המשפט השגור והידוע שבכל מלחמה צף ועולה, "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות", נתונה למחלוקת ולפרשנויות. יש הגורסים כי יש להניח לחוויה לשקוע, להיכנס לתוך אינקובציה. להבשיל, לעבור תהליך פואטי, שיתפתל בתוך צינורות הנפש, שינוע מן התודעה אל התת מודע והלאה. להניח לחוויה לתהות, לבהות, להפוך מילים למשפטים, דימויים למטאפורות, לחדד, לשכלל את הפואטיקה, לשמר את האסתטיקה וכו'.
אך ב-7.10.23 נפל דבר נורא בישראל. מאורעות שלא ידענו מעולם בתוך הארץ הזאת, שבגין אסונות שקמו עלינו נבנתה המדינה היקרה הזאת. והנה, בוקר אחד, מצאנו עצמנו ערום ועריה, נשחטים נטבחים, כאילו אין לנו ארץ, ובמקום זה שבנינו לנו בית להישמר בתוכו, במקום הזה שאין בטוח ממנו לילדנו. מקום שאנו יכולים לקרא לו ארצי מולדתי, ארץ אהבתי, ולא לחוש פאתטיים אלא לומר זאת בגאווה, כי זה המקום ואין בלתו.
אבל ב-7.10.23 נשמטה הקרקע מתחת לרגלנו . והמוזות ,שאם נכונה האמרה הבנאלית, אולי היו צריכות להחריש להמתין. אך לא! לא לאחר ששחטו ילדים לנגד עיני אמותיהם לא לאחר שנשרפו אנשים בעודם בחיים, לא לאחר שאנשים שאכלו מידנו התגלו כמפלצות אימתניות. והמוזות, לנוכח האסון הנורא אינן יכולות להחריש ועתה שהקרבות מתחוללים וחיילנו נהרגים, כשהם נלחמים פנים מול פנים מול אויב אכזר. המוזות לא יכולות להתפנק לנמנם להמתין לשקוע עד שיגיע השיר המעובד המדויק. כי המציאות עולה על כל דמיון והיד כמו חרב ממהרת לשפוך את הדיו כמו דם כמו זפת כמו מרה שחורה ודמעות שלעולם לא ניתן יהיה עוד לעצור .
והמוזה פורצת איתן והיא זבה דם, חבולה כמו ילדה חטופה כמו אימא אבלה, כמו חיל הנופל בקרב, וכותבת עצמה גם כשהתותחים מחרישים את אוזניה. היא כותבת עצמה למוות ומתאבלת עם המילים ומתאבדת עם המילים ומבקשת מחילה מהחטופים שאינה יכולה להצילם, אבל היא יכולה לקונן על המתים, לעודד את הניצולים והיא יכולה לשורר עליהם ולהנציח אותם.
אז מיום 7.10.23 ועד לרגע זה שהדברים נכתבים, נאמרים כשקרבות קשים מתחוללים מצפון ודרום וחיילינו מקריבים את נפשם, המוזה מגוייסת והיא עתה אחת הלוחמות. היא חייל במלחמה הזאת. היא היד המנענעת את הילד החטוף הבוכה, ומבקש את אמו, היא היד המונחת בחמלה על כתפו של אב שכול . היא נחמה פורטא לנו, לספר להזכיר שלא נשכח לעולם שאין לנו לא ארץ ולא נחלה אחרת. וגם אם עתה השתנו חיינו, תמיד נוכל להתחיל מחדש, כפי שכתב ברטולד ברכט בשירו, "הכל משתנה" מתוך ספרו "גלות המשוררים".

הכל משתנה/ברטולד ברכט

הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ
יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.
אֲבָל מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. וְהַמַּיִם
שֶׁמָּזַגְתָּ לְתוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל
לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה.
מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. הַמַּיִם
שֶׁמָּזַגְתָּ אֶל-תּוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל
לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה, אֲבָל
הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ
יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.