המומלצים
אלמוניות | איגור שיף
עם עובד 2017, 386 עמ'
באישון לילה באוהל שבויים הממוקם בלב מדבר סהרה.
הסופרים ארם פריש ויואל און, ממציא המילה "מסתירונים" למשקפי שמש, יחד עם אשתו תרזה, נחטפים מפסטיבל סופרים במרקש ומוחזקים כבני ערובה. ארם נחטף בשנתו ממלון גראן פראדי. יואל ואשתו נחטפים בה-בעת מן החדר הסמוך שאליו הגיעו רק כי לתרזה און היה נוח יותר שם מאשר במלון פאר, בסוויטת וי. איי. פי.
המילה "טרור" לא מוזכרת בשום מקום בטקסט. התקשורת עם שוביהם מתנהלת רובה באמצעות שתיקות ומלמולים בשפות זרות. "אלמוניות" הוא שם הספר שיואל און מכתיב לאשתו בשבי.
משה רון, בקריאה נרגשת על אודות הספר: "ממליץ למי שיקרא גם כן בדהירה, להאט לרגע בחילופי האיגרות בין הרב והכומר, ולמצוץ לאט את הצוף מחילופי הברכות והסופרלטיבים שהשניים מרעיפים בשיניים חשוקות זה על ראשו של זה. עיניים יישַקו".
השירים הגנוזים | דליה רביקוביץ
הקיבוץ המאוחד, עורך: גדעון טיקוצקי, 2017, 287 עמ'
במחברות השירה של דליה רביקוביץ (2005-1936) נמצאו שירים רבים שלא פורסמו עד כה. שירים גנוזים אלה מופיעים כאן במלואם, כמאה וחמישים במספר; לשם השוואה, רביקוביץ פרסמה בחייה כמאתיים שירים.
אלי הירש: "על השירים הגנוזים אפשר, אם כן, לומר שהם פשוטים וברורים יותר מהשירים שזכו להתפרסם בחייה של רביקוביץ, ודווקא הפשטות הזאת, שהפכה אותם לבלתי ראויים לפרסום בעיני המשוררת, היא שמעניקה להם את יופיים המיוחד, ומחדדת את תרומתם הגדולה, שרק התחילה להתברר אך כבר אפשר לחוש בה, להבנת דמותה ושירתה של דליה רביקוביץ."
אני
אֲנִי לְבַדִּי כְּאִילָן בְּכַרְמוֹ,
אֲנִי לְבַדִּי עַל מַיִם שְׁתוּלָה.
וַיִּרְאוּנִי זָרִים שֶׁאֲנִי רְעוּלָה
כִּי לָאִישׁ צַלְמוֹ.
רוכלי האהבות | יוסי אבני־לוי
הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 2016, 382 עמ׳
מהו החוט השזור בין משיח, הנער המתחמק ממוריו ב"חדר" האפגני כדי להציץ ברקדני השווקים המחוללים, לבין אסף – האב הטרי והנרגש המבקש להשלים עם אביו־שלו רגע אחד מאוחר מדיי?
הרומן החדש של יוסי אבני־לוי הוא סיפור אהבה עז ורב־רבדים, אהבה שתוקה של בן לאביו, אהבה חסרת גבולות של ילד לאמו ואהבה נפתלת בין שני אבות. זהו גם סיפור אהבה לעולם שהיה ואיננו, למאכליו ומרקמיו, לצבעיו וניחוחותיו, הרצוף בדמויות משובבות ושוברות לב כאחד.
אבני־לוי מעביר את הקורא ממשעוליה מוכי העוני ורבי־היופי של מושבה מאובקת בישראל של שנות השישים אל רחובותיה הציוריים של עיר נידחת, שבה בני אדם ושדים חיים אלו לצד אלו.
ובלשונו של עמרי הרצוג: "זכות גדולה עומדת לו: הוא כתוב בסערה קדחתנית, לא־מעובדת ופגיעה. הספרות הישראלית העכשווית לא מורגלת בסגנון כזה, ומבחינה זו הקריאה ברומן היא יוצאת דופן, ולעתים אף מתגמלת."
דלעת – מוצב אחד בלבנון | מתי פרידמן
דביר 2017, 207 עמ׳
זה סיפור על חיילים בחזית של מלחמה נשכחת המתחוללת על הר גבוה בקצה רצועת הביטחון של דרום לבנון. זה סיפור על מוצב צבאי, "דלעת", שבו העבירו הלוחמים האלה את מרבית שירותם הצבאי. סביבם נוף עוצר נשימה ושקט פסטורלי, שנקטע בלי אזהרה מוקדמת. זה סיפור על חיים צעירים המיטלטלים בין רביצה מכווצת בתעלות לבין יציאה לסיורים בלב לבה של ארץ החיזבאללה. זה גם סיפור של קרב על התודעה. מלחמה שבה החזק לא תמיד מנצח.
מתי פרידמן שירת ב"דלעת", והוא מגולל בספר המפתיע והקורע סיפורו שלו ושל חבריו, בני דורו, שהקיזו את דמם במלחמת שמונה־עשרה השנים של כיבוש ישראלי בדרום לבנון. מלחמה שלא קראו לה מלחמה. בדלעת תגלו את הפנים האנושיות שמאחורי אירועים גדולים. בדלעת תגלו ספר מלחמה מופתי, חריג בסגנונו, המותיר את קוראו עם חומר רב למחשבה.
מתי פרידמן: "כתבתי את הספר בשביל החברים שלי שהיו שם במלחמה הלא ברורה הזאת, שלא ראו זכר לחוויות האלה מאז הנסיגה במאי 2000, מלחמה בלי שם, בלי אות של הצבא, בלי ספר היסטוריה".
ארבעה אבות | אמיר זיו
עם עובד, ב"ספריה לעם" 2017, 312 עמ'
רומן ביכורים של אמיר זיו, סופר אמיתי, שכתב ספר מצחיק, פיוטי ומותח, רב המצאות ועתיר הרפתקאות בין דוריות. מה שמתחיל כהתכתבות שגרתית לכאורה בין פקיד עירייה לתושב שמתלונן על חריגות הבנייה של שכנתו, חושף תחתיו דרמה גדולה, נוגעת ללב אבל לא מתפשרת באמת עם יצר האדם – טוב או רע מנעוריו.
גבר צעיר מגלה שאשתו מפרסמת בשם בדוי שירי אהבה בעיתון נוער, דייר נרגן מתלונן על המרפסת שנסגרה מעליו, וילדה ננטשת לילה אחד ביער בדרך לירושלים – מה מחבר בין כולם? רומן שבנוי משלוש עלילות שמתרחשות במרחק של שנים זו מזו ונקשרות ונחתמות יחד, וביסודן אהבה וקנאה עזות כמוות.
אמיר זיו, נע במיומנות מעולה בין רגעים קומיים משעשעים לבין שיאים דרמטיים – מעמוד לעמוד הקורא מיטלטל אתם יחד: ספק מזועזע, ספק משועשע, אבל דרוך כמו מיתר עד תום.
תגובות