המומלצים של יוני 2020
"קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה" | נורית גוברין | כרכים א'-ב' בהוצאת גוונים, כרכים ג'-ז' בהוצאת כרמל, בשיתוף עם אוניברסיטת תל אביב | 2019-2002
שבעת הכרכים כוללים את מיטב מחקריה של נורית גוברין, הפורשים מניפה מרהיבה בעושרה ובהיקפה של הספרות העברית לדורותיה: החל בכתביהם של ראשוני המשכילים וכלה ביצירות עבריות שהופיעו בשנים האחרונות. כותרת הסִדרה: “קריאת הדורות” היא דו־כיוונית, כפי שהוסבר במבוא לכרך הראשון (תשס”ב, 2002): הרצון לקריאה בספרות הדורות יחד עם היענות להזמנתם, כביכול, של סופרי הדורות הקודמים לקרוא ביצירותיהם וקיום דו־שיח עמהם. התפיסה העקרונית המונחת ביסודם של כל המחקרים: תרבות נבנית נדבך על גבי נדבך. הכלל של “חדש מפני ישן – תוציאו” אינו חל עליה. כל מחקר הוא נדבך נוסף בבניין זה, הנשען על קודמיו ומשמש בסיס לאלה שיבואו אחריו. כותרת המבוא של הכרך החמישי (תשע”ה, 2015), “משפחת הנשכחים”, מבטאת את התחושה הקשה שמשהו לא טוב עובר על החברה בישראל ביחסה לספרות העברית של הדורות הקודמים בכלל ולמחקר המלווה אותה בפרט. כותרת המבוא “כְּאֵב הכתיבה” מבטאת את ההרהורים הנוּגים המלווים ספר זה. פרקי הספר אורגנו בשבעה שערים. בשער הפותח, “לא בחלל הריק“, נכללו מסות עקרוניות הממשיכות ומרחיבות את השקפת העולם הספרותית והמחקרית של הכותבת. השער השני, “בין ספרות למקרא“, מוסיף עוד נדבך למחקריה בתחום זה. בשערים השלישי והרביעי: “דורות בשירה” ו”דורות בפרוזה” נכללו מחקרים על יוצרים ויצירות חדשים, מן העבר ומן ההווה, ידועים יותר וידועים פחות. בשער החמישי, “שיח יוצרים ויצירות”, יש חידוש בתחומים ובנושאים; נכללו בו פרקי הסדרה “ספרות ורפואה”, החוקרים את השתקפותו של נושא מורכב ומסועף זה בספרות העברית. נוסף עליהם הפרק העוקב אחר השתקפותם של הארכיאולוגיה והארכיאולוגים בספרות העברית. בשער השישי, “מקום בספרות“, ניתנו מחקרים על תל־אביב וכפר־סבא, פטרבורג, פריז וארה”ב והשתקפותם בספרות העברית. הם מצטרפים למחקרים בנושא “גיאוגרפיה ספרותית”, שכונסו בספר כתיבת הארץ: ארצות וערים על מפת הספרות העברית (תשנ”ח, 1998) והמשכם בכרכים ד ו־ו של "קריאת הדורות" (תשס”ח, 2008; תשע”ה, 2015). השער השביעי, “עיתונאים וכתבי עת” מרחיב את המחקר בנושא זה.“המחקרים פורשׂים מניפה מרהיבה בעושרה ובהיקפה של הספרות העברית לדורותיה: החל מכּתביהם של ראשוני המשכילים וכלה ביצירות עבריות שהופיעו בשנים האחרונות. הידע והתובנות האצוּרים בין דפי כרכים אלה נותנים בידי כל שוחר תרבות מפתחות לעולם הספרות העברית. גם לבקיאים ברזי עולם זה יחדשו ספרים אלה חידושים רבים (ד”ר גדעון טיקוצקי, מהכריכה האחורית, כרך ז').
"הסלון" | מיכל זוהר בן-דור | ספרי ניב | 2020
הסלון הוא רומן היסטורי הפורש את חייהן של שלוש חברות, בנות למשפחות יהודיות אמידות מכובדות ובעלות ממון החיות בברלין של המחצית השנייה של המאה ה-18, ברלין של כיבוש נפוליאון ושל הלאומיות המתעוררת, של עידן הנאורות, של רוסו, קאנט וגתה ושל קהילה יהודית מתבדלת המיטלטלת בין קדמה למסורת, בין תקווה לשוויון לבין ייאוש קיומי. הסלון נכתב לאחר תחקיר מעמיק ורב-שנים ומגולל את חייהן של רחל לוין, שניהלה את הסלון הספרותי החשוב ביותר בברלין, דורותיאה שלגל, שכתבה את אחד הרומנים המוצלחים של אותם הימים, פלורנטין, והנרייטה הרץ, דמות נערצת אך גם שנוייה במחלוקת שהייתה ידידתו הטובה ביותר של פרידריך שליירמאכר, אבי התיאולוגיה הפרוטסטנטית המודרנית. שלושתן היו דמויות מרכזיות בחיי התרבות של גרמניה, ואף שנולדו משוללות זכויות מעצם היותן נשים ויהודיות, הן חפשו כל חייהן אחרי אושר, אהבה והגשמה עצמית – ושילמו על כך מחיר.
"אני, אמא והבית הלאומי" | מיכאל (מייקל) עופר | עולם חדש | 2017
מביתו שלמרגלות הגלבוע חוזר מיכאל (מייקל) עופר אל מחוזות ילדותו ונעוריו בשכונת רחביה בירושלים של שנות הארבעים. צרורות המכתבים שהשאירה אמו, אילזה, חושפים בפניו קשרים מפתיעים עם דמויות ידועות על רקע הקמת המדינה, ומאירים מחדש את זיכרונות הילדות ואת יחסיהם של אביו ואמו עם ילדיהם.הגיבור משוטט בעברו דרך מכתבי האהבה הרבים שקיבלה אמו, וצולל אל תוך הקשרים שקיימה לאורך חייה. דמות האם כפי שהיא מצטיירת בזיכרונו, נשזרת בדמותה של האישה היפה והחזקה המתוארת במכתבי האהבה של מחזריה. מיכאל (מייקל) עופר נולד בברלין בשנת 1935. בשנת 1936 השתקעה משפחתו בשכונה רחביה שבירושלים. אביו, ולטר הירש, היה רופא ילדים, ואמו הייתה מורה להתעמלות אורתופדית לילדים. בגיל עשר נשלח לקיבוץ בית אלפא והתחנך במוסד הקיבוצי גלבוע. עסק בחינוך ובהוראה, בבית אלפא ובמכללה האקדמית אורנים. אני, אמא והבית הלאומי הוא ספרו השני. קדם לו האב, הבן ורוח החופש (ספרית פועלים 2009).
"מרוב תשוקה" | יוסי וקסמן | פרדס הוצאה לאור | 2020
דויד הוא גבר תל אביבי דו־מיני גרוש טרי כבן חמישים, אב לשניים, שעובד במשרד אדריכלים. הוא אינו מאושר. לפעמים הוא מדמיין כיצד כל התכנונים של הכבישים והדרכים קורסים אל תוך האדמה אחרי אסון טבע. בחיפוש אחר תשוקה, דויד פוגש את שלומי, גבר יצרי ונשוי, שמבחין בפצעיו של דויד ומעודד אותו לספר לו כיצד הפך לגבר שהוא כיום. כשהיה דויד בן שש־עשרה הוא עבר להתגורר בפריז יחד עם הוריו בשל עבודתו של אביו, איש הצבא. מורָה פריזאית לצרפתית בשם ורוניק בילתה איתו שעות רבות, הרעיפה עליו חום, פיזרה אבקת קסם ועודדה אותו לגלות את עצמו ואת גופו. ההתנסויות החדשות והמסקרנות של דויד הסעירו וסחררו אותו, אבל נדמה שתמיד ריחפה מעליו סכנה לא מוכרת, שרק תשוקה עזה מסוגלת לייצר, ואולי זו בכלל אהבה? געגועיו של דויד אל השנים המעצבות של גבריותו אינם מניחים לו, ושלומי מעודד אותו להתחקות אחר גורלה של ורוניק. מנגד, שלומי מספר לדויד על אודות הסודות האפלים בעברו, ועל נפשו שאינה מוצאת מנוח. שני הגברים מבקשים לשחזר את העבר במלים ובמעשים, אבל נדמה שכוחה של ההחמצה גדול מהיכולת לתקן. "מרוב תשוקה" הוא סיפור נוגע ללב ושלוח רסן על אודות חיפוש אחר טעם לחיים, ועל הכישלונות ההכרחיים הכרוכים בכל חיפוש כזה. גיבורי הסיפור, שלומי ודויד, מבקשים למצוא את הדלק שייתן להם כוח להמשיך ולגלגל את חייהם אל שנות הזהב, ומציגים גבריות ישראלית מתעתעת, עקורה משורשים, בין כוח ובין חולשה.
"מקום, זיכרון ומיתוס בקולנוע הישראלי העכשווי" | ענת יונת זנגר | עם עובד | 2020
"מקום, זיכרון ומיתוס בקולנוע הישראלי העכשווי" בוחן סרטים תיעודיים ועלילתיים ישראליים ואת האופן שתיאורים של נוף ושטח מספקים נקודת מבט ייחודית של הזהות היהודית ושל הזהות הישראלית. המחברת מדגימה כיצד המרחב הקולנועי הוא מְכל של האירועים העלילתיים, ולא זו בלבד אלא שהוא מאורע בפני עצמו ומטעם עצמו, שכן מרחב ומקום הם יסודות בעלי ערך במשא ומתן מתמשך על הזהות היהודית ועל הזהות הישראלית. הסרטים לוכדים את המראה של המקום והם גם רוקמים רשת עקבות, שאינן ניתנות לשליטה, של מערכות כלכליות, חברתיות ופוליטיות. המרחב והמקום הם מאפיינים חשובים בזהות הישראלית. בעקבות שינוי התנאים גם התפיסה בנוגע למאפיינים הללו משתנה. כאלפיים שנים של גלות יצרו פער בין רעיון המרחב היהודי ובין האופן שמדינת ישראל המודרנית מממשת את הרעיון הזה. פער זה גדל מהקמת המדינה, וביטוייו בקולנוע הישראלי מרובדים. בספר זה המקום והמרחב משמשים הן מושא לניתוח והן כלי תאורטי. הניתוח הביקורתי של הסרטים עוקב אחר החלוקה בין המסגור הקולנועי ובין המסגור הציוני, ובה בעת גם אחר הקשר ביניהם. נקודת מבט חדשנית זו מאפשרת לנו להבחין במוטיבים רבי־ערך בתרבות העכשווית (מפות, גבולות, מחסומים ואזורים צבאיים) ובמיתוס היהודי (גן, מדבר, מים, ירושלים והמקום הקדוש). המחברת מתייחסת גם לספרות ולאמנות הישראלית ומשלבת הבחנות מתחומי האמנות החזותית, לימודי התרבות, המיתולוגיה, מחשבת ישראל וכמובן לימודי הקולנוע.
תגובות