המומלצים | שירים
"כשהחוטים נפרמים" | יונית קורן גרינברג | הוצאה עצמית הוצאה לאור | 2020
"יסודות הבניה קלים לפירוק
ברגע שמגלה האדמה את המבנה.
השבירה מובנת מאליה,
יש רק להחליט להשבר יחדיו.
ואולי אין זו החלטה.
לאהוב אינה החלטה,
אילו רק היתה…"
"הליבה שלי רועדת כמו היתה מחוצה לי,
ואינה מבחינה בין יציב ורעוע.
אני לא יכולה לעצור את הנפילה.
נמהרת, רודפת אחרי הארנב הלבן
ועדיין מאחרת להבין מדוע
נפשי אינה יכולה לנוח,
והתשובה סביבי-הפנים כמו החוץ."
"בגדאד | חיפה | ברלין" | מתי שמואלוף | תרגום מעברית לגרמנית: יאן קינה | הוצאת אפוריסמה | 2020
אסופה דו-לשונית משירי מתי שמואלוף בהוצאת הבוטיק הגרמנית “אפוריסמה”. זה רגע סימבולי של כניסת שירתו לגרמניה, וגם חזרתה של העברית לעיר, שבה התקיים מרכז שוקק של עברית בין מלחמות העולם – מרכז שנמחק לגמרי. לדברי שמואלוף, "לפני שבע שנים לגרמניה, סיפרתי לכולם שאני מרגיש כמו שחקן כדורגל בלי מועדון כדורגל. ועכשיו יש לי הוצאת ספרים וספר שכולו חלום." השירים נבחרו להתפרסם בספר, בלי להיות כרונולוגיים, כלומר הם מספרים סיפור משיר לשיר, מבלי להתייחס לשנים בהם התפרסמו. המתרגם יאן קינה הוסיף אחרית דבר שממקמת את שירתו של שמואלוף, בתוך השירה הדיאספורית, כלומר השירה שנכתבת בעברית מחוץ לישראל; גם בתוך השירה המזרחית לה הוא שותף מאז תחילת כתיבתו. כמו כן, הוסיף המתרגם הערות לקורא הגרמני שיבין הרבה מהמילים וההקשרים שיותר ברורים לקורא הישראלי. עורך הספר התעקש שהספר יהיה דו לשוני בכדי להחזיר את העברית לעיר שפעם היא פרחה בתוכה.
"סריקת מערכות" | עצמון יניב | הוצאת צבעונים | עריכה: אביב חזק | 2019
פרופ' נורית גוברין: שיריו של עצמון יניב הם שירים של חשבון נפש ספוגי בינה וניסיון חיים. יש בהם הצדעה להמשך הקיום של מי שחזר מן המתים פעמיים: נס ההישרדות במלחמת יום הכיפורים לאחר אובדן חברים לנשק ונס החזרה לחיים, כשהלב שחדל מלפעום חזר לפעול. שם הספר "סריקת מערכות" מעיד על הבדיקה הסקרנית, השיטתית, הכנה, פקוחת העיניים והאינטימית שהמשורר עורך עם עצמו. המתח בין ההרגשה האופטימית של חיוב החיים ונפלאותיהם והרצון להמשיך ולחיות משולב בהכנה לפרדה מהם, ותחושת חלופיות החיים מלכדת את השירים לחטיבה אחת. הזמן הוא הגיבור הראשי, והשירים מבטאים את חוויית הזמן החולף. ההווה נהפך לעבר כהרף עין, ורק השיר הוא המנציח אותו. גם לזיכרון תפקיד מרכזי בספר: חומרי הגלם מן הטבע, הנוף החי והצומח, נופי המושבה ראשון לציון וההווי החקלאי שלה ובני משפחתו שהיו ממייסדיה הם התשתית לעיצוב הזיכרון. בשירי האהבה הארוטיים ניכר המתח בין הכמיהה להמשך החיים וההכנה להיפרד מהם.
"מה את רואה" | זיוית קורנבלאו | ספרי עתון 77 | 2020
עַל גְּדוֹת הַנַּחַל
מִסְתַּלְסֶלֶת צִפֹּרֶן חָתוּל.עוֹד מְעַטלֹא חָתוּל וְלֹא צִפֹּרֶן.
**
הַאִם תָּשׁוּב הָעַלְוָה הָרַכָּה
וּתְלַטֵּף אֶת פְּנֵי הָאֲדָמָה
עַד תֵּעוֹר?
ספר שיריה הראשון של זיוית קורנבלאו פורץ ונסוג, נגלה ונחבא, נֵעור וכבֶה. ושוב נֵעור. ממש כמו סיפור האהבה שהיא משרטטת.
זהו סיפור שיש בו תנועה מתמדת, מענגת ומכאיבה חליפות, מפסגות היֵש אל תהומות האַיִן, וחוזר חלילה. זהו סיפור שבו – למרות כל הקשיים – יש התעקשות על האפשרות לאהוב “ברוך, בעוצמה”, ולשמֵר את האהבה הזאת עד זִקנה, עד היום בו “ידי לא תהיה חלקה/ ועורֵךְ לא יהיה נעים./ אבל אני אלטף את שערֵךְ הלבן…”
"הלחם, המלח" | ליאור שטרנברג | מוסד ביאליק | 2019
פרופ' אריאל הירשפלד: קולו המיוחד של ליאור שטרנברג עשוי מבט וטון דיבור: מבט חד, חריף, חומל, על מצב האדם, וטון שקט, עצור, שאוצר הבעה עזה, חרדות ובושות וגעגוע עז מנשוא לאהבה. האדם של שירתו הוא אדם באשר הוא – לא זה הגדור בעדה או באמונה דתית כלשהי. אפילו זהותו הישראלית אינה מוחשית אלא בלשון העברית הישראלית (חוץ מאשר במחזור השירים המבריק "יומן מילואים"). שטרנברג תר אחר אותו עיקר אנושי-אוניברסלי-עכשווי, החף מאידאולוגיה פוליטית, שבו אפילו המקומיות נראית כנכס רומנטי-לאומי ישן שאין לו תוקף ממשי עוד. והעיקר: קולו נמנע מכל התפייטות: "אפשר לומר שהחגיגיות מאיתנו והלאה" ('טקסי הערב'). מעטים המשוררים המסוגלים היום לבנות עולם כה מלא וטעון על מבט בחלון או בעץ. זוהי שירת חוכמה. רגישותו הנדירה של שטרנברג לרגעי חדירתם של פרצי יופי אל תודעת חייו המפוכחת היא השיעור הרוחני החשוב בשירה הזו. מה ניתן לקחת, מה ניתן לנו באמת מן העולם בכל האמור ב"יפה"? כך הוא מגדיר את משמעות שירתו של השַחרור: "…ומטיל לרגלינו, / ככלי אין חפץ בו, // את דמות הגן / החד-פעמי / שהוא רוקם / באגרוף הקפוץ / של גרונו." רק מתוך היעדר הכוונה הגמור, מתוך ביטולה של כל מחשבה על סדר עולם, ניבט פתאום המופלא שב"גן החד-פעמי". דווקא שטרנברג, הממעיט והמחסר מכל הדברים כל קישוט והפרזה, כשהוא מגדיר מהי שמחה – היא מוחשת כישות תקֵפה, חזקה מכל הספקות הקמים עליה.
תגובות