המומלצים | שירים
"אין קווים מפרידים" | קמה שיר | קתרזיס הוצאה לאור | 2021
שירתה של המשוררת קמה שיר היא שירה הנוגעת ברוך, וללא חסמים, במורכבות היומיומית של הנפש. בספרה השני "אין קווים מפרידים", עולים קולותיה של המטפלת: זו הפסיכולוגית, וזו האם, אשר מטפלת ודואגת, אך גם זקוקה, ככל בני האנוש, לדאגה ולטיפול. דרך נקודות המבט השונות העולות מן השירים, ניתן לחוש את המתח שבין מחוזות החיוּת, ההומור והיצירה ובין מחוזות העצב, החסך והאובדן שמבטא את מורכבות הנפש האנושית.
"החתולה של סיילם" | ורד טוהר | תרסט | 2021
ספר שירה ופרגמנטים של פרוזה מאת המשוררת וחוקרת הספרות ורד טוהר, אשר במרכזו דמותה של שרה אוסבורן – אחת הנדונות הראשונות למוות בתלייה בשנת 1692, אז נשפטו, נכלאו והוצאו להורג בעיר סיילם שבצפון-מזרח ארצות הברית גברים ונשים שנחשדו באשמת כישוף. הפרשה זוכה בספר לפיתוח בדיוני חופשי, אשר נחלץ באופן פרוע מתוך העובדות ההיסטוריות ומפליג מהן הלאה. דמותה המיוחדת והפרובוקטיבית של אוסבורן וסיפור הרשעתה משמשים לעיצובה של אלגוריה על הרעות החולות של דעות קדומות ובורות כלפי מי שמעזים ללכת נגד הזרם.
"קווים ונקודות" | ציפי הראל | עמדה | 2021
מינימליזם של אהבה. איך תכתבי שירים על הנושא הזה שהספרות לא הפסיקה לעסוק בו מעולם ולא תפסיק לעסוק בו לעולם? בקול לירי, חד ומדויק, במחזור לכיד ומקורי, מצליחה המשוררת ציפי הראל בספרה "קווים ונקודות" לעשות זאת. הקו הוא זכרי, הנקודה היא נקבית, ובין שתי נקודות יכולים לעבור הרבה קווים, וקווים רבים נחתכים בהרבה נקודות. אלה החיים שלנו, נשים וגברים.
באיזו עדינות ארוטית נפלאה כותבת הראל את מחזור האהבה הזה המחולק לשלושה: "כמעט…", "דז'ה וו" (כבר נראה), "מעולם לא…". מתוך השירים האלה עולה כל הזמן התחושה כי האהבה היא דבר יקר ערך וחמקמק, רגע אחד היא שם ואחר כך כבר לא, ושוב גחה לה ממקום איניודע: במציאות, בזיכרון. כמו ברומן האהבה הגדול של לואי אראגון "אורליין", שבו עיקר היופי הוא בתיאור פיוטי עדין של האהבה הנידפת, הטרגית הלא-אפשרית – הסיפור המיתי הגדול של הספרות הצרפתית. לא לחינם אפוא כותרות השערים בספר זה הן בצרפתית, ושמות השירים מצויים דווקא בתחתית העמוד ולא בראשו: קודם תחווה את השיר הארוטי ואז תסכמו בשורה תחתונה אם בכלל תוכל – כמה מקורי, אישי וחגיגי. (רן יגיל)
"סִכּוּל מְנֻקָּד" | שלומי חסקי | טקסט רץ | 2021
שירי “סִכּוּל מְנֻקָּד“ הם נוקבים ולא קלים לעיכול.
בקובץ זה, שרואה אור 7 שנים לאחר צאת ספרו הקודם, בוחן שלומי חסקי באומץ וברגישות את המתרחש בו וסביבו, ומתוך אלה יוצר שירים כנים ומושחזים שאינם חוששים לנעוץ מבט בעולמו האישי ובזה שבחוץ — האנושי בכלל והישראלי בפרט.
בְּשׁוּרוֹת מדודות ובמטאפורות חדות מצליח חסקי לגעת במגוון תֵּימוֹת מורכבות, ביניהן מלאכת השיר, צבעי הזמן הַמִּשְׁתַּנֶּה, והדבקים המחברים את סִדְקֵי החברה הישראלית ההולכת ומתפוררת. (עודד פלד)
"פני הדברים" | שושי קלאס | עמדה | 2021
קיים משהו תמציתי וחודר בשיריה הקצרים והנקודתיים של שושי קלאס בספר הזה "פני הדברים", משל אומרת לנו המשוררת אלה הדברים בקליפת אגוז ותו לא, לא יותר ולא פחות, המקסימום במינימום. הרבה פעמים באה החסכנות הזאת באמצעות משוואה מנהירה ויפה כפי שהיא כותבת בעצמה: "הָרְגִישׁוּת מוֹצִיאָה מִמֶּנִּי / שִׁירָה / הַשִּׁירָה מוֹצִיאָה מִמֶּנִּי / עוֹד / רְגִישׁוּת". קלאס בשיריה עוסקת רבות ביחיד ובמצבו הקיומי בינו לבינו – מצב האדם בעולם שאינו מתפענח: "שָׂרוּעַ אָדָם עַל דֶּשֶׁא הָאָרֶץ / בּוֹהֶה בִּיפִי הָעוֹלָם / מִזָּוִית שֶׁל מַטָּה / וְכָל תַּחְתּוֹנִיּוֹת הַשָּׂדֶה / מְבַצְבְּצוֹת אֵלָיו / בִּתְעוּזָה וּבְחֵן". וישנם גם שירי מחאה סיפוריים ארוכים קצת יותר על מצב הילדה-אישה בעולם, על ילדי העובדים הזרים, על בית הגידול: אימאבּא, ולבסוף גם הקורונה שמלווה את חיינו. והכול נקשר בסופו של דבר לחוויה הבסיסית של המשוררת והיא תהייה ועיסוק בכתיבה עצמה. יוצא אפוא שקלאס היא גם משוררת ארס-פואטית רגישה ביותר. כל המסה הזאת חוברת למין "טבע דומם" כבציור של סזאן ששווה הבטה, כי אלה הדברים וצריך להסתכל בהם שוב לבל נחמיץ את היופי, שלא יחמקו מאיתנו הניואנסים. (רן יגיל)
תגובות