המיתוס של סיזיפוס
קאמי מסיים את המסה שלו על סיזיפוס באמירה: "אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר." הוא מאושר משום שהשלים עם גורלו. הוא מאושר מאחר שהאלים יכולים להעניש אותו בגלגול אבן לראש הר, שתידרדר מטה ברגע שתגיע לפסגה, וחוזר חלילה. אבל את הרגע של הניצחון של סיזיפוס כשהוא ניצב בראש ההר, לשם הצליח להעלות את האבן, את הרגע הזה האלים לא יוכלו ליטול ממנו, גם לא את המודעות לכך שהאבן תשוב ותידרדר, גם לא את ההכרה שגם מחר וגם מחרתיים וגם בעוד שנה ועשר, הוא יקום בבוקר, ויצחצח שיניים, ויתקלח וייצא לעבודה, וחוזר חלילה. ההכרה שזה אבסורד, שזה נטול משמעות – ההכרה האבסורדית באבסורד נטול המשמעות של הקיום היא הניצחון על מי שסבור, שהסבל התפל והלא יאומן שבפרפטאום מובילה של החיים הוא עונש שאין לשאתו, ושיש להתקומם כנגדו. ולא היא: ברגע שהתקוממת נגד העונש, הודית בקיומו של העונש, ושל מנגנון אכזרי המתעלל בך. אין ניצחון גדול מקבלת הסבל והעונש. אבל רגע – זה הרי סותר את עצם התפיסה הפילוסופית של היוונים – שידע נקנה בסבל; שלבטל את האבסורד ואת העונש הוא היבריס, שעליו יש להיענש. נכון?… נכון. ההחטאה החברתית החמורה ביותר היא הסבל שאתה מסב לאחרים בהתרברבות על ההשלמה עם סבלך שלך. "אני יוצא מוקדם בבוקר, ועובד כמו חמור שעות נוספות. בקושי יוצא לי לשחק עם הילדים, אבל אין ברירה – מוכרחים לחיות." כל הכבוד לך על עמידתך הנחושה במלחמת הקיום, אבל אל תתגאה כל כך. זה שאתה מתמיד במאבקך נגד תחושת האבסורד, לא גורע כהוא זה מסבלם של ילדיך, שבקושי רואים אותך ומשחקים אתך, ולא מקנה לך זכות לגרום ליקיריך רגשות אשם. אין דבר מעצבן משחצנות הקורבן הנבנית מקורבנם של אחרים. על זה השיר.
המיתוס של סיזיפוס
אַתָּה אוֹמֵר סִיזִיפוּס, וַאֲנִי לֹא חוֹשֵׁב עַל הַקְּלָלָה
וְהַהוּא שֶׁמְּגַלְגֵּל אֶבֶן לְרֹאשׁ הָהָר אוֹ
עַל הִדַּרְדְּרוּתָהּ הַנּוֹאֶשֶׁת אֶלָּא עַל הָאַחֵר
שֶׁשּׁוֹכֵב לַמְּרַגְּלוֹת הָהָר, שֶׁנִּמְחָץ לַמָּוֶת
מִתַּחַת לָאֶבֶן הַנּוֹפֶלֶת.
בּוֹ בָּרֶגַע, כְּמוֹ שֶׁמְּסַפֵּר לָנוּ קָאמִי, נוֹחֵל
סִיזִיפוּס אֶת נִצְחוֹנוֹ הַגָּדוֹל כְּשֶׁהוּא מַשְׁקִיף
מַטָּה, לְעֵבֶר כָּל הַמֶּרְחָק שֶׁעָבַר, מִתְרַפֵּק
עַל הַהֶשֵּג שֶׁגַּם הָאֵלִים לֹא יוּכְלוּ
לִטּוֹל מִמֶּנּוּ, עִוֵּר מֵרְאוֹת אֶת הַשּׁוֹכֵב לוֹ
שָׁם שֶׁבֵּינְתַיִם נוֹסְפוּ עָלָיו מְחוּצִים רַבִּים
(אוּלַי הָרוֹעֶה מִקִּתַּיְרוֹן שֶׁיָּצָא מֵהַמִּתּוֹס
שֶׁלּוֹ בְּעִקְבוֹת כִּבְשָׂה אֲבוּדָה, אוּלַי דִּידוֹ
וְאֶנֵאָס הַחוֹטְאִים בְּצֵל גֻּמְחָה, אוּלַי
מִשֶּהוּ שֶׁשָּׁמַע עַל הָאִישׁ אוֹ הָעֹנֶש וְהָאֶבֶן
וּבָא לְהָצִיץ וּלְהִתְקַלֵּס).
הָעֲרֵמָה הוֹלֶכֶת וְגוֹבַהַת, טְוַח הִדַּרְדְּרוּת הָאֶבֶן
הוֹלֵךְ וּמִתְקַצֵּר. הַנִּצָּחוֹן הוֹלֵךְ וּמִתְגַּמֵּד.
אֲבָל סִיזִיפוּס וְהָאֶבֶן שֶׁלּוֹ יַמְשִׁיכוּ
לַעֲמֹד עַל הַפִּסְגָּה וּלְהִתְרַבְרֵב,
גַּם כְּשֶׁעֲרֵמַת הַגְּוִיּוֹת תְּכַסֶּה אֶת הָהָר כֻּלּוֹ
וְתִקְבֹּר אוֹתָם תַּחְתֶּיהָ.
מופלא שכזה