, ללא הרף עין של אזהרה מוקדמת, מעד ונפל. את המכתש חצו לאורכו שני מטוסי קרב של חיל האוויר בטיסה נמוכה ובמהירות מטורפת. הרעש שהפיקו כמעט ניפץ את לבו ואת אוזניו. כשהתאושש מעט, מיהר וטילפן לשירלי ואמר לה כך: “שירלי מותק, את לא מאמינה מה קרה כאן עכשיו. את חייבת להתקשר לאח שלך שיבוא עם הכבאית ויוריד אותי, אחרת אני מת.” הוא נשם במהירות.

    “מה קרה, נשמה?”

    “עברו לי מעל הראש, כמעט יכולתי לגעת בהם, שני מטוסי קרב ונפלתי, כי אי אפשר לסבול את הרעש שהם עושים.”

    “מה אתה, ילד?”

    “אוי, מאמי, מה את מבינה. אם היית עומדת כאן וזה היה קורה לך היית הופכת לנציב מלח. זה משתק.”

    “טוב, מה אתה רוצה ממני.”

    “תתקשרי לשמעון, הוא בעוּבדה, נכון? שיבוא יוריד אותי. אני מכאן לא יורד לבד.”

    וכיבה את המכשיר, והתפלל שלא תהיה גיחה נוספת של זוג המטוסים.

    הוא שכב על גבו, במרכז המצד, והביט לשמים. כפות ידיו בהיכון, להגן על אוזניו. מדי פעם היה בודק את הבגדים. הוא נזכר שלפני יומיים, בהליכה לצד הכביש בדרך למצפה רמון, חלפו על פניו מסוקים רבים שטסו צפונה. הוא נופף להם אך תגובה לא קיבל. דבר נוסף שהיה מוזר בעיניו: כשנכנס כבר ללילה, עדיין צועד בצד הכביש, הבחין שרק כשמכונית חולפת על פניו – רק אז – הוא שומע את המנוע. אולי הקול נספג במרחבים.

    הזמן חלף.

    הוא אכל, הוא שתה, הוא הביט לכל כיוון – אין נפש חיה.

    על בטנו זחל לשפת המצד והביט למטה. ופתאום זעזוע: חלק מהמצד ניתק ונפל בקול רעם והתרסק על האדמה. רק זה חסר לי, חשב, שההר המזוין הזה יתפרק תחתי ויכסה אותי ואף אחד לא ימצא אותי. זה בגלל הטיסה הנמוכה המזעזעת של הטייסים, יימח שמם, שלא יודעים שכאן מטיילים. בני זונות!

    הוא חזר לשכב במרכז, כפות ידיו תחת ראשו, ועיניו ברקיע הזוהר. כיסה את פניו בכובעו ואט אט נפלה תרדמה על עפעפיו והוא נרדם. כמו שהוא. עירום. בחלומו הענוג ראה מסוק קליל מרחף מעליו, משלשל סולם חבלים נהדר, כדי שיאחז ויטפס בו ויוציא אותו מהמקום המקולל הזה.

    כמה שעות קודם, על הצוק הגבוה שעליו ממוקמת מצפה רמון, בפאתי היישוב וממש על קצה המצוק, בנוי מרכז מבקרים. שם גם ניצבת משקפת ענקית, שתמורת תשלום אפשר להשקיף בה למרחקים. אחד המטיילים הכניס מטבע והחל לשוטט בעיניו שפגשו את גיבורנו עירום על המצד, וסביבו, כמו בטקס פגאני, בגדיו ותרמילו ונעליו ושק השינה שלו. אחרי שהתפקע מצחוק, קרא לאחראי על מרכז המבקרים והראה לו. האחראי הבין מיד שהבחור המטורלל שטיפס לשם אינו יכול לרדת, ואף שרד את הלילה הגשום והנורא שהתחולל אצלם, עם סערת הברקים והרעמים.

    אפילו בחלומו קלט נתי שהרוטור שהוא שומע כה קרוב, ודאי שייך למציאות, והתעורר בבת אחת. והנה מסוק קטן מרחף לו ממעל, עליו מצויר סמל הטלוויזיה, בתוכו טייס וצלם. מתחתיו מתנועע לו בחביבות סולם חבלים לבן. עבורו.

    ולולא מיהר והניח אבנים על בגדיו, היו מתעופפים ממשבי הרוח של הרוטור הקרוב.

    נתי, קיפץ על מקומו וקרא קריאות בשפה לא מובנת. וכאן החלה מלאכת מחשבת של אי הבנות בין הטייס לבין הנודיסט. נראה שהטייס רצה לנחות על השטח הקטן שעמד לרשותו והראה לנתי בסימני ידיים מקובלים, שעליו להתרחק כמה שניתן ולעמוד על שפת הצוק ולהתכופף, אבל נתי החזיר לו הן בצעקות הן בתנועות, שלמסוק הקטן ולו, אין מקום ביחד על המצד. וכך דיברו שני האילמים זה עם זה זמן לא קצר – שבמהלכו, החליף נתי לא אחת את מקומו על פסגת המצד, מתחת לבטן המסוק – עד שהטייס נסק לשמים, הפך לנקודה ונעלם, ולא שם לב שאל הסולם נוסף חבל באורך של שני מטרים.

    נתי המיואש צעק ורקע ברגליו, ואף שרגע קודם הגן על בגדיו ממעוף פתאומי, קלט רק עכשיו שהוא עירום. מיהר ולבש את תחתוניו ואת גופייתו ארוכת השרוולים ואת מכנסיו ואת חולצתו – כולם יבשים וחמימים. גרב גרביים, נעל נעליים, והוא כמו חדש. ארז את תרמילו אריזה מוצקה, ועוד רגע הוא יורד להמשיך את הליכתו בשביל-ישראל.

    אך המראה שראה ממקומו היה לא ייאמן, ובבת אחת נזכר ששבת היום.

    לנגד עיניו בני אדם. מטיילים רבים שהחלו למלא את מכתש רמון, ללא כל קשר לאיש הלכוד על המצד. כבר טוב, אמר לעצמו, עכשיו זה משנה את התמונה מקצה לקצה. ועוד קודם שהחליט לקפץ על מקומו, לשרוף חולצה, לצעוק, ובלבד שימשוך את תשומת לבם, אירע דבר-מה נוסף:

    מתוך מטע הבננות הענק, כמו מתוך האדמה או מתוך הג’ונגל, צצה שיירת גמלים. צועדים זה בעקבות זה, מושכים אחריהם על גבי פלטפורמה עם גלגלים אוהל קרקס ענקי, צבעוני מאוד, מוקף דגלוני ארצות שונות. זאת ועוד: לצדם של הגמלים נסעו טרקטורים ירוקים, מקושטים, ומאחוריהם פלטפורמה נוספת של אקרובטים וגמדים שהציגו את כישרונם. ולבסוף, כלובי החיות (מי דואג להם למזון, למים, לצל), ביניהם כלוב הג’יראפה, שצווארה הארוך התנשא אל על. נתי חשב, חבל שהיא לא לידי. הייתי קופץ עליה ודי שהיא תתכופף לאכול איזה שיח – וכבר אני מחליק לאדמה.

    אך זמן ליהנות ממחשבותיו לא היה לו, כי ממזרח הופיעה כבאית אדומה, שעליה מקופלים סולמות הידראוליים כסופים, מפעילה בכל עוז את הסירנה שלה, ושועטת לעבר המצד. איזה אישה יש לי, חשב הגבר המאושר, איזה אישה! ובד בבד התחיל החשש מכרסם בו, כי לא ידע מנין יגייס כוח נפשי לרדת בסולם הגבוה. ניחא. דיה לצרה בשעתה.

    בזאת לא תמו האירועים. מאחורי הכבאית נסע טנדר חדש, עם הלוגו של הטלוויזיה, ואף כי צפר וצפר, לא הצליח לעקוף אותה, למרות שרצה עד מאוד להגיע לפני המסוק. שבאותו זמן כבר הרחיק מתוך כוונה לשוב.

    די מהר, בעקבות ההתרחשויות האינטנסיביות, שאי אפשר היה שלא לראותן, נעו גם המטיילים הרבים לעבר נקודת הציון שעוררה עניין כה רב, והסתדרו בעיגול רחב סביב המצד, שעל פסגתו התהלך איש משונה עם מקל.

    נתי, שפעם, מזמן, יצא לצעוד בשביל-ישראל, עשה זאת בצנעה ובהסתר פנים. וזולת אשתו ותאומיו וחבר אחד או שניים, איש לא ידע. צוות טלוויזיה לא ליווה אותו, וכתבי תחנות הרדיו לא הציקו לו וגם בעיתונים לא כתבו עליו דבר. והנה, טעות קטנה, פחד גבהים נקלה, וכל העולם מגיע לראות אותו. יפה, חשב, יפה. מה תגיד שירלי.

    לכבוד אירוע ההצלה שקרם עור וגידים, עצר גם מנהל הקרקס את מסעו. אולי לא רצה להפחיד את החיות, אולי היה זה מקום ההופעה.

    ובכן, מה התאסף לנו עד כה?

    התאסף עם ישראל, שישב למרגלות הר סיני והמתין כדרכו לעגל הזהב, כבאית אדומה עם סולמות כסופים, בתוכה גיסו, שמעון, שבא עד הנה מעובדה ותוך כדי נסיעה לעבר המצד התקשר לשירלי, אחותו. ג’יפים מכל הסוגים שעפו אנה ואנה, ענני אבק, הטנדר של הטלוויזיה, המסוק של הטלוויזיה ששב וריחף מעל; גם גזלנים הגיעו לחלק את מרכולתם לקהל הרב. היו כאלה מבין הצופים שהציעו לקרב לכאן את אוהל הקרקס – שכבר חנה במקומו והחל להפריח אגודות אגודות של בלונים צבעוניים ולהשמיע מוסיקה קצבית רועשת – וכך יוכלו לראות שתי הצגות. ובאמת, אחד הקופיפים השתחרר וקיפץ בזריזות ודילג לעבר הילדים וצווח וצחק. הילדים השתוללו. ההורים צעקו, המטיילים התבוננו וחילקו הצעות. שקט לא היה.

    נתי, שעמד על הפסגה, לחץ את שתי כפות ידיו לאוזניו.

    שבת מקרית אחת.

    בינתיים, החל שמעון לכוון לעבר הפסגה את סולמות הכבאית, וברמקול ציווה את כל האנשים היושבים בקרבתו, לפנות את המקום, וכששאלוהו לאן נלך, ענה, לג’הנם.

    מסוק הטלוויזיה החליט לצלם מזווית אחרת; ולבטח לא טס על פי כללי הבטיחות. אבל למי אכפת בטיחות כל עוד יש שעשועים ואקשן.

    עכשיו קרה משהו משונה. מצד אחד, התרומם לעברו של נתי הסולם הכסוף, המאסיבי, של הכבאית, ועשה דרכו נאמנה מעלה מעלה, מתארך מתוך עצמו. מצד שני, החל המסוק, עם החבל הקשור, לעשות ניסיון לנחות על הפסגה, ובעצם להבריח ממנה את נתי, או לאלץ אותו לקפוץ. אבל לא הגיס ובטח לא הטייס לא באמת הכירו את האיש על ההר. ולמרות משב הרוח העז של הרוטור, שם נתי נפשו בכפו ואת קצה החבל שקשר קודם לסולם המסוק קשר עכשיו בחוזקה אל סולם הכבאית, שכבר עבר את שיא הפסגה. כעת אפשר לדמיין שהמסוק ירים את הכבאית או שהסולם ירחיק את המסוק, או שתהיה תאונה קטלנית, אבל מה שקרה היה כה מדהים ופתאומי, עד כי הבריח ופיזר את כל הקהל הרב שנס על נפשו.

    המצד התמוטט ונפל. נותר ממנו משהו שצורתו כפטרייה. עמוד מטושטש ופגום וכיפה עם גושי עפר תחוח. נתי לא נראה בשום מקום. הוא נעלם. הסולם שנשען על המצד הזדעזע מעט אך נותר זקוף בזווית. צלם הטלוויזיה והטייס בהו ממקומם ושכחו לצלם.

    לאחר ששקע האבק הרב, התארגן צוות חיפוש ראשוני, שהזיז אבנים, הרחיק גושים כבדים של גיר ודולומיט, אבני חול וסלעי חוואר; אפילו להתקשר לסלולרי שלו ניסו. ולא היתה תגובה.

    מטופחת, מצוחצחת, מבושמת ומתוקתקת; לבושה בג’ינס צמוד, במגפי עור קצרים, בסוודר אפור ונפלא, שערה אסוף, שפתיה משוחות אודם עז ועדויה תכשיטים, הופיעה שירלי במדבר. אשתו של גיבורנו.

    כלל לא ניכר על פניה שהיא דואגת לגורל בעלה. זולת כמה עיתונאים, איש לא ידע שזוהי אשתו של המטורף על ההר, שבגלל פחד-מה מפני גובה הזעיק את כל העולם.

    שירלי עלתה על ההריסות ומיד ירדה. לא, היא איננה משוגעת עד כדי כך, להיכנס לתוך העיסה המאובקת. הביטה כה וכה, הציצה על פני המקום ואמרה לעיתונאים ששעטו בעקבותיה וצילמו: “הוא לא כאן. בזה אני בטוחה. אם הוא היה כאן, הייתי מוצאת אותו.”

    סוף דבר:

    כשנתי נפל עם המצד המתמוטט, אחז בשתי ידיו את המקל. המקל פגע באדמה הפריכה בחוזקה, ננעץ והשליך את נתי לכיוון אחר. ממש ברגעים אלה, יצאה דמות מתוך ענני האבק. הקהל הצביע עליה וצעק, “הנה הוא!!” הדמות נבהלה והחלה לנוס, וכל העם בעקבותיה. גם המסוק, שנסיקתו הפתאומית קרעה את החבל הקשור.

    שמעון קילל והלך לתוך האבק. מצא את נתי, הוציאו מערפל האבק, אחז ותמך בו לעבר הכבאית. אחר כך הדליק את הסירנה האדומה-צהובה, ונסע במהירות לעבר מצפה רמון לתחנת עזרה-ראשונה. תוך כדי נסיעה קישר את נתי עם אשתו.

    “בחיאת, שירלי,” נתי אמר לה בעיניים דבוקות מאבק ומזיעה, “תמצאי את המקל שלי.”

    “איזה מקל, מאמי? התבלבלת…”

    “המקל, המקל, את כבר תראי. תבואי לשם ותביני.”

    על המיטה הקשה בתחנת העזרה הראשונה, במהלך הטיפול, נתי התעלף מכאבים. צילום רנטגן. שבר בקרסול. גבס. נשבר גם החלום לסיים את ההליכה בשביל-ישראל.

    שמעון שכר לזוג חדר ללילה בבית מלון במצפה רמון, והעביר לשם את נתי שיישן, יתאושש וימתין לאשתו, וחזר לבסיסו.

    הפרינצסה נכנסה לחדר ונעלה אחריה את הדלת. היא לא הדליקה אור. גם לא בחדר האמבטיה. אחרי מקלחת ארוכה חמה ומרעננת, ולמרות הקרירות, יצאה עירומה, עטופה במגבת, באה למיטתם, בתנועה הוליוודית השילה את המגבת (לא בטוח שמישהו ראה), הניחה ברך על המזרן ולחשה לבעלה המעולף:

    “יאללה יאללה, גיבור שלי! עלי אתה בא לעשות דאווינים?!”

    “ושביל-ישראל?…” מילמל.

    “אין בשבילך שביל-ישראל, אתה גמרת על השביל. עונש. עכשיו אני השביל שלך. בוא.”

    יעקב בוצ'ן

    יליד אוסטריה, 1946, בוגר בי"ס לאמנות בתל אביב.  מספריו: שני חיי יעקב – רומן, ספרית פועלים (1979); מימים ימימה – רומן, ספרית פועלים (1983); עיוור צבעים – רומן, עם-עובד/ ספריה לעם (1990); צרעה – סיפורים, עם-עובד/ ידיעות אחרונות/ ספרי חמד (1991); כחול חלודה – רומן, זמורה-ביתן (1996); ילד שקוף – רומן, זמורה-ביתן (1998); נחל חלב ותפוז דם – רומן, בסדרת אות הזמן, הקיבוץ המאוחד (2002); האיש שעבר דרך קירות – ספר לנוער, "פרוזה-עשרה", הוצאת ידיעות אחרונות (2003); פנטזיה לבנטינית – רומן, בהוצאת ספרית פועלים (2008); נר מהלך – רומן, בהוצאת ספרית פועלים (2012); צרחה אילמת – רומן לבני הנעורים, בהוצאת עם-עובד (2013); חלום אינסופי – רומן, בהוצאת פרדס (2016).

    מה דעתכם?

    • 0
    • 2
    • 2
    • 1
    • 6

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    ריאליסט פסיכולוגי מובהק

    גבריאל מוקד
     יוסף בר-יוסף הפתיע אותנו עכשיו בהוצאה לאור מקובצת של שני ספרים...

    הָאִישׁ הַנָּכוֹן

    איריס שגב
    לָאִישׁ הַנָּכוֹן אֵין פָּנִים. יֵשׁ לוֹ עֵינַיִם חֲכָמוֹת. קְטַנּוֹת, חֲבוּיוֹת קִמְעָא....

    נִשְׁכַּח

    בלפור חקק
    (מחווה לפנחס שדה) אָדָם קָם   בּוֹדֵד  וְעֵינוֹ צוֹפִיָּה: כֻּלָּם סְבִיבוֹ גְּאוּלִים...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית