close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • המומלצים של גד קינר קיסינגר

    גד קינר קיסינגר | המומלצים | שירים | התפרסם ב - 20.09.21

    כשהתבקשתי להמליץ על חמישה ספרי שירה חשתי כמו האב, שאם יחמיא לחלק מילדיו, הרי שיקפח את הילדים האחרים, כלומר את עצמו, שהרי את כולם הוא אוהב, אבל חונך לכל אחד על פי דרכו – כי כל אחד מיוחד לעצמו, כל מין למינהו כפי שברא אלוהים בשבוע הבכורה של העולם. ולא זו בלבד, אלא שמספר הילדים האהובים מגיע לעשרות, וכל אחד מזכיר אחר הנחבא לו בארון הספרים. אז לבסוף בחרתי בתמהיל של חדש ,וישן "מאוד" (2016…), וכזה שהוא בגיל העמידה בין הקטבים, כי בענייני שירה אני מהשמרנים שאים מאמינים בציווי להוציא ישן מפני חדש – ואיש עוד לא החליט, שאם משורר/ת הוציא/ה ספר חדש, הרי שקודמו יצא מהמחזור – אבל אני גם מהמחפשים קול חדש, אחר, רענן, ונדמה לי שבסלסילה שלפניכם יש גם מזה וגם מזה, או ליתר דיוק היה עלי לומר – גם מאלו, וגם מזה, כי רוב הספרים שבחרתי חוברו על ידי משוררות. ככה יצא, ויופי שכך יצא. ואני מקווה שיערב לכן וגם לכם.


    "עבודת טלאים" | ברכה רוזנפלד | ספרא | 2016

    אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת אֵשֶׁת יְעָרוֹת יְרַקְרַקָּה
    שֶׁנִּחוֹחוֹת שֶׁל תַּאֲוָה עוֹלִים מִמֶּנָּה

    כך כותבת ברכה רוזנפלד בשירה "אני רוצה להרחיק מכאן" – איזו שירה ארוטית, יצרית, בשרנית, מגרה, ועם זאת מתורבתת, מהדהדת מיתוסים חושניים מפאן השעיר היווני, ועד לאישה בירוק ב"פר גינט" של איבסן! איזה זיווג נפלא של האפוליני והדיוניסי!

    יש ספרי שירה שבעל כורחך אתה שב וקורא בהם גם שנים אחרי שהופיעו. כזה הוא "עבודת טלאים" מאת ברכה רוזנפלד – משוררת ישראלית ובינלאומית,  עורכת, ומנחה סדנאות לכתיבה – יוצרת מעולה המתייחדת הן במורכבות, במקוריות, ברב-רובדיות ובתקפות של המטאפורות והדימויים שלה, והן בעושר ההרמזים, ההתכתבויות והרפרורים עם יצירות מופת שלנו ושל אומות העולם. מקור האפקטיביות של שירי רוזנפלד הוא, בין היתר, תולדה של תנועת מטוטלת היחסים הדיאלקטיים בין הכיסוי לגילוי, לא מפורשות יתר אך גם לא חידתיות יתר, בחירה בלשון שאינה אזוטרית, שאינה מדירה את הקורא, אך גם לא פשטנית מדי.

     אבל יש עוד שלושה מאפיינים לפחות המייחדים שירתה של ברכה רוזנפלד. שני הראשונים הם חוכמת החיים וחוכמת הידע העשיר של ברכה, שתי מעלות טובות למשוררת עלינו שנעלמות והולכות מן השירה הצעירה, והמאפיין השלישי הוא הענווה, ההכרה בכך שהיא משתייכת למסורת פיוטית גדולה של שירה מודרנית, ענווה המתגלה בין היתר במחוות שברכה מעניקה לקודמיה ובני דורה (פאול צלאן, דליה רביקוביץ', אשר רייך, ישראל בר-כוכב ועוד).

    ברכה רוזנפלד / אני רוצה להרחיק מכאן

    אֲנִי רוֹצָה לְהַפְרִיחַ עוֹרְבִים לְבָנִים
    לְהַאֲכִילָם פֵּרוּרֵי פְּסוּקִים
    כְּמוֹ קַשְׂקָשִׂים יִנְשְׁרוּ מִשְׂעָרִי
    מַגֵּפָה שֶׁל מִלִּים

    אֲנִי רוֹצָה לִשְׁמֹעַ אֶת הֵדֵי הַסְּפָרִים הַיְּשָׁנִים
    רִגּוּשֵׁי דַּפִּים
    אֶת הַדּוּמִיָּה הַמַּצְהִיבָה שֶׁבַּשׁוּלַים
    וְקוֹלָן הַסַּקְרָנִי שֶׁל כּוֹתָרוֹת
    יִנָשֵּׂא בַּמִסְדְּרוֹנוֹת שֶׁבֵּין
    הָאוֹתִיּוֹת

    אֲנִי רוֹצָה לְהַמְרִיא עַל עָנָן בְּטַעַם נָענָע
    לִרְחֹץ בַּעֲרָפֵל שֶׁל מֵי וְרָדִים
    שֶׁקְּטֹרֶת לְבָנָה תַּשְׁקֵה אֶת פִּי
    כְּמוֹ סַיְדֶר תַּפּוּחִים
    אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת אֵשֶׁת יְעָרוֹת יְרַקְרַקָּה
    שֶׁנִּחוֹחוֹת שֶׁל תַּאֲוָה עוֹלִים מִמֶּנָּה
    הָעַיָּנוֹת שָׁרוֹת לָהּ
    הָאֹפֶק מִתְפָּרֵעַ
    עִם הַזְּמָן הַגָּלְמִי
    כְּשֶׁאֱלֹהֵי הַהֹוֵה הַנִּצְחִי
    מִשׂתָּרֵעַ עַל כָּל הַעִדָּנִים
    וּמַשָּק אֲבִיבִי שֶׁל כַּנְפֵי צִפָּרִים שִׁכּוֹרִים

    – מִכָּאן אוּכָל לְהַבְרִיא

    לעמוד הספר


    "ומסתבך לה בדרך לשמים" | עמית זרקא | ספרי עתון 77 | 2018

    שיריה של עמית זרקא בקובץ ששמו ועטיפתו השחורה עם רישומה של המחברת בגבה, המתאר דימוי מיני מובהק – ראש נערה בהיר המעומת עם ראש חמור אפל (השפעת "חלום ליל קיץ" על היוצרת, שהיא גם במאית תיאטרון בראשית דרכה?) – מרמזים על המצוקה הקיומית בה שרויה הדוברת.  אלה שירי קיצון, שירים פרובוקטיביים כלפי הנמען, מחד גיסא, ושירי סיגוף עצמי, מאידך גיסא, רוויי מטאפורות בוטות, בועטות, מקוריות להדהים: "בָּאָבִיב נִשְׂרַפְתִּי וְעַכְשָׁו בְּכָל הַחֹם אֲנִי מְנַסָּה לְהִתְקָרֵר/…/ בָּאָבִיב הָיָה אוֹתִי בְּעַצְמָהּ גְּבוֹהָה וְנִשְׂרַפְתִּי/ אֲנִי לֹא יוֹדַעַת מָה לַעֲנוֹת כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִים עָלַי"; "לוּאִיס יַלְדַּת חֲלוֹם וְהִסְתַּבֵּךְ לָהּ / קָרְאוּ בִּשְׁמָהּ כָּל הַנְּטוּפֵי זֶרַע/ וְזִיְּנוּ לָהּ אֶת הָרִכּוּז/ אֶרֶץ הַצֵּל בִּשְׁעַת הַהִתְבַּהֲרוּת / הִיא תְּהוֹם צוֹחֶקֶת/ דְּבִיקָה/ שָׁלוֹשׁ כְּבִיסוֹת בַּבֹּקֶר שֶׁאַחֲרֵי/ נִיקוֹטִין וְהַפְקָרָה." (ומסתבך לה בדרך לשמים) – שיר – המוקדש ליאיר הורביץ –  ומעיד, כרבים אחרים, בלשונו המצועפת, במטאפורות רוויות הסתירות והאוקסימורונים, ובבחירת המלים החסכונית שלו, המזמינה את הקורא למלא את הפערים החובטים אותך בבטן הרכה – על תודעת חטא עמוקה, ופגיעה באתוס הדתי שעליו התחנכה המשוררת.

    תודעה מייסרת זו עוברת כחוט השני בחלק הארי של השירים, והופכת את התשוקה המינית, הרצון להפוך לאישה בעלת רצון ובחירה חופשיים, למקור לייסורים, ולהתחבטות בין איסוריה של הפריפריה המזרחית האורתודוקסית ממנה באה המשוררת, לחירות ולמתירנות הנכספות בעיר אליה נמלטה, כמו למשל במאבק בין ארוס ותאנטוס, תשוקה ומוות, המנוסח כמעט בדימויים לורקאיים, בשיר הפקר כהלכה, שגם כותרתו כמו מאיינת את עצמה: "אַל תִּתֵּן לַיָּרֵחַ לִמְשֹׁךְ אֶת חֲלָצֶיךָ/ אֶל הַתֹּפֶת שֶׁאֲנִי/ אַל תִּתֵּן לַחֲשֵׁכָה / הַמִּתְמַזֶּגֶת בִּי כַּדָּת וְכַדִּין/ לְסַמֵּא עֵינֶיךָ הָרוֹאוֹת/ כִּי תְּאֵבַת הִוָּדְעוּת אֲנִי / וְיֵשׁ סַכִּין בְּמָתְנַי." ואם דומה שמרד זה במרות הדתית ששלטה בבית ילדותה של המשוררת הוא נחוש ונטול ספקות, באים שירים רבים ומסגירים את הכאב המפלח, הבלתי ניתן לשיכוך, בו כרוכה ההיקרעות מבית ההורים.  באחד מהשירים היפים  והכואבים ביותר בספר הקטן והמופלא הזה, מעיד גם שמו הברית הישנה שהפרידה מן האם משולה לא פחות מאשר להסתר הפנים של אלוהים מהאדם: "אִמִּי. הָאַהֲבָה שֶׁלָּהּ. לְדַיֵּק אֶת הַחֻקִּים שֶׁל הָאֱלֹהִים./ אֲנִי. מְדַמֶּמֶת בַּסַּאֵבּ-טֶקְסְט". האנפורה "אמי", "אני" – שתי מלים שרק אות אחת מבדילה ביניהן – והתמיהה מהי אהבת האם? לבת? לחוקי האל? ומהו אותו סאב-טקסט מדמם? ושל מי? – כל זה בונה טרגדיה מזעזעת של אם ובתה, שאהבה עזה מגשרת ביניהן, ותהום עמוקה לא פחות של השקפות עולם מנוגדות מפרידה ביניהן, אחדות ניגודים שאינה מסתיימת בקתרזיס.

    אם עמית זרקא מזכירה לי את יונה וולך, הרי זה בין היתר משום שלשתיהן הייתה ויש, כבר מהופעתן הראשונה על בימת השירה העברית, טביעת אצבע סגנונית ייחודית, עולם פיגורטיבי סובייקטיבי ומדהים, נטייה להתגרות במוסרנות מתחסדת באמצעות שימוש אינטנסיבי במלים "וולגריות", ומיתולוגיה פרטית המטונימית לדוברת. אצל וולך אלה קורנליה, ססיליה, יונתן ועוד, ואילו אצל זרקא: "לוּסִי הָיְתָה בַּת-יַעַר/ רַק הַגְּבָרִים שֶׁלָּהּ יָדְעוּ./ הֵם שֶׁרָאוּ אוֹתָהּ מִתְקַלֶּפֶת/ עַד הַיַּלְדָּה-סוּסָה/ שֶׁהִיא/…/ לוּסִי הָיְתָה בַּת-יַעַר קְסוּמָה וְאַחַר כָּךְ בַּת-זוֹנָה מִזְדַּיֶּנֶת/ רַק בַּקְּצָווֹת רָאוּ אוֹתָהּ/ הָיְתָה מְבִיאָה גְּבָרִים אֶל טֵרוּף/ הָיְתָה הִיא טֶרֶף קַל/ נִכְבָּשׁ עַד שֶׁפִּלְחָה בָּם דְּבַשׁ מָתוֹק…." (לוסי).

    זיכרו את השם עמית זרקא. אחת ההבטחות הגדולות של השירה העברית הצעירה.

    לעמוד הספר


    "איגרת אל הילדים" | אלי אליהו | עם עובד/שירה | 2018

    שיריו של אלי אליהו הם אלגיות ליריות קטנות ומכמירות לב על פריכותו של הקיום היומיומי, של החרדה לגורל הילדים, שלעולם, בחוויית ההורים, נמצאים על הסף בין התום המגונן של ההתהוות בילדות לבין תחזית קיצם:

    בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב בֵּין אִמִּי
    לְבֵין הַיַּלְדָּה, אֲנִי פִּתְאוֹם נִרְעָד,
    כְּאָדָם הַמַּבִּיט בִּשְׁתֵּי מַרְאוֹת בְּבַת אַחַת. //
    קָרוֹב בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה אֶל הַמָּוֶת
    וְאַל הַלֵּדָה  /…/
    וְהִנֵּה אִמִּי קָמָה וְהוֹלֶכֶת, וַאֲנִי
    מַבִּיט בְּגַבָּהּ. וְהִנֵּה בִּתִּי צוֹחֶקֶת,
    אֶת צְחוֹק הָעוֹלָם הַבָּא.

    בשירים מעודנים וקשים בו בזמן אלה הקשר בין הדורות הוא סימביוטי ומיטשטש כצבעי פנדה של ציורי ילדים המתמזגים עד שאינך יודע מי האב ומי הבן, ועד כמה לא ניתן להתיר את גורלותיהם הסבוכים זה בזה, כמו בשני השירים הסמוכים תמונה ("אָבִי, כְּבֶן שֶׁבַע, נִצָּב עַל תֹּרֶן/ סְפִינָה מֵעַל הַחִדֶּקֶל,/ דָּרוּךְ לְזַנֵּק/ אֶל הַמַּיִם.// כְּלָל לֹא עוֹלֶה בְּדַעְתּוֹ,/ שֶׁהוּא מַעֲמִיד/ בְּסַכָּנָה// אֶת חַיַּי.") וסימני חיים ("וְהַפַּחַד הַזֶּה בַּלֵּילוֹת/ כְּשֶׁהָיִית פָּעוֹטָה, וְהָיִיתִי נִגַּשׁ/ אֶל הַמִּטָּה, לִבְדֹק אִם לִבֵּךְ פּוֹעֵם,/ וְהָיִיתִי עוֹצֵר אֶת נְשִׁימָתִי/ כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִשְׁמֹעַ אֶת נְשִׁימָתֵךְ,/…/ וְיָדַעְתִּי כִּי אֵלֶּה/ סִימָנֵי הַחַיִּים/ שֶׁלִּי.")

    אליה אליהו נולד ב-1969 בתל אביב. ספרו הראשון "אני ולא מלאך" ראה אור ב-2008 בהוצאת הליקון. ספרו השני "עיר ובהלות" ראה אור ב-2011 בהוצאת עם עובד. "איגרת אל הילדים" הוא ספרו השלישי, חתן פרס ראש הממשלה לסופרים ומשוררים לשנת 2014.

    לעמוד הספר


    "שירת השחרור" | רחלי אברהם-איתן | הקיבוץ המאוחד | 2017

    "שירת השחרור" הוא ספר שיריה התשיעי מתוך עשרה של דר' רחלי אברהם איתן (באמתחתה גם שני ספרי מחקר). מדורי הספר קשורים בזה לזה בזיקה תמטית: "שירים לאקס" – קשיי הנישואין והגירושים הכאובים; "טעם התפוח" – על מורכבות האהבה; "שירת הצומח" – נופי טבע ואדם; "שבת אחים" – 13 שירים מוקדשים לכל אחד מאחיה ואחיותיה במשפחה של יוצאי תימן,    5 מהם עיוורים, אח אחד נהרג עם סיום שירותו הצבאי ואחות אחת  נפטרה ממחלת הסרטן; "קומת המלים" – שירים ארס-פואטיים בזיקה לקבלה ו"אפילוג" – שני שירים לנכדיה.

    קשה להעלות על הדעת איך לנוכח כל הרעות, שפקדו את רחלי, ואולי דווקא בשל כך, הצליחה לקשור כתרים כה רבים לראשה: בעלת תואר דוקטור בפילוסופיה מאוניברסיטת בר-אילן, עסקה בתחומי חינוך והוראה ובחקר הספרות העברית, שיריה תורגמו לאנגלית, צרפתית, רוסית, ספרדית, רומנית, טורקית, מונגולית, סינית, טאמילית וערבית, ופורסמו בכתבי עת בינלאומיים. רחלי אברהם איתן ייסדה את בית הסופר במודיעין ואת כתב-העת לספרות ואמנות "שבילים" שבעריכתה הראשית. בין הפרסים החשובים בהם זכתה ניתן לציין את פרס שר החינוך לספרי ביכורים, תשנ"ז, 1997, פרס ראש הממשלה תשע"ז, 2017, וב-2016 זכתה במקום השני בתחרות השירה הבינלאומית של קונגרס השירה העולמי בפראג.

    בשיר זה הפורץ גדר בתמה ובפואטיקה המשוררת שואפת לנסוק מעל כל הרעות שפקדו אותה:

    שירת השַּׁחרור

    אֵין הַצַּיָּד שׁוֹמֵעַ שִׁירַת הַשַּׁחְרוּר
    שֶׁפָּרַח מִקֵּן מְמֻלְכָּד
    אֶל בַּדֵּי הַסִּגָּלוֹן
    מְסֻחְרָר מִשְּׁלַל דְּרוֹר.

    לָכוּד בִּסְחַרְחֶרֶת מַחְשָׁבוֹת
    לְקַפֵּד חֵרוּתוֹ
    רוֹקֵם בַּגֻּמְחָה כּוּרִים לְהָרַע.
    יוֹם וָיוֹם מִמֶּנּוּ נִקְרַע – – –

    הַשַּׁחְרוּר כְּבָר בַּצַּמֶּרֶת
    שָׁר אֶת רִקּוּד הַזְּמַן הַמְּקָרֵב
    אוֹהֲבִים
    וּמַנִּיחַ לְעוֹלְבֵי הַחַיִּים
    לְהֵאָסֵף אֶל כִּלְאָם.

    השיר מהפך את היחסים בין הצייד המקורקע, המוגבל, ה"לכוד בסחרחרת מחשבות" לבין השחרור החופשי, בעל המעוף, המצליח לפרוח מן הקן ה"ממולכד".

    מעטים השירים המקפלים בחובם בתמצית את סיפור הולדת שירתה של רחלי אברהם-איתן מתוך הכאב כמו השיר ורדים): הָיָה לִי גַּן וְרָדִים / שֶׁאִישׁ מֵעוֹלָם לֹא הִבְטִיחַ. / אֵין מָה לְקַיֵּם. / חַיַּי כְּמִדְבָּר / נְטוּל הַבְטָחוֹת-צְמִיחָה. / אֲנִי הַגַּנָּן הַמְּגַדֵּל / וִרְדֵי חֲמָמוֹת רֵיחָנִיִּים / בַּאֲדָמָה צְחִיחָה… // גַּן וְרָדִים מַפְרִיחָה / בְּמֵי דָּמִי  / הַנִּגָּרִים מִבְּשָׂרִי הַנִּדְקָר / פַּעַם אַחַר פַּעַם. // הַגַּן נֶעֱלָם / יַחַד עִם הַבַּיִת. / עָבַרְתִּי לְבַיִת קָטָן / בְּבֵית דִּירוֹת יָשָׁן. / לֹא הָיוּ הַבְטָחוֹת / וְלֹא צִפִּיּוֹת. / אֲנִי הַגַּנָּן הַמְּגַדֵּל וְרָדִים / אֲפִלּוּ בְּמִרְפֶּסֶת / בְּמֵי דָּמִי / הַנִּגָּרִים מִבְּשָׂרִי הַנִּדְקָר / פַּעַם אַחַר פַּעַם."

    לעמוד הספר


    "שיריפוי: כוחה המרפא של השירה" | ציפי שחרור | הוצאת פוקוס | 2021

    ציפי שחרור היא משוררת, סופרת, עורכת ומנחת סדנאות שירה עתירת זכויות, שפרסמה 36 ספרים, מהם ספרי שירה, ומלבדם ספרי פרוזה וספרי ילדים ונוער. אולם כשמדומה שכבר ראתה הכל והתנסתה בכל סוגי הכתיבה, היא פונה להוצאה המתמחה דווקא בספרות שימושית, ניו אייג'ית, ספרי בריאות ותזונה טבעית, ומפרסמת מחזור של 151 שירי ריפוי, שמעל כל אחד מהם מתנוססת ציטטה "מצילת חיים" של אישיות או סמכות אחרת – הוגה הודי, סופר, משורר/ת, פסיכולוג, התנ"ך, יצירת מופת אחרת וכן הלאה – וכל אחד מהם מסתיים במנטרה קבועה "נשום! נשמי!/ נשמי! נשום!". שרשור השירים, הנקרא בנשימה שלווה, ולאו דווקא עצורה, אך בשקיקה, משתף את הקורא/ת, המתפקדים לגבי הדובר/ת בשירים כחניך או כחניכה, במסע מסמם דרך דימוייה הכובשים והמטלטלים – ומדי פעם, הפסיכודליים – של המנטורית "אל הנפש, אל הנשמה, אל התודעה" – כפי שכותבת ציפי שחרור במבוא לספר, "ובנשימות המניעות את כוח החיים, התגלמה שירה מרפאה ומנחמת, משרה שלווה, אמיצה ונוכחת."

    הקריאה הרציפה בספר המרגש הזה נוסכת בקורא/ת מעין תחושה של התעלות מהפנטת, של טראנס חרישי, של מדיטציה בשניים – של הכותבת ושל הנמען – כששירי האהבה, שירי ההנחיה הרוחנית, שירי אילוף המחשבות וכלהיתר, כולם  גם יחד הם שירי הדרכה שבהם המנטורית פונה אל תלמידה, אל אהובתה, אל אהובה, ואולי אף אל עצמה, ומכשירה אותם – כמו במסאז' עדין – להיפתח אל המלים המרפאות, להיפתח אל "התודעה הנפתחת כלוטוס".

    "עֲשִׂי לַכְּאֵב רִפּוּי / עֲשִׂי לַכְּאֵב רִפּוּי – בְּהִפּוּךְ / כְּמוֹ לִכְתֹּב בְּיָדֵךְ הַהוֹפְכִית / כְּמּוֹ לְהַחֲלִיף כִּווּן וּרְחוֹב / כְּמוֹ לְדַבֵּר שְׂפַת אֵם זָרָה / כְּמוֹ לִישֹׁן בַּשָּׂדֶה מוּל יָרֵחַ אָדֹם / כְּמוֹ לְהַלֵּךְ עַל גְּחוֹנֵךְ / כְּמוֹ לְתַקֵּן בֶּרֶז וּלְתַקֵּן אֶת הַלֵּב".

    לעמוד הספר

    גד קינר קיסינגר

    גד קינר קיסינגר הוא פרופסור לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ולשעבר ראש החוג לתיאטרון, דרמטורג, שחקן, במאי ומתרגם מגרמנית, נורבגית ושבדית. ב-2009 זכה קינר בתואר "אביר מדרגה ראשונה של מסדר הכבוד הנורבגי המלכותי" מטעם מלך נורבגיה, האראלד החמישי, על תרומתו לקידום המחזאות הנורבגית בישראל. קינר הוא יו"ר איגוד כללי של סופרים בישראל, ונשיא המרכז הישראלי של מכון התיאטרון הבינלאומי (ITI). קינר קיסינגר החל לפרסם שירה מגיל צעיר. במרוצת השנים פורסמו שיריו ב"גג", "עיתון 77", "עלי-שיח", "הליקון", "מאזניים", "קשת החדשה", "שבילים", "בין סגול ובין תכלת," ועוד, במוספים הספרותיים בעיתונים היומיים, וכן באתרי האינטרנט "זוטא", "סלונט", "נילי דגן", "בכיוון הרוח", "המסדרון", "ידיעות אמריקה", במוספי "הארץ", "מעריב", "מקור ראשון", "ישראל היום", וכן באסופות ספרותיות בעברית ובלועזית. שיריו תורגמו לאנגלית על ידי נתלי פיינשטיין, ופורסמו במספר במות ספרותיות מרכזיות בארה"ב, שם יופיע קובץ משיריו בהוצאת Atmosphere Press. שירי קינר תורגמו לערבית על ידי המשוררת הפלסטינית רים ג'נאיים, והופיעו בכתב עת המופיע בביירות. פרסם שמונה ספרי שירה. ספר שיריו בספרדית ועברית "מה שנשאר" יצא ב-2015 בהוצאת וורבום במדריד בשיתוף הוצאת "ספרא". על ספרו "הפרעות קשב" (הוצאת "ספרא", 2010) זכה בפרס אס"י.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    *

    יעל רן
    נַפְשִׁי עוֹד מְמָאֶנֶת לְהַפְנִיםעַל אַף שֶׁצְּלָלִים הֻטְּלוּוְחֹרֶף הִתְדַּפֵּק . נַפְשִׁי עוֹד...

    בעד מי את מצביעה, גבירתי (סיפור סאטירי)

    ירון אביטוב
    -1-שבועיים לפני הבחירות לכנסת, כאשר קרב ראש בראש מתקיים בין שתי...

    נעים להכיר, שושנה קרבסי

    מערכת סלונט
    שושנה קרבסי, משוררת, סופרת לילדים ומספרת סיפורים מקצועית. ילידת הפריפריה ומתגוררת...
    דילוג לתוכן