המומלצים | שירים
"גם לירח יש גומות חן" | שלומית כהן-אסיף | איורים: גיל-לי אלון-קוריאל | עם עובד | 2013
ספרה של סופרת ומשוררת הילדים האהובה שלומית כהן-אסיף. שירים מחורזים נפלאים, מלווים באיורים העדינים של גיל-לי אלון-קוריאל.
מתוך הספר:
יֵשׁ לִי שֶׁמֶשׁ מִשֶּׁלִּי
חוּץ מֵהַשֶּׁמֶשׁ בַּחוּץ.
הִיא מְחַיֶּכֶת אֵלַי
כְּשֶׁמָּתוֹק לִי אוֹ חָמוּץ.
כְּשֶׁהִיא נִכְנֶסֶת
אוֹר נִכְנָס פְּנִימָה,
לַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלִּי קוֹרְאִים
אִמָּא.
"אני עיירת פיתוח" | יוחאי סופר | קתרזיס הוצאה לאור | 2021
"אֲנַחְנוּ", כותב יוחאי סופר באחד משיריו, "הַפּוֹעֲלִים הַשְּׁחֹרִים שֶׁל הַשִּׁירָה / חוֹצְבִים מִלִּים מִבֶּטֶן הָאֲדָמָה", ואכן ברבים משיריו אפשר לשמוע את מכות החציבה, לראות את שאריות האבק בשפלת הציפורן ולהרגיש אפילו את פעימות לבה של זו אשר לה מוקדשים כמה שירי אהבה. ברור שבמשפט הזה מתכתב המחבר עם ביאליק, שבשירו "לא זכיתי באור מן ההפקר" מציג את מלאכת כתיבת השיר במילים "כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו / וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי". הפטיש הביאליקי מאודסה של המאה הקודמת מתחלף בפטישי עפולה, ירוחם, פתח תקווה, אילת ואפילו פרס בזיכרונותיה של הסבתא. לעיירת הפיתוח הפואטית שבספר הזה יש רחוב ראשי, שמיים זקופי קומה, רחובות ללא מוצא ובעיקר משורר המצליח להניח פיסת אספלט בפינה, הנסללת מהא"ב הפרטי שלו. (רוני סומק)
"מכאן וממרחקים" | רות ארטמן | סלונט – בית הוצאה לאור | 2020
"מחוזות ילדותי הולכים ודוהים" כותבת רותי ארטמן בשירה "זמן שרף", בה בשעה שבשיריה מתרחש ההפך הגמור – הזיכרונות מצטללים והולכים ולנגד עינינו הם קורמים עור וגידים − ולב גדול ומפעם. שיריה של רות ארטמן עטופים באהבה – אהבת בן הזוג, אהבת הילדים, אהבת ההורים, אהבת החיים, ובעיקר את הרגעים הקטנים שבהם, רגעים שהיו עלולים להיות חסרי משמעות אלמלא היו מתבוננות בהם עיניה הרגישות, "באפלולית שנוצרה, ידך לוחצת את ידי בדממה", "מקרוב". אהבה איתנה זו, הנאחזת בכל מקור של יופי ושל עוצמה, רוויה עד כלות בתבונה צרופה, העוברת באופן בלתי אמצעי לקורא, כזו העשויה לחולל בו מטמורפוזה בשעה שיביט בשעת בין הערביים בנחיל נמלים, בלהקת ציפורים, בדהייתה של יונה צחת כנף.
"לאן נעלמו הקולות: סיפורי זן ושירי הייקו" | תרגום מסינית ומיפנית, מבוא ופירושים: יואל הופמן | מסדה | 1980
לעתים, דברי הסבר ופירוש יותר משהם מקרבים אותנו, עשויים הם להרחיקנו מלבו של ענין ולסבך עלינו את דעתנו. בני האדם נוהגים לנתק עצמם מן הדברים. את החלל הנוצר בינם לבין הדברים הם ממלאים במושגים, בתיאוריות, בעקרונות ובאמונות, וכך אנו עוסקים תדיר בחיפוש אחר הדברים המצויים אתנו מלכתחילה. כדי להבין אין אנו זקוקים לתחכום אלא לראייה צלולה ולשכל פשוט. ניטול בידינו מראה ונתבונן בפנינו מקרוב: זיפי הזקן, קמטי העור שבצידי העיניים, קצה האף… אין כל צורך לפזול לצדדים כדי להסביר את מראה פנינו באופן זה, זה או אחר, אחרי שנאמר בל מה שיכול להאמר עליהם, סיפורי זן ושירי הייקו, הם כמו פנינו במראה, בדיוק מה שהם. הם פשוטים בתכלית הפשטות, אך פשטות זו, ככל תתאמץ לכוון אליה, אתה מרחיק עצמך ממנה.
"זה לא יותר חדש להיות" | סרגיי יסנין | תרגם מרוסית וליווה ביוגרפית: דוד ישראל ארונשטם | קתרזיס הוצאה לאור | 2021
סרגיי יסנין נולד למשפחת איכרים ושירתו צבועה בדימויים מהטבע. תכונה זאת קירבה אותו למשוררים האיכרים, וקשרה את שמו לשירה הכפרית. בהמשך דרכו הוא הצטרף לאימז׳ניסטים ששׂמו את המטפורה ואת הדימוי בראש תורתם. כוח שירתו של יסנין לא אפשר לו להתקבע למוסכמות של זרם אחד, והוא המשיך להתפתח ולחבר יצירות ספרותיות מורכבות. בגיל 30, לאחר התמכרויות קשות ועם נפש סדוקה ומעורערת, הוא מתאבד בתלייה בחדרו שבבית מלון. סרגיי יסנין אמנם חי חיים קצרים, אך אלה היו בתקופה שמלאה בהתרחשויות ותהפוכות – הן מבחינה ספרותית והן מבחינה גאופוליטית. עוד בתקופת חייו הוא הפך למשורר האהוב ביותר בקרב העולם התחתון של ברית המועצות בזכות הסנטימנטליות שרבים משיריו מעוררים. אולם הדבר לא משקף את אישיותו המורכבת של אחד מהמשוררים המבריקים ביותר של תחילת המאה ה־20. "זה לא יותר חדש לחיות" מציג את השירים הליריים הידועים ביותר של סרגיי יסנין בהקשרם הביוגרפי, מתוך כוונה לאפשר הבנה יותר עמוקה של סגנונו הייחודי ושל דרכו הספרותית.
תגובות