close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הלוחש לאשפה

    לבנה מושון | סיפורים | התפרסם ב - 11.02.21

    ציפור כחולת כנף הגיעה בצוויחות אל הברוש והתיישבה בצמרתו. הוא הרים לרגע את הראש מהבור שבחפירתו עסק. מבטו נמשך לשבריר רגע אל העץ. או אז השגיח במי שעמדה מאחורי הגדר המעוקמת והורידה את המשקפת מעל עיניה. ארוכת שיער ויחפה. תמוה מה היא מחפשת ליד עצי הפרי שלו. מעולם לא ראה אותה קודם. או שכן. העיניים שהניחה על השטח שלו לא מצאו חן בעיניו. היא מילמלה משהו, והוא שאל אם היא מדברת אליו. בדרך כלל הוא לא מניח לשום דבר להסיח את דעתו מהמשימה שלפניו.

    "אמרתי שזה שלדג לבן חזה," השיבה.

    הרבה מאלו הנוצתיים, קטנים ובינוניים, מסתובבים בגינה שלו, יושבים על התפוזים, לפעמים על עץ הלימון, שותים מברכת המים הקטנה. לא אכפת לו מהם. לא מכיר שמות ולא מבדיל הבדלות. יכול להודות שאכן בשבת קרא בבית הכנסת תהילים ואמר "גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ יְהוָה צְבָאוֹת מַלְכִּי וֵאלֹהָי", ויותר מזה אין לו מה להגיד בעניין. מה היא מחפשת אצל הציפורים? הוא לא ידע שיש מתעניינים מסוגה בשכונה שלו. בתנופה הוריד את האֵת בעוד האדמה התנגדה נמרצות לפעולתו. יבשה וקשוחה ורעה השתרעה מולו. בדקות הבאות התגושש אתה בידיים וברגליים ומה שהעלה על הכף שפך לצדדים. אם תשקה ותרטיב, יהיה לך יותר קל, הציעה בעלת המשקפת. היא עמדה קרוב מאחוריו, והוא ראה שהיא רק ילדה. אולי בת שתים עשרה. בהתחלה לא הבין, אחר כך התפלא איך נכנסה.

    "יש קרע בגדר," הסבירה, "תמיד אני נכנסת מכאן חופשי. המשקפת היא של אמא שלי," הוסיפה, "איך שהיא הולכת לנוח, אני לוקחת לה. את השלדג אנחנו רואות כבר הרבה זמן מהמרפסת שלנו. יש כאן המון ירגזים, חוחיות, צופיות, פשושים, אפילו פרפור עקוד אחד."

    הוא בהה בה בסקרנות גוברת. כל השמות המוזרים האלה מסתובבים בחצר שלו?! הוא שאל את עצמו מהיכן הוא מכיר אותה.

    "אני מאיה. הבת שלך לימדה אותי אנגלית לפני שנה. הייתי נכנסת אצלכם כל שבוע," אמרה וגרדה את מרפקה.

    כן, ברור. הבת הסטודנטית לימדה תלמידים. היו ימים שהחצר הפכה לטיילת לצעירים שהוציאו אותו משלוותו והוא לא האיר להם פנים.  

    "אתה חופר בור לזבל, נכון?" המשיכה, "ענת סיפרה לי שאתם אוספים זבל רטוב בבורות חפורים. היא אף פעם לא הרשתה לי לזרוק ניירות בפח שבמטבח. היא קראה לך 'הלוחש לאשפה'… חיחיחיחי… מצחיק. אמא שלי לפעמים תורמת לערמה שלך את הפסולת שלנו. הריח פה לא טוב, אבל העורבים אוהבים את הגינה שלך."

    "ואת?" הוא ניגב את הזיעה במרפקו מופתע. פעם ראשונה ששמע שמישהי מאחורי גבו מבקרת בגינה שלו וגם מוסיפה מתנה משלה. יש מי שלא אוהבים את התחביב שלו לטפל באדמה. התחילה בכך הבת שדיכאה את מעשיו והשחירה את דמותו. אמרה שהוא מבייש אותה בדרך שבה הוא נוהג ומשפיע על הסביבה, ולא הפסיקה להתגרד בזעף. מריבה גדולה פרצה ביום שהתחיל לאסוף את הזבל גם מפחי הסביבה. חמדה צעקה שהיא לא מוכנה שיצמח אצלה אתר ותהיה כוונתו אשר תהיה. די במה שהם מוציאים מהמטבח שלהם. כוונות טובות מובילות, אתה יודע לאן, אמרה חמדה. גם השכנים קמו עליו. התאוננו על הצחנה והפסיקו להגיד לו שלום. הוא עוד לא מבין מה הם רוצים ממנו. מה שהוא עושה בחצר הפרטית שלו עניינו.

    "אני, האמת, אוהבת רק ציפורים, ומה שלא מפריע להם, לא מפריע לי. תקשיב, שומע? זה השחרור, בשירת בין ערביים," אמרה וזרקה בתנופה את גל השערות שנשפך מכתפה. בתנועה זו הזכירה לו את ענת. גם בצורת העיניים וצבען. עיניהם חיפשו את השחרור בין ענפי הפקאן, ושלו התייאשו ראשונות. כתמים של קרני שמש פיזזו והתלבטו בין הענפים.    

    "אני רואה שאת מתעניינת בהרבה דברים," אמר לילדה בלגלוג קל וחזר לעסוק בשלו. מזמן לא שוחח עם בני השכונה. אחרי שהחרימו אותו השכנים החלה הסגירוּת מעיקה. "ומה עוד סיפרה הבת שלי עלי?"

    כבר הספיק לחפור תעלה שטוחה כשהיא התעסקה עם המשקפת מאחוריו. התחיל בכך החולד, שהפך את האדמה שלו לגבנונית ופריכה. וכשהביא אתו את שאר בני משפחתו, דודים ובני דודים, קרא עליהם מלחמה. העמיד להם מלכודות בדמות מרגמות ירי דרוכות בפתחי המחילות וכל נגיעה הרתיעה את הקפיץ ושיחררה את הקליע. אחרי שנים של מאבקים מלווים באבדות ובהישגים נמוכים חש שהאדמה איבדה כוחות ומתדרדרת לסף עקרות והתעורר להאביס ולהבריא אותה כמו שצריך. התחיל חוצב בורות-הזנה ומגלגל מריצות של פרש בעלי חיים. אם לא היה מאכיל אותה כמו שצריך מרגע שהוא חוזר מעבודתו כמחסנאי, כבר היתה לו גוִיה. לא גינה. והגיע לבור החמישי. שלושה התמלאו בשנתיים האחרונות וסגר, ועוד שניים שהלכו והתמלאו. בלילות, כשהגעגועים גברו ונדודי השינה הטרידו, הוא יוצא ונשכב על האדמה, מצמיד אוזן אחת אליה ושומע את רחש המיצים התוססים של שאריות התבשילים והקליפות בגומות הפעורות. וכבר נעשה מומחה בזיהוי. כל עוד הזרימה ממשיכה, ההבראה מתקיימת. מרגע שריח הרקבון חוצה את האוויר בקו ישר עד למיטתו הוא נרגע שהעבודה נעשית בקצב שלה. על פי הריח הוא יודע באיזה שלב התקדמות נמצא ההליך. לרוב הוא מחלק אותו לשלושה פרקים. בראשון, פוגשת האדמה את הפסולת ומרחרחת אותה בחשדנות. בשני, היא מחכה להפרשת הנוזלים כדי שתבדוק את טיבם וטעמם. בשלישי, האדמה לשה את עצמה, זוחלת ומתקפלת אל תוך הנוזלים, ומנקודה זו היא יונקת, משגשגת ומניקה את שורשי הגידולים. הפרקים האלה, הוא מאמין, הבריחו בלי דעת אפילו את החולד. ונכון, אם יודה על האמת, גם את רעייתו והבת.

    הפקאן בשנה האחרונה זינק לגבהים, העלווה שלו מכסה חצי מהשטח והשורשים נפלטים בשטח של השכן מריו. בדמיונו תמיד ראה איך הוא משביח את החלקה מגדר אל גדר ופורץ גבולות בלתי אפשריים. בתוך כמה חודשים מהיום יגדיל את מספר הבורות, ואף יעמיק אותם. מי שיעץ לו להציף אותה בחומרי דשן חקלאיים דיבר שטויות, בעיקר המומחה ממחלקת ההדרכה במשרד החקלאות. אם הוא היה יכול למשוך אותו בצווארון ולהביא אותו אליו היה מראה לו בכמה פעולות פשוטות אפשר להחזיר לטבע את מה שנגרע ממנו. המנגו עתיד להניב כדורי פוטבול כתמתמים, האתרוגים יפילו לקרקע את הענפים שעליהם הם תלויים וקליפות הלימונים יעלו פימות וישמינו. עיניו לא יגלו עוד ענבים באושים בסככה הקטנה. ערוגות הבצל הירוק יתפוררו מהפקעות המתרחבות, כך יעשו גם החסה והצנוניות. והפטפטנית שלידו תהיה שמחה ונלהבת שתצמח לה מקהלת שחרורים ואולי תבקר יותר.

    "כלום. היא לא דיברה הרבה, וגם מה שאמרה, אמרה באנגלית, לראות אם אני מבינה, The trash whisperer, אלו היו המלים שלה אם אני זוכרת, מצחיק, לא?" אמרה הילדה ודבריה לא נקשרו כלל בחוט מחשבותיו.

    הוא לא הבין מה היא מילמלה. ואז שמע את השאלה: "היא עוד גרה כאן?"

    לבו החסיר פעימה. "מי?"

    "המורה, ענת."

    "הא, היא לא גרה כאן יותר. למדה אנגלית ונסעה לאנגליה."

    "אני זוכרת שגברת בן שבת היתה מכבדת אותי במעמול אגוזים ובלימונדה שסחטה מהלימונים שלכם," ציחקקה הצפּרית הקטנה. "חבל שענת איננה, דווקא הצלחתי בגללה."

    עווית חצתה את לחיו. לחץ קל החל לטפס בבית החזה שלו. שנה שהוא לא שומע דבר ממנה. אפילו אינו יודע איך היא מסתדרת בממלכה המאוחדת. בחגים לא התקשרה לברך, והוא כבר התקבע על התלם היומי שלו. תיכף שהוא חוזר מהעבודה, אוכל משהו ויוצא לגינה ומסתובב בה עד שיורד הערב והעייפות מכריעה אותו. הוא נרדם ליד המדור לַחקלאַי המוגשת ברדיו. מרגע שהוא עובר למיטה, הלילות מתחילים להציק והשינה רופפת. מתהפך מצד לצד והמתח בשרירים הולך ומתחזק. נשות הבית שלו אף פעם לא הבינו את הדיאלוג שקיים עם האדמה ואשתו השליכה בסתר לפח את המידעונים החקלאיים שהיה מקבל בדואר. שתיהן האשימו אותו בהליכה על הקצה, באהבת יתר. התלוננו שהיא חשובה לו יותר מהן. הן קראו לה היא. הוא קרא לה האדמה הטובה. אולי צדקו, אולי הגזים. איפשהו חמדה חסרה… וגם הבת. את החגים בפעם האחרונה עשה אצל האחים שלו.

    "היא בבית?"

    הוא עצר לרגע מהחפירה. "מי?" החזיר לה מבט מרוחק.

    "גברת בן שבת."

    הקטנה שוב הפריעה לקדושת החפירה. מתגרדת, מדברת ולא נותנת לשמוע כמו שצריך את רחש המיצים התוססים בבורות, את התפרקות הקליפות מהסיבים ואת היפרדות התאים. פעם כבר עברה לו מחשבה לתקן את הקרע בגדר ולמנוע התקהלות. מה חשב כשהשאיר את הקרע כפי שהוא? חיכה לאורחים?    

    "הא, לא, לא. גם היא עזבה. כרגע היא מטפלת באמא הזקנה שלה."

    שתיהן עזבו ביום החתימה על הסכם השלום עם מצרים, אמר לעצמו. הוא ידע שהוא לא מדייק. אי הדיוק הרגיע אותו. הן עזבו עוד לפני. למעשה, מזמן שפתח את מכסה הביוב והחל לשאוב את מי הקולחין בדליים ורוקן אותם בצלחות שחפר סביב העצים. לא נרתע מהגוף הגדול של השכן מריו, שהיה צועק לו בשבתות, "אז מה, אבנר, הולכים לשלום?" ומצית מחדש את הוויכוח על המִצְרִים ועל ערמומיות המוח של הנשיא סאדאת, ועוקץ אותו באמירה, שלא תהיה ברירה אלא לוותר על סיני, והוא היה מתרגז ועונה, שאם ימשיך לקרוא את האורים והתומים אבנרי ב"מחנה", יגיעו לוותר גם על תל אביב. באותו יום נכנס מריו וחסם את דרכו עם הדלי ואמר לו: "עד כאן, אבנר," וקצף ביצבץ על שפתיו. הוא תקע בו עיניים והשיב שלא יתערב וכמעט הרים עליו יד. בהמשך הקימו הנשים שלו מהומה, וחמדה העלימה את הדליים. היא שיתפה איתו פעולה באגירת מי הכיור, אבל להסרת מכסה הביוב לא הסכימה. הריח החריף השתולל והתפרע במשך יומיים והוא לא היה יכול לעצור את השיגעון שלו. תחילה לקחה ענת את התרמיל שלה והלכה. אחרי חודש גם אשתו ארזה לעצמה מזוודה ועברה לגור עם הזקנה שלה. לקח זמן עד ששם לב שמאז שהנשים הלכו התקלקל משהו בתהליך התפרקות ובסדר הפרקים, והאיץ את החפירות כדי לתקן את הקלקול, ויש לילות שהיה חש שאין לו כלום בידיים.

    "גברת בן שבת עזבה?! אתה לבד?" שאלה הילדה בפליאה והשתתקה. ומתוך השתיקה שמע אותה אומרת: "אוי." רחש בקע מקפלי מכנסיה. ושוב אמרה "אוי." כשהסתובב ראה שהיא רוכנת על שתי ציפורים פעורות מקור שסרטים אדומים מצוירים על עורפיהן והן נחו דוממות מתחת לעץ האגוז. "אוי," אמרה בשלישית, "אלה נקרים סורים!" היא נגעה בהם בידיה, ודמעות התחילו נושרות מעיניה. אחר כך הסתכלה עליו כמאשימה. "תראה כמה שהם יפים," יבבה.

    הוא פתח את ידיו לצדדים ואמר שהוא לא יודע, לא מבין. הוא לא עשה דבר.  

    היא מילמלה בחופזה שאמא שלה קוראת לה, אספה אותן ללא היסוס בידיה ופנתה ללכת. הוא לא שמע שקראו לה.

    "חכי רגע," אמר, "טעמת פעם שזיפים אדומים סנטה רוזה? בואי תקטפי לך. אם אמא שלך רוצה אגוזי פקאן, אני יכול לתת לכם שק. הפרי נופל מהעץ בכמויות. אני יכול לרסס כאן נגד יתושים."

    היא משכה בכתפיה והתחילה לרוץ. אחר כך השליך את האֵת והתיישב להתבונן בחפירה הסרבנית.

    לבנה מושון

    ילידת תל אביב, סופרת ועיתונאית, מחברת הרומנים "שתיקת הצמחים" (מועמד פרס ספיר 2014), " כריתה" (2019), "אהבה חמוצה" (זוכה פרס טשרניחובסקי) ועוד כ-40 ספרים לילדים ולנוער. זוכת פרס אקו"ם בשתי קטגוריות. עבדה בהוראה באור יהודה 23 שנה. מנחת סדנאות כתיבה וחוגי קריאה.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 4
    • 0

    תגובות


    2 תגובות על “הלוחש לאשפה”

    1. דורית אורגד הגיב:

      קראתי בהנאה רבה את הסיפור החדש, המקורי, הרגיש, שכתבה לבנה מושון, ומלבד ההנאה האסטטית שהסבה לי הקריאה, למדתי פרק בצפרות וחקלאות.
      התפעלתי מעיצוב דמותו של הזקן, "הלוחש לאשפה".
      למרות היותו יוצא דופן ומעיק על סביבתו, אי אפשר שלא לחוש כלפיו אהדה."

    2. לבנה הגיב:

      תודה, דורית, תמיד אפשר ללמוד עוד משהו מדרך ראיית את הדברים.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    אנחנו נצא עוד / ויראו

    ב. מרדכי (מרדכי ברתנא)
    אנחנו נצא עוד אֲנַחְנוּ נֵצֵא עוֹד לִשְׁבֹּר גִּדְרוֹת הַזְּמַנִּים, לְהַטְבִּיעַ צְעָדִים...

    הַזְּמַן

    חנה קב רוט
    הַזְּמַן לוֹעֵס אוֹתָנוּ בַּחֲנִיכַיִם גְּרוּמוֹת נְטוּלוֹת שִׁנַּיִם וּלְבַסּוֹף יוֹרֵק אוֹתָנוּ בְּצַד...

    סֻפְגָּנִיָּה פְּשׁוּטָה

    חזי טמיר
    שִׁיר לִילָדִים. לְחַג הַחֲנֻכָּה בְּחַלּוֹן הָרַאֲוָהשֶׁל הַמַּאֲפִיָּהסֻפְגָּנִיּוֹת רַבּוֹתבִּשְׁבִיל הַחֲנֻכָּה. סֻפְגָּנִיָּה עִםפִּיסְטוֹק...
    דילוג לתוכן