המומלצים של אורציון ברתנא
"כוכבים בחוץ" | נתן אלתרמן | הקיבוץ המאוחד | 2011 (הוצאת יחדיו, 1938)
לטעמי, זה ספר השירים החשוב ביותר בשירה העברית החדשה, הגאוני ביותר ופורץ הדרך ביותר. השילובים הלשוניים בו מדהימים. כשקראתי אותו בפעם הראשונה, ואני כבן שש עשרה, אמרתי לעצמי כבר אז, שאם בן אדם יכול לכתוב ככה, אז הספרות היא התחום שלי בחיי, גם כיוצר וגם כחוקר ספרות. עד היום ספר זה מלווה אותי לכל מקום. עד היום הוא מדהים בשילוביו עד בכי.
עוד אבוא אל סיפך
עוֹד אָבוֹא אֶל סִפֵּךְ בִּשְׂפָתַיִם כָּבוֹת.
עוֹד אַצְנִיחַ אֵלַיִךְ יָדַיִם.
עוֹד אֹמַר לָךְ אֶת כָּל הַמִּלִּים הַטוֹבוֹת,
שֶׁיֶשְׁנָן,
שֶׁיֶשְׁנָן עֲדַיִן.
כִּי בֵּיתֵךְ הֶעָנִי כֹּה חָשֵׁךְ לְעֵת לַיִל
וְעָצוּב בּוֹ וַדַּאי לְאֵין סוֹף.
וְחַיַי שֶׁכָּרְעוּ בְּלִי הַגִּיעַ אֵלַיִךְ
הֻסְגְרוּ לַחוּצוֹת וְלַתֹּף.
אַךְ פִּתְאֹם אַת נוֹגַעַת כְּיָד מַבְהִיקָה.
אַת פּוֹלַחַת כְּזֵכֶר נִשְׁכָּח.
הַדְמָמָה שֶׁבַּלֵב, בֵּין דְּפִיקָה לִדְפִיקָה,
הַדְמָמָה הַזֹאת
הִיא שֶׁלָךְ.
"רחובות הנהר" | אורי צבי גרינברג | הוצאת שוקן | 1951
השירה של אורי צבי גרינברג (אצ"ג) יפהפייה. הוא משורר אקספרסיוניסט, שמצליח להפוך השקפת עולם למטפורות ולדימויים. אני בוחר דווקא בספר זה שלו, בגלל היותו ספר השואה, ספר חורבן העם היהודי במאה העשרים. הכאב שבו, הכעס, חיפוש הדרך והעמדת השורר בדווקא, באף על פי כן – מרתקים וחשובים.
*
נַגְּנוּ-נָא, שְׁלוֹשִׁים כְּלֵי זֶמֶר, שִׁיר בֵּן לִכְבוֹד אִמָּא.
שְׂכַר שֵׂאתָהּ הָעֻבָּר בַּבֶּטֶן, שְׂכַר חַבְלֵי הַלֵּידָה.
שְׂכַר חֲלַב אֵם וּשְׂכַר רֹךְ הָעֲרִיסָה, הַלֹּבֶן.
שְׂכַר כָּל נְשִׁיקָה בַּמֵּצַח, בָּעַיִן, בַּלְּחִי.
שְׂכַר רָחְצָה וּכְבִיסָה בַּיּוֹם וּשְׂכַר עֵרוּת בַּלַּיְלָה.
הֵי! אֲנִי רוֹצֶה לִבְקוֹעַ שִׁיר אִמָּא מִבְּשָׂרִי.
לְהַמְשִׁיךְ עָלַי לֵילוֹתֶיהָ עַל עַרְשִׂי הַקָּטָן.
וּלְהָרִיחַ בִּנְחִירַי אֶת רֵיחַ הַתִּינוֹק מִבְּשָׂרִי.
וְלֶאֱחוֹז בִּשְׁנוֹתַי הַשְּׁלֹשִׁים, שֶׁהֵן מְעֻטָּרוֹת,
וּלְהַטּוֹתָן הַצִּדָּה!
וְנִגַּשׁ הַגֶּבֶר לְבָרֵךְ אֶת עַרְשׂוֹ וְאִמּוֹ
בְּאֶמְצַע הָעוֹלָם.
**שיר זה מופיע במקור ב"הגברות העולה" (1926)
"ילקוט שירים" | לאה גולדברג | הוצאת יחדיו | 1970
לאה גולדברג משוררת מאוד אהובה עליי. היא מ"הקבוצה" של אלתרמן, כשהיא יותר עצובה ממנו, יותר אינטימית ממנו. עצב תמיד ריתק אותי כששכנע אותי. השליטה של לאה גולדברג בשפה העברית והדחף הרגשי העצוב שלה יוצרים שילוב מרשים, מדויק.
לתמונת אמא
תְּמוּנָתֵךְ כֹּה שְׁלֵוָה – אַתְּ אַחֶרֶת:
קְצָת גֵּאָה וּנְבוֹכָה עַל שֶׁאַתְּ – אִמִּי.
מְלַוָּה בְּדִמְעָה וּבְחִיוּךְ מְוַתֶּרֶת
וּמֵעוֹלָם אֵינֵךְ שׁוֹאֶלֶת: "מִי?"
לֹא תָּמַהְתְּ, לֹא רָגַזְתְּ, עֵת בָּאתִי אֵלַיִךְ
מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ וְאָמַרְתִי "תְּנִי!"
אֶת הַכֹּל הֵבֵאת לִי בְּמוֹ יָדַיִךְ
רַק מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי – אֲנִי.
וְיוֹתֵר מִמֶּנִי אַתְּ הַיּוֹם זוֹכֶרֶת
אֶת יְגוֹן-יַלְדוּתִי, וְנַפְשֵׁךְ כְּבָר פָּתְרָה:
עֵת תָּבוֹא אֵלַיִךְ הַבַּת הַבּוֹגֶרֶת,
הִיא תָּבִיא אֶת יֵאוּשׁ תּוּגָתָהּ שֶׁבָּגְרָה.
כֵּן. אָבוֹא רְצוּצָה וְלֹא אֶשְׁאַל לִשְׁלוֹמֵךְ.
לֹא אֶבְכֶּה בְּחֵיקֵךְ, לֹא אֶלְחַשׁ: "אִמִּי!"
אַתְּ תֵּדְעִי:
זֶה שֶׁעֲזָבַנִי הָיָה לִי יָקָר מִמֵּךְ
וְלֹא תִשְׁאָלִינִי: "מִי?"
"כל החלב והדבש" | נתן זך | עם עובד | 2002 (1966)
כחוקר ספרות וכמבקר, כתבתי לא מעט ביקורות קשות על שירת זך. מעולם לא קיבלתי את יציאתו נגד שירת אלתרמן. יש בשירת זך חלקים חלשים רבים. עם זאת, במיטבה היא תוספת קיומית לשירה העברית. היא אינה מוותרת על כוחה של המטפורה, כוחה של הפיגורה הלשונית, ומצליחה לתאר בפיוט את היומיומי. "כל החלב והדבש" הוא ספר שיריו הטוב ביותר, בעיניי.
אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם
אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי
הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל
אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל
וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.
וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי
הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר
עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי
לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי
וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת
וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת
מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַּי.
וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ
הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.
"ספר האור הלבן" | איתמר יעוז-קסט | הוצאת עקד | 2009
איתמר יעוז-קסט הוא משורר אמוּני. משורר אידיאי. זה הרבה מאוד בשירה העברית הישראלית העכשווית, שדי בורחת ממחויבות רעיונית, אלא אם כן זו אמירה פוליטית. איתמר יעוז-קסט מצליח להכניס את האמונה הגדולה אל היומיום המצומצם, אל הסביבה העירונית שבה הוא כותב ועליה הוא כותב. הוא "נושא לפיד" של השירה העברית הגדולה מדורות עברו אל העתיד.
רגע האור
הָרֶוַח הַזָּעִיר בֵּין שְׁנֵי הַמְּחוֹגִים שֶׁל שָׁעוֹן הַיָּד
הוּא מְקוֹם הָרֶגַע בּוֹ שׁוֹכֵן הָאֵל בְּהַגִּיעַ זְמַן הַהִתְגַּלּוּת.
רַק בֹּהַק זַרְחָנִי וְקוֹל טִקְטוּק עָמוּם, אָבוּד
בַּחֶדֶר בּוֹ נִתַּק חֲלוֹם מִן הָעֵינַיִם – מַרְחִיף וְנָס מִיָּד.
אַתָּה שׁוּב עֵר. צְלָלִית נוֹדֶדֶת עַל הַקִּיר בְּחֹסֶר-מְנוּחָה.
כָּךְ גַּם בְּמַעֲלוֹת-אָחָז, וַדַּאי, נָסוֹג הַצֵּל שֶׁבַּשָּׁעוֹן, וְכָךְ
נִתָּן הָאוֹת הָאֱלֹהִי – כְּפִי שֶׁמְּתֹאַר בְּסֵפֶר הַתָּנָ"ךְ.
אוּלָם גַּם בְּלִבְּךָ
חַי רֶגַע-שֶׁל-קְדֻשָּׁה. הֲרֵי אַתָּה הוּא הַשָּׁעוֹן. הַבֵּט!
בְּךָ הַזְּמַן שׁוֹהֶה: עוֹד יֶלֶד קָט נֻצַּב עַל חוֹף נָהָר
וּלְנִיעַ אֶצְבָּעוֹ – כְּמֶלֶךְ הַפּוֹקֵד עַל עֲבָדָיו – כּוֹרְעִים רְתֵת
מַרְאוֹת הַנּוֹף. שָׁעוֹן מַרְחִישׁ. זוֹרֵחַ קַיִץ מִשֶּׁכְּבָר.
אֶל הַיַּלְדוּת קוֹרֵא לְשֶׁמֶשׁ דֹּם. הָרֶגַע מִתְלַהֵט,
– וְאַתָּה עוֹנֶה מִקֵּץ שָׁנִים: "אֲדֹנָי לִי וְלֹא אֶחְסַר!"
קראתי את זיוה ואת לילי. מה לומר. שאני מסכים מעומק ליבי? כן, אני מסכים מעומק ליבי.
אני חושב שכל ארבע הבחירות הראשונות הן קלאסיקות של הקאנון העברי. הנימוקים הקצרים של אורציון משכנעים מאוד. מה שמפתיע בעיניי הוא הבחירה הרביעית כי איתמר יעזו-קסט אינו משורר קאנוני לפחות עד עתה, וחשוב להביאו בהקשר ענקים שכזה כי הוא משורר אחר בשירה העברית העכשווית המכוון גבוה ופעמים רבות פוגע, כמו בסונטה היפה שהביא אורציון.
עמכם/ן הסליחה, הבחירה החמישית כמובן. רן יגיל