close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • המכה האחרונה

    מיכאל דרור | סיפורים | התפרסם ב - 30.03.21

    הלילה נאחז בציפורניים, מסרב להיפרד מאחיזתו, דוחה את הבלתי נמנע, אך שמי הארגמן במזרח כבר מבשרים את תחילתו של יום חדש. עיר האוהלים, שקמה באמצע המדבר עוד נמה את שנתה. המתבונן מן הצד מתקשה היה לקלוט בעיניו את המון האוהלים, הקרונות ועגלות המשא, שהפכו למגורי קבע עבור אנשים מותשים, הסובבים במדבר זה ארבעים שנה. איש לא ידע מה צופן לו העתיד והסיפורים האין-סופיים על ארץ זבת חלב ודבש, הממתינה מעבר לפינה, מזמן הפכו אותם לספקנים. הדור, שעזב את מצרים, רובו מת במהלך המסע. רבים מתו ממחלות, אחרים מעייפות ומזקנה, היו שמתו מתלאות הדרך והיו שמתו מחרון אפו של האל. עכשיו אכלסו את המקום בעיקר ילידי המדבר, בני הדור השני. השמש החלה לבצבץ בין הרי מואב וקרניה הראשונות כבר ליטפו את הפסגות הגבוהות. עתה יצאו שלושה פרשים את העיר ודהרו לעבר מאהל קטן, לא הרחק משם. על פי ישיבתם באוכף ברור היה שהם אנשי צבא. שניים היו צעירים, והפרש השלישי, המנהיג, למרות ישיבתו הזקופה ומבנה גופו השרירי, היה  מבוגר מהם בהרבה ונראה כבן שישים.

    הפרשים קרבו אל מאהל קטן שהוקם למרגלות ההר. שלושה אוהלים עמדו זה לצד זה, אחד גדול ומרווח. האחרים, נראו כמגורי חיילים. מנהיג הקבוצה התקרב אל האוהל הגדול וירד בזריזות מסוסו. הזקיפים, בראותם את מפקדם, נמתחו כמיתר. שני הרוכבים הצעירים ירדו מסוסיהם והלכו למגורי החיילים. המנהיג הזקן נותר לבדו. הוא היסס כמה שניות, השתעל קלות  ולבסוף נכנס לאוהל.

    האוהל היה מרווח מאד, אך נעדר פאר. מחיצה חילקה אותו לשניים: החלק הפרטי, ובו מיטה פשוטה, היה מוסתר מעיני המבקרים, והחלק הגלוי שימש כחדר עבודה. האורח התעכב בכניסה, דשדש בשטיח הפרוס לרגליו ונכנס פנימה. מחתות, שאש בערה מתחתן  היו פזורות באוהל והפיצו אור רך. ריח קטורת עמד באוויר. רצפתו של האוהל הייתה מכוסה בעורות רכים ואת רוב שטחה תפס שולחן גדול עמוס בפפירוסים וגווילים המוכנים לכתיבה. כמה גווילים מגולגלים היו פזורים על הרצפה. מנורות שמן האירו דרגש ישיבה וכמה כסאות. האורח המתין מעט ואז קרא בשקט:

    – משה!

    דממה.

    האיש ניסה שוב: – משה!?

    קול גברי עמוק ענה ממעמקי האוהל:

    – מי שם? זה אתה, יהושע?

    – כן! זה אני.

    מאחורי הווילון הופיעה דמות של גבר זקן בימים, ולו רעמה לבנה וזקן עבות. משה, חגג לא מזמן את יום הולדתו המאה ועשרים, ולא ניכר בו כלל שהיה ישיש מופלג. עמידתו הייתה זקופה, עיניו בורקות ופניו הקרינו נחישות. צעדיו היו יציבים, ולא נראה שהיה זקן בהרבה מהאיש שעמד בפתח. שני הגברים התחבקו בחום. ניתן היה לזהות בחיבוקם יותר מסתם ברכת שלום, היה זה חיבוק של פרידה.

    – איך אתה מרגיש, מורי ורבי? – שאל יהושע.

    – איך צריך להרגיש אדם, היודע שהיום הוא יום מותו? – בקולו של משה נשמעו צלילי רוגז.

    – כן, אני מצטער – ענה יהושע מבויש משהו.

    – הו, אין אתה צריך להצטער. אין זו אשמתך. כל דור ועתו, כל מנהיג וייעודו… אין לך מושג, מה עבר עלי בימים האחרונים. אחרי שהעברתי אליך את המנהיגות, פניתי בתפילה לאלוהים, שישנה את רוע הגזרה וייתן לי לעבור יחד עם העם את הירדן, אך הוא סירב. פניתי בתפילות ובתחנונים אל גרמי השמיים, אל האדמה ואל הים, אל ההרים ואל הנהרות… כולם השתתפו בצערי, כמוך, אך סירבו לעזור לי, שהרי אין הם יכולים להתערב בעניינים שבינו לביני. בכיתי בכי מר וחזרתי אליו, מבקש שוב רחמים. סיפרתי לו על פחדי ממלאך המוות. הוא הרגיע אותי ואמר שידאג לקבורתי.

    משה השתתק ומבטו קפאה. למרות דבריו ברור היה שאינו שקט. הוא לא רצה לפגוע בידידו ולספר לו על הקנאה, שלא עזבה אותו מאז מסר לידיו את המנהיגות. יהושע לא מצא מילים לנחמו. לבסוף כחכך בגרונו ואמר בקול ניחר:

    – משה, אני יודע שקשה לך, האמן לי, גם לי לא קל, אך עלינו לתכנן את היום. בשעות אחר הצהרים אתה אמור לעלות על ההר. אנשים חמושים ילווך כדי שתגיע בשלום. – המחשבה על כך, שהוא צריך לדאוג שמשה יגיע אל מקום מותו בשלום, זיעזעה אותו. משה לא ענה והמשיך לבהות בחלל הריק. יהושע החליט לעזוב את האוהל ולהשאיר את משה לבדו עם כאביו ופחדיו, אך ברגע שנסגרו אחריו קפלי האוהל, התעורר משה מקיפאונו ויצאה בעקבותיו:

    – אבוא למאהל בשעות הקרובות כדי להיפרד מהעם – אמר ומיהר לחזור על עקבותיו, כמי שחושש להישאר בחוץ, באור היום.

    חצוצרות רמות הודיעו לבני ישראל על התכנסות אחרונה עם מנהיגם הנערץ. כל העם הגיע כדי להיפרד ממשה. הנשים היו בוכיות והגברים היו חמורי סבר. רבים חששו מן הבאות. מי יובילם אחרי מות משה? האם יכול יהושע להתמודד עם התפקיד הרם והקשה?- שאלו. האם יצליח להשתלט על האנשים קשי העורף, המורדים ומתלוננים תמיד?

    משה עלה על הבמה וראה לפניו פנים מודאגות. כבר שלוש פעמים נאם לפני קהל זה בימים האחרונים. החלפת מנהיגות לא הייתה דבר של מה בכך. היה עליו להעביר את השלטון כך, שהעם יקבל את מרותו של המנהיג החדש כי הייתה זו בחירתו של האל. משה בירך כל שבט מישראל לעצמו וצפה להם עתיד מזהיר. בקול רועד ובעיניים דומעות אמר המנהיג:

    – מצפה לכם עתיד גדול בארץ המובטחת, ואילו אני, שפעלתי למענכם יותר מארבעים שנה, שרצתי לפניכם כסוס במדבר, נשאר כאן. עכשיו נותרה לי רק בקשה אחת, כשתגיעו ליעדכם, זיכרו אותי ואת מעשי.

    ההתרגשות חנקה את גרונו. הוא ירד מהבמה  ובלי להסתכל אחורה פנה אל הר נבו, אחריו נעו, במרחק מה, שבעה חיילים חמושים. רחש עבר בקהל, מישהו צעק:

    – אוי לו לבן עמרם שרץ לפנינו כסוס, אך עצמותיו נפלו במדבר.

    משה והשומרים התקדמו במהירות במעלה ההר. עכשיו, כשכבר לא ניתן לשנות דבר והגורל נחרץ, חש משה הקלה רבה, ולמרות גילו התקדם בקלילות מפתיעה. דווקא החיילים הצעירים, הם שפיגרו מאחור. עם רדת החשכה עצרה הקבוצה למנוחה קצרה. משה ומלוויו התיישבו סביב מדורה קטנה, נהנים מחומה. לראשונה, ניתנה לבחורים הצעירים ההזדמנות לשהות בקרבת מנהיגם המהולל, זה האיש, שהוריהם סיפרו אגדות עליו ועל מעשיו. מבטיהם ננעצו במטה שבידו, אותו מטה קסם, שבעזרתו עשה ניסים ונפלאות לאבותיהם, המטה שהכה את עשרת המכות במצרים, המטה שבעזרתו נחצה ים סוף ובו הוציא מים מן הסלע. משה, נשען על המטה, בעיניים עצומות למחצה חש את מבטיהם מלאי ההערצה. אחד החיילים פנה אליו בשקט:

    – משה בן עמרם, האם ער אתה?

    משה פקח את עיניו. 

    – כן, אני ער. – ענה בקול רך, נהנה מחברתם של בחורים צעירים, הם דור ההמשך.    

    – רבי, אפשר לשאול אותך שאלה? האם זה המטה שנתן לך בורא העולם, כדי להוציא את הורינו ממצרים?

    – הו, אתה מתכוון למטה הזה? כן, זה המטה שאחי אהרון ואני השתמשנו בו נגד פרעה העקשן, המטה שהוא זעם האל. למטה זה יש עבר ארוך. עוד מימי בראשית… – משה הפליג בסיפורים על המטה, על מלחמתו בפרעה ועל המסע במדבר. החיילים המוקסמים פחדו לנשום כדי לא להחמיץ מילה בסיפורו המרתק.

    לפתע, קטע משה את סיפורו וקם: – ישבנו פה זמן רב מדי, לפניי עוד משימה אחת, ואין אני רוצה לאחר. אתם נשארים פה. לא יהא איש נוכח בטכס קבורתי… וחי….

    את המילים האחרונות סינן משה לעצמו. – תודה לכם על הליווי. היו שלום וישמור אתכם האל!

    הוא עשה להם סימן לפרידה ונעלם בחשכה. החיילים, המומים ומאוכזבים מסיום כה פתאומי ניסו לפלח בעיניהם את החושך, אך הוא היה כה סמיך, שאפשר היה לגעת בו.

    בינתיים, למטה, התאסף העם לרגלי ההר. כולם המתינו בדריכות ולא ידעו למה. בשעה עצובה זו רצו האנשים רק להיות ביחד, להיות לאחד.

    לפתע, הבזיקה קרן אור בהירה את העלטה, פסגת ההר נצבעה בצבעים עזים, השמים הפכו לים גדול, שבו מתנפצים גלים צבעוניים. מקהלה של מלאכים פצחה בשירי מזמור בקולות רכים. כוכב בוהק חצה את השמים, משאיר מאחוריו שובל נוצץ, ואחריו נמשכו שלושה כוכבים. העם היה משוכנע: אלוהים בכבודו ובעצמו יורד, מלווה בשלושה מלאכים, כדי לקבל אל חיקו את אהובו הנבחר.

    משה, שכבר הגיע לפסגת ההר, עמד בפתח מערה והמתין. פחד לא היה בו, וליבו היה שלו. הוא היה מוכן לקראת הרגע הגדול. הכוכב הבוהק התקרב אליו, הופך בהדרגה לכדור אש לוהט. הכוכבים המלווים הפכו לעננים שקופים ומהם יצאו שלושה מלאכים: מיכאל, גבריאל ואוריאל. רוח חזקה הרימה ענני חול ואבק, מסתירה מן העין את המתרחש על פיסגת ההר. גבריאל הציע את ערשו, מיכאל פרס עליה טלית ארגמן ואוריאל הוביל את משה והשכיבו בעדינות. אלוהים ניגש אל משה ונשק על פיו. גופו התרומם באיטיות מעל הקרקע, הופך לכדור זוהר. ארבעה כוכבים הופיעו מעל להר, פורצים מעלה ונעלמים במעמקי השמיים. הכל תם ונשלם. הרוח שכחה, החול שקע והמערה נשארה ריקה ומאובקת, כאילו לא ארע בה דבר.

    העם עמד למרגלות ההר, רועד מפחד. קרן האור נעלמה והשמים ננעלו. דממה מוזרה השתררה. החושך חזר ועטף את הכול, ורק המזמור האלוהי התנגן עדיין באוזני הקהל. איש לא ידע מהו המקום המדויק שבו נקבר משה. רק דבר אחד נשכח. המטה הקדוש, המטה של משה נשאר בפתח המערה, במקום שבו הניח אותו משה לפני שנכנס אליה. האם הוא נשכח כדי לסמן את מקום קבורתו? ואולי מסיבה אחרת?

    לאחר ימי האבל על מות משה, המשיך עם ישראל בדרכו לעבר ארץ כנען. איש לא העז לעלות על הר נבו. זמן רב עבר מאז. המאורע שהתרחש על ההר נשכח מלב האנשים והפך לאגדה, למיתוס.

    יום אחד עבר שם שבט נוודים והקים את אוהליו לרגלי ההר, במקום שבו חנו פעם בני ישראל. עדרי הצאן של השבט התפזרו סביב המאהל, והנערים משגיחים על העדרים. לקראת הערב נאספו כל ראשי הצאן, ואז התברר שנעלמו כמה כבשים. תחילה חשדו הגברים, שמא נטרפו המסכנות, אך כאשר לא נמצאו שרידיהן, נשלחו הנערים לחפש את האבדה. הם עלו בשביל העולה להר. לאחר טיפוס מעייף הגיעו עד לפסגה ועצרו ליד פתח מערה חשוכה. הנערים חשבו שהחיות המסכנות מצאו מקלט במקום, אך צעקותיהם הרמות לא הועילו. גם אבנים שזרקו לתוך המערה לא עזרו, והם החליטו שהמערה ריקה. ואולם, כדי להיות בטוחים, הציע בנו של ראש השבט להיכנס פנימה. פחד פתאומי כבל את הנערים. אז החליט הנער האמיץ, לקחת על עצמו את המשימה. הוא התקדם בהיסוס בתוך המערה החשוכה ומיד מעד על חפץ כלשהו. הנער השפיל את מבטו אך לא הצליח לזהות, מה גרם לנפילתו. ידו גיששה סביב עד שנתקלה במקל עץ מאובק. עכשיו, חמוש במקל הגדול אזר הנער אומץ ונכנס פנימה. המערה אכן הייתה ריקה. הנערים המאוכזבים פנו חזרה אל המאהל. בנו של ראש השבט הלך בראשם ובידו המקל שמצא. כשהגיעו, סיפר הנער לאביו הזקן על מעשיו ומסר לו את המקל. האב בחן את המציאה: על המקל היו חרוטים סמלים ואותיות, שאת פירושם לא הבין וגם לא ייחס להם חשיבות. אך למרות שבמראהו היה זה מקל רועים פשוט, עבר במשפחה מדור לדור, כי פעם בשנה, באביב היה מתרחש בו נס: המקל, היה הופך לשקדייה פורחת. הפריחה נמשכה שבוע ימים בלבד ואז חזר והיה למקל עץ רגיל. דבר הפלא התפרסם בכל הסביבה, ורבים היו מגיעים לראות את התופעה המוזרה.        

    יום אביב אחד, הקימו אנשי השבט את המאהל לא הרחק מים המלח, המטה שוב פרח וקהל רב עמד בכניסה למאהל. קבוצת גברים, עטויים גלימות לבנות עברה במקום ועצרה לבדוק את סיבת ההתקהלות. ראש הקבוצה, איש זקן, הצליח להידחק פנימה, וכמו האחרים התלהב מהמראה. זקן השבט הזמין את אורחיו להתרענן וכיבד אותם בממתקים ובתה חם. בזמן שראש הקבוצה ניהל שיחה ערה עם ראש השבט, לגמו יתר האורחים את התה בדממה. בעת השיחה זרק ראש הקבוצה מבטים רבי משמעות במטה הפורח, לבסוף ביקש את רשותו של ראש השבט להציץ מקרוב במקל המופלא. לאחר שהרשות ניתנה, לקח האורח את המקל ובחן אותו מקרוב. לפתע השתנו פניו והוא התחיל למלמל לעצמו משפטים סתומים. יתר אנשי הקבוצה עקבו בסקרנות ובדאגה אחר מעשיו. לבסוף פרצה מפיו זעקה רמה והוא נפל על הקרקע מתעלף. אנשי הקבוצה נבהלו, התרוצצו סביב מנהיגם, ונרגעו רק כאשר הכרתו שבה אליו. הוא ביקש מכולם לצאת מהאוהל וכשנשארו לבד, פנה בהתרגשות אל מארחו:

    – אדוני הנכבד. האם תהיה זו חוצפה מצדי לשאול אותך מאין בא המטה המופלא לידך?

    – מפי אבי שמעתי שאבות אבותינו מצאו את המטה בהר נבו, ומאז הוא עובר אצלנו במשפחה מדור לדור. מדוע אתה מתעניין בחפץ הזה?

    – החפץ הזה, כפי שאתה מכנה אותו, מאוד מוצא חן בעיניי, תהיתי האם תהיה מוכן למכור לי אותו. אני מוכן לשלם כל מחיר שתבקש.

    ראש השבט התלבט. למרות שהמטה הפורח מצא חן בעיניו, הבין שיש כאן הזדמנות לכסף רב. להיטותו של הקונה לא נעלמה מעיניו, אף כי לא הצליח להבין את הסיבה לכך. הזקן בכוונה נקב בסכום מוגזם לכל הדעות, בהנחה שיתחיל מיקוח. הוא הופתע מאד, כאשר האורח הסכים למחיר מיד וללא מיקוח, והצטער שלא ביקש יותר.

    לאחר שהסחורה והמטבעות עברו מיד ליד, נפרד ראש הקבוצה ממארחו ואנשיו מיהרו לצאת לדרכם.

    ראש השבט עמד בפתח האוהל והביט בקבוצת הגברים בלבן שהתרחקה במהירות, משאירה מאחוריה ענן של אבק.

    – אין אני מבין את האיסיים האלה – סינן הזקן לעצמו, ירק לרגליו, הסתובב וצעק:

    – אישה! הביאי אוכל, אני רעב!         

    ** פתח דבר מתוך “המכה האחרונה” (טוטם ספרים, 2013).

    מיכאל דרור

    מיכאל דרור, יליד ריגה 1953. עלה לארץ ב-1966 ללא ידיעת אף מילה בעברית. עד כה כתב 2 ספרים: "המכה האחרונה", המשלב מתח והיסטוריה, והמחולק לתקופת ימי בית שני והתקופה המודרנית. ספר שני - "הכתר הארמני" המתרחש כולו במאה ה-13, עוסק בחיפוש אחר הכתר הארמני ע"י כוחות פוליטיים של התקופה, הכנסייה והמלוכה.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 1
    • 0

    תגובות


    1 תגובה על “המכה האחרונה”

    1. יורם אורעד הגיב:

      סיפור רגיש הממחיש את מה שהיו עשויות להיות רגשותיהם של משה ויהושע ערב מותו של משה. אהבתי.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    חמשת הכדורים של דוד’ל

    ירון אביטוב
    -1- הכדור הוא עגול, אבל לא עבור דוד’ל. יש לו הרבה...

    האנשים שעושים את אמריקה

    פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ'
    בסדרה חדשה – “מי זו אמריקה?” – שעלתה השבוע ברשת “Showtime”...

    מותר לגנוב תפוזים / בדרך למעלה

    ענבל שפריר
    מותר לגנוב תפוזים בְּדִמְמַת צָהֳרֵי יוֹם שִׁשִּׁי אֲנִי וְאָחִי צוֹעֲדִים יַחַד...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית