מוטיב המסכה קשור, כמובן, במסורת היהודית (העברית, הישראלית) קודם-כל עם חג הפורים ועם שפע התחפושות, המזכיר גם את חגיגות הקרניבלים אצל אומות העולם. אולם ה"פן השני", האחר, של המסכה מזכיר לא תחפושת שובבה, עולצת או אף מדכאת, של הִתְחפשות לבעל חי, לשד או למלאך, אלא היבט ומימד רציני יותר – והכוונה היא הפעם לעשיית פרסונה בנוסח הכלול מטרגדיה יוונית ומהמחזה הרומי, כלומר כאיפיון שהשחקן, או הדמות בחייה הממשיים מזדהה איתו, לפחות ובעיקר, בכל הנוהג והנוהל הציבורי הפומבי שלה, ואולי אפילו גם בחלק מהותי של חייה הפנימיים. על-פי תפיסה זו גם אם הפרסונה לא ממצה עד הסוף את כל היבטי אישיותו של העוטה אותה, הרי היא בכל זאת משחק (תרתי משמע) ומייצגת צד חשוב מאד בקיומו ובוודאי בתיפקודו הציבורי.

דרמה קיומית. מסכה

יתר על כן, לא פעם אפשר לתאר דרמה קיומית אשר בה רצון הדמות, להסיר מפניה (כי לרוב מדובר כאן בדיוקן רשמי של הפנים) את מסכת הפרסונה, מוּשָׂם לְאַל, והוא מגלה כי מסכת הפרסונה כבר דבקה והתאחדה עם פניו ללא הפרד. אגב, מבחינה זו מסכת הפרסונה הציבורית, האמנותית, האינטלקטואלית וכו' שונה מכפל פנים בנוסח דוריאן גריי של אוסקר וויילד כשהניגוד הוא בין פני דוריאן ותוך נפשו/אופיו – ואצל דוריאן גריי זה ניגוד בין תוך פנימי חוטא לבין חוץ יפהפה – אך ייתכנו גם ניגודים אחרים, שונים, בין פְּנים לחוץ ובין פָּנים לנפש.

לפיכך, הרצון הטבעי והיומיומי לגלות את "האיש הפרטי" שמאחורי הפרסונה הוא לא פעם רצון מוגזם ומוטעה. ראשית, אותם קווי-אופי אישיים יותר, שמחוץ למרכז הרעיוני או האמנותי או הציבורי המגולם בפרסונה, אינם רלוונטיים לעיקר המגולם בפרסונה, ואף אם הם רלוונטיים, הרי מידת זיקתם זו היא בעצם מוגבלת. שנית, גם לא תמיד מוצדק הניסיון "להפיק" ולנמק את היווצרות הפרסונה החד פעמית על בסיס סיבתיוּת פסיכולוגית הנובעת מקווי אופי אישיים יותר, או על סמך איפיונים פסיכואנליטיים כוללים היכולים להתאים גם למיליוני אנשים, כגון ליבידו כזה או אחר, בלי שום קשר מיוחד דווקא לפרסונה המיוחדת.

אמנם היעדר קשר סיבתי מוכח בין "מסכַת" הגדוּלה הציבורית או האמנותית לבין חיים פסיכולוגיים רגילים יותר איננו אומר שהמבנה הפסיכולוגי הרגיל אינו מצפה לתגובות (בדרך כלל חיוביות) מצד הפרסונה הציבורית, שבעקבותיהן יבוא "גמול" כלשהו לאגו הרגיש ביותר ואולי גם לאיד, ובוודאי לסופר- אגו. אך גם ציפייה אפשרית לִגמוּל, לכל אחד מהמרכיבים הפסיכולוגיים על סמך הופעת הפרסונה, איננו מסביר ומנמק באורח ממשי את הופעת פרסונה, כי אילו זה היה כך היו מיליוני פרסונות זהות בעוד שברור כי למעשה מדובר בישויות חד פעמיות.

וינסטון צ'רצ'יל והסיגר

הבה נביא דוגמה מרכזית אחת לקיום פרסונה כבירה בעלת משמעות כלל עולמית, ובוודאי חד פעמית – וזו הפרסונה של וינסטון צ'רצ'יל כמנהיג שארית העולם החופשי נגד היטלר ומלכות הרשע הנוראה של גרמניה הנאצית שלו. אין ספק כי חיי יומיום אישיים, ואפילו ציבוריים רגילים, של צ'רצ'יל בטרם התעלותו לכלל הפרסונה האדירה והחד פעמית שלו ב"שעה האפלה" של 1940, לא היו שונים לחלוטין מחיים ואיפיונים של רוב אישי הצמרת האריסטוקרטית של המפלגה השמרנית ("הטובים") למרות אקסצנטריות מסוימת שלו. הוא היה כמוהם, אריסטוקרט מובהק, שר ומנהיג, אנטי-קומוניסט מושבע, מרסק שביתות הפועלים ומתנגד למתן עצמאות למושבות (וביחוד להודו) – ובוודאי כרבים אישֵי צמרת כמוהו שאהדו ויסקי וסיגרים. לכן קשה להסביר את הפרסונה האדירה שלו, כמנהיג אחרון שנותר לזמן-מה לעולם החופשי, רק בתור ביטוי לקוֵוי אופי נפשיים אקסצנטריים כאלה או אחרים, שאולי תרמו במקצת ליצירת הפרסונה האדירה הזאת, שהשפיעה על כל ההיסטוריה. אך בוודאי אין ביכולתו להסביר את חד פעמיותה. אך על כל פנים, פרסונה כזאת זו בוודאי לא תחפושת קרניבלית או של פורים אלא תבנית ענקית שדבקה לאישיות ונתאחדה איתה כבר לגמרי.

לבסוף נוסיף כי אם כבר חפצים להסתמך על עומק נפשי אינדיבידואלי, אז יותר מפסיכולוגיה רגילה ומהסברים פרוידיאניים, מתאים לעניין הופעת פרסונה נפשית אדירה ארכיטיפ נפשי שהוא כביטוי כולל הדַבֵק לאישיות באורח תמידי. דווקא קיום ארכיטיפ כביר בנוסח של קרל יונג, ארכיטיפ שדַבֵק באיש כשיריון לגֵווֹ או כלבוש מאגי המעניק כוחות, הוא המתאים יותר להיווצרות הפרסונה.