בעקבות ספרי השירים החדשים של הרצל ובלפור חקק, "שחרית לנצח", "רשות לתיקון עולם", וסרטו של אילן רהב (ביוטיוב): "הרצל פינת בלפור"

הימים חולפים אבל המלכה נשארת – לפני חצי שנה  ביום שני, י"ב בכסלו תשע'ז (12.12.2016) הלכה לעולמה סעידה חקק, אמם של המשוררים הרצל ובלפור חקק. היא נפטרה בת 93.

האם סעידה חקק היתה דמות מוכרת בקרב הקהילה הספרותית. אמם של התאומים הגיעה עם בניה הרצל ובלפור לאירועים רבים, ואני זוכר ערבי תרבות  רבים, שבהם השתתפה וסיפרה את סיפור חייה המיוחד, סיפור ששבה לבבות, והיטיבו בניה לפנות לבמאי אילן רהב כדי שיתעד זאת.

חייה המרגשים מפעימים בסרט הדוקומנטארי "הרצל פינת בלפור", המופיע ביוטיוב. דבריה מרעידים כאשר היא פותחת את הסרט במילים, "את היקירים שלנו השארנו בבגדאד", היא אומרת בפשטות מצמיתה – כל מילה נוסכת זיכרונות, גולה וגאולה, עדות נפלאה: מדובר באישה מעוררת השראה.

זכיתי להכיר אותה כשהגיעה להתנדב עם בניה בכפר הילדים בעפולה. סעידה חקק הצטרפה עם בניה לחבורות הסופרים שהגיעו עם התאומים חקק. אמם השתתפה באירועים במשפחתונים וסיפרה את הסיפור שלה לילדים, וכשהם ביקשו ממנה חתימות, היא לא נראתה מופתעת. היא הוציאה מן התיק שלה עט וחתמה לילדים…

היא היתה דמות מיוחדת במינה בירושלים, ומי שצופה  בסרט חש מיד – "הנה לפנינו מלכה זוהרת, מלכת ירושלים. חייה היו בציר הרוטט של המעבר מבגדד לירושלים, והיא חיה במתח שבין שתי ערי בירה, במרווח הענוג שבין שתי המולדות. געגועים ואהבה ואמונה – הכול עלה מדמותה, מפניה. ילדיה תמיד שרו לה – "באור פניה יהלכון"…תמיד שבה לספר על אהבתה לבגדד, ומיד נצצו עיניה, ושבה לספר על העלייה לארץ. חשוב היה להדגיש את אהבתה הרבה לעיר הולדתה האמיתית: "כשבאתי בֵּרכתי, שהחיינו וקיימנו, ירושלים היא הבית שלנו".

כשנשאלה בטלוויזיה הישראלית על בגדד עיר הולדתה, בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה (1991), אמרה למראיין מנחם מיכלסון, שהיא כואבת בראותה את בתי העיר מופצצים, והגדירה את בגדד "סית אל בלאד" – גברת הערים…

סיפור חייה היה לא קל, והיא חוותה את מוראות הפרעות שפרצו ביוני 1941 כדמות הרואית ממש. זה היה ממש בחג שבועות תש"א, כשהמון מוסת פרץ לשכונות היהודים. פריץ גרובה, השגריר הגרמני נאצי, היה אחראי להסתה בשיתוף עם המופתי הפלשתיני חאג' אמין אל חוסייני. בפרעות נרצחו שני האחים הבכורים של סעידה חקק ז"ל. היא היתה נערה צעירה, בת 16, והמשפחה שלחה אותו לעבור מבית חולים לתחנת משטרה כדי לראות גוויות, כדי לחפש אחר אחיה, כדי לזהות את גוויות הנרצחים.

על הנערה הצעירה הוטל לראות מאות גופות – והיא הגיעה חיוורת ובוכייה לבית הוריה השבורים.

תמיד סיפרה, שזו היתה הטראומה של חייה לראות גופות בבתי חולים ותחנות משטרה. אבל  כבד ומר היכּה במשפחה,  וזה הוביל לשֵׁבר כבד, אסון שקשה היה להכיל. אבי הבנים יצחק חבשה זצ"ל היה על סף אובדן אמונה, וקשה היה לו לשאת, ששני בניו הבכורים אינם. סעידה חקק, הנערה הצעירה, שוב היתה המוצָא מכל המשבּר: המשפחה ביקשה ממנה להתחתן  בגיל צעיר כדי להכניס שמחה למשפחה, וכאשר ילדה כעבור שבע שנים (1948) בדיוק את בניה התאומים (הרצל ובלפור חקק) היה זה אות למשפחה שהגיע רגע צידוק הדין. נוצר מיתוס של פיצוי: "שניים תמורת שניים". היא תמיד אמרה, שהלכה אל חתונתה, כאילו היתה המשימה שלה ללדת את אחיה המתים, ליצור הֶמשכיות.

הרצל ובלפור חקק התבטאו וסיפרו לא אחת, שהמיתוס הזה הוסתר מהם עד היותם בני 29. בשנת 1977 יצא לאור הספר "גוֹלים וּגאוּלים, כרך שישי" של אברהם תוינה שתיעד את הפרעות והביא את סיפור המעשה ואת העדויות, וגם הביא  צילומים של בני המשפחה ושל הנרצחים. שם הופיע בצורה גלויה המיתוס של לידת התאומים לראשונה. כך נחשפו התאומים לסיפור שנרקם סביב לידתם. בניה של סעידה חקק, הרצל ובלפור חקק תמיד מספרים, שהסיפור הזה הפך לאבן יסוד בזהותם וברצון שלהם להנחיל את המורשת הזאת בשיריהם. הם כתבו ותיעדו את אמם בשירים רבים, והפכו את סעידה למלכת ירושלים.

בלידתם סעידה חקק תפרה להם כותנות פסים מיוחדות , בסיוע אמא שלה, תופחה. סופרים רבים זוכרים את סעידה חקק מופיעה כמלכה ומציגה את כותנות הפסים, שתפרה לבניה התאומים הרצל ובלפור חקק.

הנה שני שירים על דמותה של סעידה חקק:

שמש | בלפור חקק

כְּשֶׁעָבְרָה אִמִּי בָּרְחוֹבוֹת עֲטוּפָה אוֹר

פָּנוּ אֵלֶיהָ הָעֵצִים וְעַנְפֵיהֶם לְעֶבְרָהּ

עֵינֶיהָ הֵפִיקוּ חֹם לְכָל הָעוֹלָם סָבִיב

וְהָעֲשָׂבִים תַּחַת רַגְלֶיהָ אָמְרוּ שִׁירָה.

וּבִשְׁעוֹת הַבֹּקֶר הַמֻּקְדָּמוֹת

רְאִיתִיהָ תּוֹלָה הַכְּבִיסָה מִן הַחַלּוֹן.

עוֹד הָיִיתִי עָטוּף בַּחֲלוֹמוֹת

וְהָיִיתִי שׁוֹמֵעַ קוֹלָהּ רוֹטֵט.

"הַשֶּׁמֶשׁ, בְּנִי

תָּמִיד נִמְצֵאת בַּצַּד שֶׁלָּנוּ".

וּמֵאָז הַשֶּׁמֶשׁ אִתִּי

בְּכָל עֵת.

מתוך: "משורר של חצות", 2010

השיר השני שבחרתי הוא שירו של הרצל חקק, המתאר את דמותה של האם סעידה חקק: היא צופה בתאומיה שנולדו לה שבע שנים לאחר הפרעות, והיא מנסה לראות בהם סימנים לאחיה שמתו בפרעות, כמו נועדה בלידה שלה ללדת את אחֶיה המתים.

אִמִּי מַרְתִּיחָה סֻכָּר בִּשְׁקֵדִים | הרצל חקק

רֵיחַ נָעִים שֶׁל מֵי וְרָדִים.

מַזָּלִי שֶׁאֲנִי מְחַכֶּה לְזִכְרוֹנוֹתַי בַּנֹּעַם

הַיָּחִיד בָּעוֹלָם הַתּוֹאֵם אוֹתָם. הִנֵּה הַשְּׁקֵדִים

הַכְּתוּשִׁים נִמְהָלִים בְּמֵי סֻכָּר רוֹתְחִים.

אִמִּי מְכִינָה לוּזִינָא לְבָנָה

לַהֻלֶּדֶת הַיְּלָדִים.

שְׁנֵי תְּאוֹמִים אַחִים.

שְׁנֵי אַחֶיהָ אָבְדוּ בְּפַרְעוֹת תַּשַׁ"א

גַּם הֶחָכָם לֹא יָדַע לִמְצֹא בָּרוּחוֹת הֵיכָן אוֹתָם

הָרוּחַ נָשָׂא. וּשְׂפָתָיו יָצְקוּ:

לֹא תִּקְרְאִי לְבָנַיִךְ הַתְּאוֹמִים בִּשְׁמוֹת אַחַיִךְ הָאוֹבְדִים.

אוּלַי חַיִּים הֵם. אוּלַי בָּרְחוּ אֶל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים.

אִמָּא מוֹסִיפָה מֵי וְרָדִים. מְעַט הֶל

מְפַזֶּרֶת. שׁוֹפֶכֶת סֻכַּר קָרוּשׁ בְּתוֹךְ. חוֹתֶכֶת

בִּשְׁנֵי אֲלַכְסוֹנִים.

כְּאִלּוּ דָּלְקוּ נֵרוֹת. כְּאִלּוּ יוֹם הַשָּׁנָה.

אִמָּא מְכִינָה לוּזִינָא לְבָנָה.

אוֹהֶבֶת הָיְתָה, כָּךְ אָמְרָה, לְהַבִּיט

בְּשִׂפְתֵי תְּאוֹמֶיהָ הָרַכִּים. גּוֹנָם יָפֶה

כְּצַוְּארַי הַפְּרָחִים.

יֹבֶשׁ בְּגֵוָהּ: הַאִם רוּחַ אַחֶיהָ בָּאָה בְּבָנֶיהָ.

הַאִם שֻׁסְּעוּ צַוְּארֵיהֶם בְּמַאַכְלוֹת רוֹצְחִים.

יָדֶיהָ אֱמוּנוֹת עַל הַלּוּזִינָא.

מַרְתִּיחָה, מוֹרִידָה מִן הָאֵשׁ, שָׂמָה שְׁקֵדִים, מְעַרְבֶּבֶת, כּוֹתֶשֶׁת

לְחָיֶיהָ יְבֵשׁוֹת כְּאִלּוּ הִסְכִּינָה.

הַאִם הֶל דִּמְעוֹתֶיהָ נָמַס עִם הָאֵשׁ הַלּוֹחֶשֶׁת.

שְׁנֵי תְּאוֹמִים נוֹלְדוּ

עֵינֵיהֶם סֻכָּר וּשְׁקֵדִים.

וּבָאֲוִיר הַעֲמָדַת פָּנִים  לֹא נִשְׁכַּחַת.

מֵי וְרָדִים.

סעידה חקק מחזיקה תמונת נישואיה

דמותה מאירה דרך שירי ילדיה, והזוהר הזה שב ונותן משמעות לכולנו. הסיפור שלה הוא הסיפור של כולנו: שואה ותקומה, געגועים וניסיון. בעבר כבר פורסמו מאמרים על דמותה ועל השתקפות דמותה בשירים. פורסם בעבר מאמר של נעמי גוטקינד ב"הצופה", מאמר של רחלי איתן  ב"מקור ראשון" ומאמר מקיף מאוד של שושנה ויג באתר: יקום תרבות – "סעידה חקק בשירים של בניהָ".

השירים של בניה המשוררים מתארים את דמותה באור יקרוֹת. בד בבד, חינכה את בניה המשוררים לאהבת ישראל, והכול בשילוב ידיים עם אביהם עזרא, שהיה פעיל ציוני בעיראק. "אני מחנכת אתכם לאהבת ירושלים, למען ציון לא נחשה" כך אמרה להם.

תמיד ההורים היו מטיילים איתם ברגל בירושלים בשבתות. לעתים נהגו לעצור ליד ימין משה עם ההורים כדי לחוש את הקשר לירושלים העתיקה, לכותל המערבי, מקומות שהיו אז בשלטון הירדני. היא אהבה במיוחד את שוק מחנה יהודה, ולא פעם גם בזקנתה היתה נוסעת במיוחד לקניות בשוק רק כדי לנשום את ריחות השוק ולחזור הביתה.

בגיל 90 – בחגיגת ט"ו בשבט, יום הולדתה, הפיקו לה בנותיה רינה ורון ואילנה אורעד ספר מהודר, שבו נכללו כל מתכוניה, תצלומי המתכונים, בצירוף תצלומים משפחתיים. לספר קראו בשם "איל מטעם מפתוח". כך היתה אומרת לילדיה ולנכדיה כשהגיעו לביתה, המסעדה פתוחה. כל ייתי יבוא ויאכל.

אנו עתה סמוך לחג שבועות, ואנו זוכרים ששבועות תש"א (1941) היה החג ששינה את חייה של סעידה, מלכת ירושלים נותרה בלתי נשכחת.