היֹה היה מלך שפניו היו כְּעוסות / הוא לא ידע להיות נחמד / לא היה מה לעשות. /  כל מי שניגש אליו, נחרד כל כך / שעזב את הכל ומיד בָּרח. / כשהמלך רכב על סוסו בעיר / איש לא בֵּרך אותו וקרא לו שִיר / כולם נמלטו אל צד הרחוב / כי מבטו של המלך היה לא טוב. / הוא תמיד היה נִרגז ורוֹגן. / ממש לא נִסבל, וגם לא הוֹגן.

הוא קרא לקוסם שלו, הקוסם אמודַאי / לכשֵף את כולם בְּשקט, בחשַאי / שֶכולם מעכשיו יהיו אליו נחמדים / ולא יברחו יותר לצדדים,/ שיאמרו לו 'שלום אדוני המלךְ' / ולא יברחו אל שולֵי הפלךְ. / הקוסם הסכים, אך הציב תנַאי / תנַאי של הקוסם אמודַאי. / "אני אשים על פניךָ מסכה מיוחדת / ואסור לך להסירה מבוקר עד רֶדת." / בלית ברירה המלך קיבל את התנַאי / ועל פניו הרכיב מסכה הקוסם אמודַאי.

זו הייתה מסכה שֶל פני המלך מַמש / אך הַפּנים היו חייכניות, מתוקות מִדבש. / כל מי שראה את המלך הופתע שהמלך מחייך באוֹרה / ומיד חייךְ אֵליו בחזרה. / בָּרחובות כולם קראו "שלום אדוני המלךְ" / הִתקבצו מכל צד, מכל פלךְ / לברך אותו, להלֵל ולשבחַ / כּי אור על פניו וחיוכו זורחַ.

כעבור חודש הגיע הקוסם אל המלך להסיר את המסכה / והמלך חשש שמעכשיו יחזרוּ העצבנות והחשֵכה. / אך התברר שֶהמלך כל כך הִתרגל לחִיוכים / שגם כשהוסרה המסֵכה, הוא לא הפסִיק לחייךְ בַּדרכים. / מאז אהבו אותו כל הנְתינים / ורק הוא ידַע שזה קָרה בִּזכות המַסכה על הפָּנים.

עיצוב האיורים: תפארת חקק