מטרת עבודה זו לקשר בין מושג הדעת "היסטוריה" לבין מושג הדעת "עתידנות", כשתי התייחסויות, שכלתניות ורגשיות, של המין האנושי למושג "הזמן האנושי" על כל פניו. מעבר לזמן האישי, הפרטי, של כל אדם – עבור כל בן אנוש כשייך לחברה, אחד מכל פניו של הזמן הוא פן הזמן החברתי של אותן קבוצות חברתיות אליהן הוא שייך בחייו – כלומר, תאריכים חשובים לקבוצתו החברתית. פן אחר הוא פן זמן הלאום אליו משתייך כל אדם בעצם קיומו. פן נוסף הוא פן הזמן של כלל הנוכחות האנושית, כלל בני אנוש והריהו, למשל, ההיסטוריה של ההומו ספיאנס. 

שני דפוסי הזמן – היסטוריה מכאן ועתידנות מכאן, זמן עבר מכאן וזמן עתיד מכאן – חוברים ליצור לבני אנוש כאילו איזו שהיא תמונת רצף של זמן, שנובעת מצרכיו של ההווה האנושי. תמונת רצף הזמן נותנת לו ממדים, מאפשרת לו להתמודד עם קשיים עצומים שבהווה, על סמך תפישות של עבר ושל עתיד ושל קשרים, לכאורה, ביניהם.  

ההווה מנסה לארגן את עצמו כהווה בעל סדר ובעל משמעות על-ידי יצירת בסיס לו בדמות ההיסטוריה. אין משמעות אובייקטיבית למה שהיה וחלף, אלא אם כן הוא משרת את ההווה המתייחס אליו. ההווה אמור ליצור לעצמו הצדקה על-ידי תמונת עבר שהוא לכאורה רואה, ובמידה רבה בעצם יוצר. העבר אמור לקיים את ההווה, להצדיק את ההווה. ההיסטוריה היא תמיד כלפי ההווה. מצד אחד, בלי הווה אין עבר, אין היסטוריה. ומצד שני, בלי עבר, ההווה נעשה חסר ערך בעיני עצמו, חסר מודעות כפי שהוא רוצה שתהייה לו.

בנוסף, ההווה של בן אנוש מארגן את עצמו על ידי תיאור לעצמו של עתיד אפשרי או של עתידים אפשריים. ההווה מעוניין לשפר את עצמו על-ידי "הכנה עצמית" לקראת עתיד אפשרי. העתיד אמור להיות תיקון ההווה ותיקון העבר הקשור בו. בהווה, בן אנוש אמור להיזהר ממה שנראה לו עלול לקרות, ובמקביל להוסיף ערך להווה, על-ידי דימוי עצמי שלו בהווה כמעצב את העתיד במידה מסוימת, כאילו הוא מתקדם לקראת מטרות.

ישנן תקופות תרבויות בהן שני הזמנים הללו, עבר ועתיד, היסטוריה ועתידנות, חוברים זה לזה במידה מסוימת. למשל, כשהשאיפה לעתיד איננה אלא רצון לעצב לקראת העתיד חלקים טובים של העבר, חלקים טובים של ההיסטוריה, ולהימנע ממה שנראה חלקים רעים שלה בעיני המתבונן בהווה.

ישנן תקופות בהן שני הזמנים, עבר ועתיד, אינם  נראים כחוברים זה לזה ברצף הגיוני. בדרך כלל, משום שהעתיד מדומיין כמה שנעשה רב-גוני, אמורפי, פתוח, שונה מן ההווה באופן מפתיע. אלה תקופות, בהן המתבונן בהווה מעלה על דעתו דפוסים אפשריים של עתיד שאינם מוגבלים בדפוסים שכבר נוצרו בהיסטוריה. זמנים בהם העתיד נראה פורץ מדפוסי המורשת, העבר, ההיסטוריה. בתקופות כאלה, התקשורת האנושית נעשית רב-גונית יותר, פתוחה, משתנה במהירות. באופן ציורי אפשר לומר – בתקופות כאלה, התקשורת איננה מוסרת אלא יוצרת.

נראה כי אנו, בוודאי מזה כמאה שנים, משמע מראשית המאה ה-20 ועד ראשית המאה ה-21, בתקופה בה העתיד מעוצב פתוח, לא צפוי, אמורפי. בתקופה כזו, דפוסי התקשורת משתנים במהירות, אפילו בקני מידה של עשורי שנים. בתקופה כזו משתנים במהירות ההתייחסות לידע, ההתייחסות להקנייתו, ההתייחסות לשימוש בו. מתוך ההנחה כי זהו המצב היום, ההתייחסות לחינוך על כל צורותיו, גם כדרך לתאר ידע, גם כדרך להקנות אותו, גם כדרך להסביר או לשנות השימוש בו – צריכה להשתנות במהירות, ממש כהשתנות המהירה של תפישת העתידנות.

להלן, הרחבה וביסוס של מושגי היסטוריה, עתידנות ותקשורת, מתוך מטרה להגיע לדיון יסודי בדפוסי הלימוד, החינוך, האקדמיה. בסיום העיון מובאת הצעת עבודה ללימודים אקדמיים בעתיד – הסבר קצר, הצגת הקשיים הכרוכים במימושה ותיאור קצר של הכרחיותה.

ידע – היסטוריה

ידע נתפש על ידי האנושות לתרבויותיה, לדורותיה, גם כדרך להבטיח קיום טוב יותר בכל המובנים. הידע הוא ארגון של מידע. כל תחום דעת נתפש על-ידי המין האנושי כתהליך קיים בשלוש צורות הזמן של התודעה שלנו. כל תחום דעת נתפש כאילו הוא נוצר בעבר, כאילו הוא קיים עכשיו כשהוא מוכר, נלמד, מנותח, וכאילו הוא נמשך ברצף אל העתיד, כשהמטרה האנושית היא, גם באמצעות בחינת הידע ועדכונו, לשפר ככל שאפשר את קיומו בעתיד, כדי לשפר ככל שאפשר את העתיד.

אחת הצורות, בהן הידע נוצר בהן הוא מאורגן, וכך גם נשמר וגם נלמד, היא מה שמכונה בשפה שלנו "היסטוריה". ההיסטוריה על כל תחומיה – בין אם זו היסטוריה מדינית, בין אם זו היסטוריה חברתית, או היסטוריה תרבותית או היסטוריה של המדע – היא דרך להבין את העבר כדי להבין טוב יותר את הווה, וזאת, גם כדי להתכונן טוב יותר את העתיד; במידה מסוימת – להכין את העתיד טוב יותר. 

ההיסטוריה היא הגדרה של בסיס כדי ליצור מסגרת. הקיום של החושב, של החווה, הוא קיום בהווה דינאמי, הווה המשתנה  בין "כבר לא" לבין "עדיין לא". כדי לא לחוות הרגשה של קיום מתמשך סתמי, שהיא הרגשה של ניכור, הרגשה של קיום בתוך כאוס, יש ליצור לקיום מסגרת, יש ליצור לקיום מטרות כביכול. כדי ליצור את אלה בחוויה של ההווה שהיא חוויה של קיום בהימצאות מתמדת בין עבר מכאן ועתיד מכאן, יש ליצור בחוויה זו סדר, המחבר את ההולך וחולף מצד אחד אל מה שכבר לא ומצד שני אל מה שעוד מעט. התייחסות אל החולף כאל היסטוריה משמעה אמירה כי בעבר היה סדר, היו בו תוכניות, וכי ההווה בא מסדר זה. ולכן, בן אנוש, שהוא תמיד בן הווה, רשאי לחפש תבניות סדר אלה גם בעבר, גם בהווה וגם בעתיד. יתירה מזו, בן אנוש רשאי, אם לא ממש חייב, לשאוף לשפר כל הזמן תבניות סדר זה. בחברה האנושית זכות השאיפה לשיפור סדר תלויה במעמד החברתי של הפרט.

תקשורת וממשות

המין האנושי, כמו כל המינים החיים, דורש תקשורת, ולו כדי להמשיך את ההתרבות אל העתיד. התקשורת היא גם חיבור ביולוגי בין פרטים, דרך של שיתוף גנים והעברתם הלאה. התקשורת היא גם דרך של יצירת מסגרת בין פרטים בודדים כדי לחזק את הביטחון, כדי להאריך את תוחלת הקיום של כל פרט ופרט ושל הקבוצה המגינה על קיומה, לפעמים בדרך שיש בה ניגוד בין הגנת קיום הקבוצה לבין הגנת קיום הפרט. התקשורת היא גם דרך להגן על הקניין של כל פרט במסגרת התאגדות פרטים; זאת, גם כדי לקחת קניין של פרטים אחרים ושל קבוצות מתוקשרות אחרות. התקשורת היא גם דרך לגרום לפרט הנאה, גם כדי לספק סקרנות של פרט כערך קיומי, כערך רגשי. התקשורת היא גם דרך כדי לחזק את דימויי שליטתו של פרט במרחב ובזמן, כדי ליצור משמעות שומרת קיום גם במרחב וגם בזמן. ככל שהמרחב המוכר בתקשורת גדל, כך גדלה משמעות הקיום של הפרט. ככל שהרצף של קיום הפרט בזמן גדל, כך גדלים הביטחון של הפרט והמשמעות שלו. המטרה של התקשורת היא להתמיד ולהגיע רחוק ככל האפשר על רצף הזמן, רחוק ככל האפשר אל העתיד, הן עבור פרט, הן עבור קבוצה חברתית, הן עבור לאום, הן עבור המין האנושי כולו. כמובן, שאין בהכרח התאמה בין כל המטרות שצוינו כאן. מילוי מטרה אחת יכול להיות על חשבון מטרות אחרות. הניגוד ביניהן הוא טראגי.

עבור הפרט הבא בקשרים, הבא בתקשורת, היא קיימת כפעילות יוצרת ממשות. יותר ויותר התקשורת היא הממשות. הוא מתוקשר, משמע הוא קיים. לכן, מתוך התקשורת הוא חזק יותר בדימוייו העצמיים.

התקשורת קיימת גם כפעילות אינטלקטואלית. הידע נלמד כדי לדעת. הדעת היא "טוב" רגשי. בסופו של דבר, הפעילות האינטלקטואלית גם היא מחזקת את אופן הקיום של הפרט היודע. הדעת עושה אותו נוכח יותר, חזק יותר, בתוך המרחב בו הוא תופש עצמו קיים. משמע, גם הפעילות האינטלקטואלית וגם זו האינטלקטואלית-רגשית – גם הן פעילויות יוצרות ממשות עבור כל פרט יודע. הפעילות הפיזית ביותר והפעילות האינטלקטואלית המופשטת חוברות זו לזו בדימוי העצמי של הפרט כרצף קיים.

הידע – תהליך דינמי של התיישנות ושל התחדשות

 הידע נאגר בצורות מוסכמות, שהן פרי תרבות או פרי תרבויות, רצף של תרבויות. ככל שהדרכים הטכנולוגיות לשמור על הידע, להעביר את הידע, להשוות בין מאגרי ידע שונים באותו נושא, נעשות משוכללות יותר, כך נאגר יותר ידע במקומות זמינים יחסית עבור יותר פרטים אנושיים. הכתב "זוכר" ידע ושומר ידע יותר מאשר הדיבור. המכונה הכותבת – הדפוס – מנציחה יותר ידע ליותר זמן ליותר פרטים היכולים להגיע אליו. זיכרון המחשב עושה זאת טוב יותר מאשר הדפוס, וכן הלאה.

לידע אין ערך מוחלט. ערכו משתנה בצורות שונות ומסיבות שונות. סיבה אחת להשתנות היא תוצאה של עימות בין חברות שונות או בין שכבות שונות בחברה אחת, החלוקות ביניהן ביחס לערכי ידע. מה שנחשב חשוב בחברה אחת יכול להיחשב שולי באחרת. מה שנחשב רצוי בחברה אחת יכול להיחשב שלילי, מסוכן וראוי לביטול בחברה אחרת. מה שנחשב "נכון" בחברה אחת, עשוי להיחשב "לא נכון" באחרת. לגבי תבניות ידע רבות קשה להסכים על כללים "הגיוניים" להערכתן, ומלחמות רוויות דם נערכות בין קבוצות חברתיות בגלל הקניית משמעויות נוגדות או שונות לערכי ידע שונים.

ערכו של ידע משתנה מהר יותר ככל שהדרכים לאסוף אותו, לארגן אותו (ובסך הכול – לבנות אותו), והדרכים להפיץ אותו משתכללות. אחת הצורות העיקריות בהן משתנה ערך הידע היא השתנות של ירידה.

סיבה אחת לירידה בערך של ידע היא התיישנותו. התיישנות משמעה חידוש או שיכלול הדרך לבדוק ידע בתחום מסוים, שינוי הדרך להבין אותו. התיישנות יכולה להפוך את מה שנחשב "נכון" ל"לא נכון". אבל יש לשים לב כי איסוף מידע מצטבר, המביא להערכות מתחדשות שלו, אינו חייב להביא להגדרת הישן כ"טעות", כ"לא נכון", אלא כ"לא מתאים" או "כלא מועיל". תוצאה נפוצה של הערכות מתחדשות כאלה היא חוסר התועלת של ידע שבתקופה מסוימת היה נחשב ואי-ההתאמה שלו למערכת המתחדשת. שינוי אקסיומה מדעית, למשל, אין משמעה בהכרח ראיית האקסיומה הקודמת כ"טעות", אלא לראותה לא חשובה "עכשיו", לא מתאימה, לא מועילה יותר.  

דוגמא נחמדה להשתנות משמעות הידע בנושא מסוים היא תפישת מקומו של הכוכב ארץ ביקום. תפישה קודמת היא כי הארץ היא מרכז היקום, וסביבה מסתובבים השמש ושאר כוכבי השמים. אחר כך מהפיכה מדעית הביאה להעמדת מקומה של השמש במרכז היקום, וסביבה מסתובבים הארץ ושאר כוכבי הלכת. אחר כך נודע כי גם השמש אינה במרכז הגלקסיה, במרכז מערכת הכוכבים, בה היא ממוקמת (ואנחנו- סביבה). שלב נוסף ב"התקדמות" הידע היא כי גם הגלקסיה שלנו אינה היקום כולו, ולא מרכז היקום כולו, אלא גם היא אחת ממערכות כוכבים שמספרן עמום, והן משנות מקום באיזשהו חלל בו הן נעות. משנות מקום זו ביחס לזו, ואולי גם ביחס למשהו אחר. את מספר הגלקסיות אי אפשר לדעת בידע שישנו "עכשיו", והערכת מספרן הולכת וגדלה עם הזמן. אם כך, אין מרכז מוכר ליקום שנחשב מוכר היום.

אם כך אולי אין מרכז? או אולי משמעות המושג "מרכז" שונה ממה שאנחנו יכולים לדמיין "עכשיו". ואם כך, הרי התפישה הישנה של הארץ במרכז אינה טעות במובן הפשוט של "לא נכון", אלא יותר במובן של "לא נחשב" בתבנית המחשבה המקובלת היום, במובן של – לא מתאים למחשבה המקובלת היום.

תקשורת ותעשייה – טקסים של צבירת כוח

יש קשר חזק, אם כי לא תמיד גלוי, ברור ומוסכם, בין שינוי הבנת ידע בתחום מסוים לבין הדרך בה ידע זה מועבר; יש קשר בין ידע לבין שפת התקשורת בה הוא מתקיים. התייחסות אל ידע תלויה גם בערוץ התקשורת בו הוא מועבר ובטקסים הקשורים בערוץ זה. הקשר בין ידע לבין תקשורת הוא דו-צדדי. כמו ששינוי ידע יביא לשינוי תקשורת העוסקת בו, כך השתנות תקשורת יכולה גם היא להביא לשינוי בהבנת ידע מסוים או לכל הפחות שינוי בהערכת חשיבותו.

במובניה החברתיים, תקשורת איננה רק ערוץ העברת מידע ציבורי; קרי, עיתונות כתובה, עיתונות מושמעת, עיתונות מדוברת, עיתונות אלקטרונית. תקשורת היא גם כוח פוליטי ראשון במעלה בחשיבותו. היא תורמת הרבה לדרך בה כוח נצבר ולמקומות בהם הוא נצבר. כשבא כוח חברתי לשנות את מבנה הדעת של תרבותו (למשל, כשהוא בא לייסד תפישות עולם אחרות, המתורגמות גם לכוח, גם לכסף), וסיבותיו הן רצונו לצבור כוח והשפעה, ורצונו להיות קיים ככל האפשר – הוא מנסה להביא את האוכלוסייה שאותה הוא מנהל לקבל את תפישת העולם האחרת. הוא מנסה לעשות זאת בכוח, ביצירת חוק, וגם בהסברה.

היחס בין אלה, בין כוח הריבון, כוח הצבא, כוח המשטרה, כוח בית-המחוקקים, כוח התקשורת – שונה מחברה לחברה. הוא שונה גיאוגרפית, שונה ממקום למקום, ועוד יותר מכך, הוא שונה מזמן לזמן, הוא משתנה לאורך ההיסטוריה. למשל, המלחמה בין הריבון החילוני לבין הריבון הדתי, בין המלוכה לבין הכנסייה, לאורך כל ימי הביניים, משחרבה סופית האימפריה הרומית במאה החמישית, ועד ראשית העת החדשה, היא מלחמה על כוח, על שלטון. מלחמה זו מתבטאת, בין השאר, גם במושגים של דעת. הכנסייה מתבססת על ידע קוסמולוגי במושגים דתיים, העושה אותה ואת כוחה נכונים ולכן גם צודקים. המלוכה מעדיפה ידע אחר, כי קודם כל, ידע זה יחליש את הכנסייה, יעזור למלוכה במלחמתה בכנסייה.

הדעת לכאורה באה בשירותו של כוח המשתמש בה, אבל בדרכים שונות היא כוח לעצמו, היא באה לחזק את עצמה כערך אנושי עליון, והופכת לא פעם את הכוח המשתמש בה לכלי בידיה.

דוגמא אחרת היא למשמעות הדעת, הידע במהלך היסטורי היא המהפכה התעשייתית. יצירת מכונות וייצור תעשייתי אינה רק התקדמות של ידע. היא גם צבירת הכוח במקום אחר מזה בו היה קודם. במקום הפיאודל, שכוחו באיכריו המפוזרים על-פני אדמתו ומעבדים אותה למענו, בא התעשיין שצריך להוציא אותם איכרים מן הכפרים, לרכז אותם במקום אחד בצפיפות רבה – הערים המתועשות – ולהביא אותם לעבוד את המכונות במקום לעבוד את האדמה. אבל כדי לעבוד את המכונה צריך גם לדעת לקרוא, כי הטכנולוגיה היא דעת חדשה. ומי שלומד לקרוא יקרא גם מה שהשליט – בין אם שליט זה הוא ההגמון בין אם שליט זה הוא הפיאודל, בין אם הוא התעשיין, בין אם הוא הפוליטיקאי – אינו רוצה שיקרא, כי אינו רוצה שאותו איכר, שהפך פועל המפעיל מכונה, ידע ויבין.

ומי שקורא לומד לא רק את המכונה. הוא לומד צורת תקשורת חדשה, המשנה את כל תפישת העולם שלו. צורת התקשורת החדשה משנה את הידע שלו, ובכך גם משנה את תפישת מקומו בעולם. ככל שהרוב השקט יודע יותר, כך  הוא נעשה פעיל יותר. וככל שהוא פעיל יותר, כך הוא הולך ומשמיע קול, מבקש את הכוח לעצמו. וככל שהרוב שהיה דומם שומע קול ומשמיע קול, כך הוא מבקש שהחלק שלו במאגר הכוח העולמי יהיה תואם יותר לחלק הידע שלו במאגר הידע העולמי.

בקצרה, ככל שהרוב הדומם נעשה ניכר יותר, כך המשחק התקשורתי משתנה. השתנות התקשורת מאפשרת לרוב להשמיע את קולו. נוצרים טקסים חדשים. הטקס איננו כבר רק טקס דתי שהוא שמרני וקבוע – התאספות אנשים יחד במקומות הנחשבים מתאימים להיאספות קהל, ומותרים  מראש במועדים קבועים לאורך השנה. אלה הם הטקסים הדתיים, השמרניים, המקפידים לשמור על "כל כללי הטקס". הטקס הוא כבר היאספות אנשים באופן ספונטני ועל-פי כוחות פנימיים הבאים מתוך הציבור עצמו. התאספויות חדשות אלה באות בדיוק לשבור את ההתאספויות הישנות, השמרניות.

איך יוצרים התאספויות חדשות, אם לא באמצעות התקשורת. התקשורת חשובה למורדים כי היא תקבע צורת התאספות חדשה. לא פחות אם לא יותר היא חשובה לשליטים החדשים, לפוליטיקאים, שיכולים באמצעות התקשורת ליצור את "הצטרפות האנשים" המתאימה להם, להפוך את הכוח של הציבור לכוח אישי שלהם. אם הפוליטיקאי הוא איש המלוכה, הוא יבקש צורת טקס, התאספות, אחת. אם הוא תעשיין, הוא יבקש תקשורת אחרת וצורת התאספות אחרת. בהכללה ציורית אפשר לומר כי הטקס התקשורתי הולך ומתחזק לצד הטקס הדתי, והמתח בין שני אלה הולך וגדל.

כפי שכבר נכתב כאן, לא תמיד צבירת הידע היא "פשוט" התקדמות. לא תמיד שינוי הידע הוא פשוט – התקדמות. לפעמים יש בשינוי הידע פשטנות, שדווקא נוגדת גיוון שהיה קודם. לעיתים התקדמות זו היא גם, בחלקיה, הריסת שיטות חיים קודמות, שיטות עבודה קודמות, שיש להן בעיני בני אדם ערך שאבד עם צבירת הידע, עם השתנות השימוש בו. התעקשות לשמור על ידע קודם, על ידע שכבר אינו רלוונטי, כאילו, יכולה לשמש בידי הפרט כוח לחזק את השונות שלו, את העצמיות שלו. בכך נוצר גיוון חברתי, שיכול להיות כלי לממש את מקומו המיוחד של הפרט בעולם.

כזו היא, למשל, תעשייה זעירה. המהפכה התעשייתית הביאה גם לכך שלהרבה יותר פרטים יש הרבה יותר לבוש. אבל הלבוש הזהה הזה בנוי להתכלות מהר כדי להיקנות יותר ויותר. כך, למשל, הנעליים החזקות של פעם, תוצר של עבודה ידנית של סנדלרים, סוליה אחר סוליה, נעל אחר נעל, כבר אינן קיימות. פרטים שונים אינם רוצים לקנות קנייה המונית של נעליים שהן תוצר של מפעלים תעשייתיים ענקיים. בשיטה זו, נעל שהתבלתה נזרקת לטובת קנייה מהירה של אחרת כדי להרוויח יותר, נוח למייצר שהנעליים תתבלינה מהר. אבל פרטים שונים אינם רוצים לוותר על הנעליים הטובות של פעם. הם מעודדים יצירת סנדלריות קטנות שתשרתנה אותם וגם תהיינה סוג של מחאה כנד הזרם הכללי המבוסס על הידע המקובל. אני קונה נעליים שמיוצרות לי כי אני שונה מהכלל שקונה נעליים שמיוצרות לכלל. אני שומר על הנעליים שלי ומתקן אותן בסנדלרייה.

באופן אירוני אפשר לומר כי שבירת מנהגים דתיים, מנהגים מסורתיים בני דורות, מנהגים בני ההיסטוריה, דומה לקניית נעלים בסנדלרייה שבשכונה שלי ולא באיזה סופר-שוק. כאילו אני נגד המסורת, נגד כוחה של הרבנות, כי אני רוצה להדגיש את חשיבות החלוף הפרטי שלי בעיני עצמי. לא אשתתף בנישואים דתיים כי אינני כלי בידי הרבנות, כשם שלא אקנה בגד במפעל תעשייתי אלא בבוטיק שבפריפריה.

מובן כי במדובר בכוחות סותרים ונוגדים – הביטוי העצמי, הפרטי, וכנגדו הביטוי הכללי, ה"היסטורי" – הצורך בקיום פרטי ייחודי וכנגדו הצורך להשתייך לכלל. ומובן כי הכוח הגדול יותר הוא כוח הכלל. גם זה שלא יינשא ברבנות, זה שיקנה נעליים בסנדלרייה, גם הוא ייסע, בסופו של דבר, במכונית מקובלת, מודל מכונית שנצרך על ידי רוב, מודל "המוני" של מכונית, שמפרנס תעשיין עתיר הון וממשלה המשתמשת בתעשייה שלה ככוח, וגם הוא יחגוג באי יווני שכולם טסים אליו שוב ושוב ומפרנסים כוחות גדולים, המכתיבים את חייו של אותו תייר – שלכאורה  "בורח אל הטבע" – בצורות שונות שעל חלקן הוא אפילו לא יוכל לחשוב.

דעת ומוסדות לימוד – גילוי אמת או ביטוי לעניין אחר?

תקשורת היא, כאמור, טקסים חברתיים. תקשורת היא גם יצירת מוסדות לימוד, מוסדות העברת ידע, העברת דעת, וגם – עיצוב דעת. מערכת החינוך בתרבות של המאה ה-21 היא דרך תקשורת מעין זו. זה מצבור חשוב של מוסדות חברתיים, שמטרתו לא רק העברת מידע, העברת ידע, אלא גם עיצוב הדפוסים בהם ייעשה שימוש בידע זה ועיצוב הדפוסים הפסיכולוגיים, האישיותיים, של הלומדים ידע שעתידים לעשות בו שימוש. משמע, זהו תהליך של יצירת חברה ועיצוב חברה, על פניו השונות.

מוסדות הלימוד, אם כן, משמשים מודלים דינמיים המזרימים קשרים שונים בין עבר, הווה ועתיד. מערכת ההוראה, שהיא גם מערכת חינוך, מעמידה במידה רבה פנים שהמודלים בהם היא משתמשת, והמודלים אותם היא מקנה, הם טבעיים, ספונטניים, הגיוניים, מתפתחים מתוך הנחות סמויות והנחות גלויות, כאילו יש דעת "אובייקטיבית", הולכת ומצטברת באופן "טבעי", ויש כאילו רק דרך אחת, כאילו טבעית, כאילו הגיונית, של צבירת דעת זו, של אירגונה ושל עשיית שימוש בה.

נכון שמוסדות הלימוד – ובהם הגדרת הדעת, הגדרת תחומי הדעת, הגדרת הדרכים בהן נעשה שימוש בדעת – הולכים ונעשים דומים, כמעט אחידים על פני כדור הארץ, בחלקים הולכים וגדלים של החברה האנושית. נכון שחלקים גדולים והולכים של חברה אנושית יכולים לשוחח זה עם זה. נכון שביותר ויותר חברות אנושיות המקומי, הייחודי, זה שאינו מאפשר לתרבות אחת לשוחח עם תרבויות אחרות, הולך ונעשה שטוח יותר, הולך ומתבטל לעומת האוניברסלי. אבל אין זה אומר שהכללי, ההולך ונעשה משותף לעולם אנושי באשר הוא, טבעי יותר, קרוב יותר לאיזו "אמת" ההולכת ומתגלה.

כמו שבעבר דרך הלימוד לא היתה הקניית "אמת" לשמה, אלא תוצאה של הנחות יסוד, של מניעים סמויים של צבירת כוח וחיזוק קיום, כך גם היום דרך הגדרת הידע וההגעה אליו היא תוצאה של הנחות יסוד. העובדה כי הנחות יסוד אלה משותפות לחלקים גדלים והולכים של חברה אנושית, אין בהכרח משמעותה כי העולם האנושי מגיע לאיזו שהיא אמת אובייקטיבית, אוניברסלית. ואפילו לא למטרות משותפות.

אפשר כי השינויים בהיסטוריה אין משמעם התפתחות, אין משמעם התכנסות לקראת גילוי עובדות, גילוי אמת שאליה הולך העולם האנושי ומתקרב. אפשר כי ההתפתחות התקשורתית אין משמעה צמיחה לקראת שלם אובייקטיבי כלשהו. מוקדם מדי להעריך את השינויים במרבית החברות האנושיות לקראת פתיחות הדדית יחסית ושיתוף יחסי הדדי. אבל אפשר להצביע על שינויים היסטוריים, בעיקר בעשרות השנים האחרונות, בכל תפישת החקר האקדמי ובכל שיטת ההוראה.

בעשרות השנים האחרונות, ניכרת יצירה מתמדת, בקצב הולך וגדל, של דפוסי חינוך חדשים, דפוסי ביטוי תרבותי חדשים. הוראה ומחקר מתבססים על מסורות תרבויות, בוודאי במדעי הרוח וגם במדעי החברה. השתנות ההוראה והשתנות המחקר משקפים דפוסים תרבותיים משתנים. כאמור, לא קל לתאר את ההשתנות כהתפתחות לקראת מטרה רעיונית, בוודאי לא לקראת מטרה רעיונית מוסכמת על כל החברות האנושיות או על רובן. לצד הסכמות תרבויות ישנן מחלוקות רבות שההשתנות אינה מגשרת עליהן בהכרח. ההשתכללות התקשורתית הברורה אינה בהכרח ביטוי של הסכמה, בוודאי לא הסכמה מלאה, בין חברות שונות. יתירה מזו, ההשתכללות של ההוראה ושל המחקר, השתכללות התרבות אינם מתוך מודעות מלאה. הם אינם מטרות המוצגות מתוך הסכמה על צרכים ברורים ועל דרכים ברורות להשגתם. אפשר גם לומר כי לא תמיד הדרך מכוונת אל מטרה ברורה. מזווית ראייה אחרת נראית  המטרה הולכת ונוצרת מתוך הדרך.

עתידנות ותקשורת

בעבר ההיסטורי בכל חברה וחברה, בכל תרבות ותרבות, למחשבה העתידנית, לציפיות העתיד, היה אופי ברור של הנצחת ההווה בתנאים הטובים ביותר. מה שקיים עכשיו, נאמר בתרבויות רבות, עתיד להיות גם בעתיד, אלא בצורה אופטימלית, טוטלית. ביסודה, מחשבת העתיד היתה מחשבה דתית, כי התרבות העכשווית תביא את הקיים למיטבו ולמירבו.

לעומת זאת, מחשבות עתידיות בתקשורות ההווה השונות בחברות שונות כבר אינן רק הנצחת התרבות העכשווית ביתר שאת. יש בהן גם מרכיבים של פתיחות לשונה, של מחשבה כי התכנים והזהויות של ההווה לא יהיו בהכרח אלה של העתיד. לא בהכרח יהיו קיימים בעתיד. אפשר לחשוב על סיבות שונות למחשבה זו, כי אפשר שההשתנות בעתיד תהייה יצירה אופי וזהות שונים מאוד מאלה של ההווה.

מצד אחד, אפשר לחשוב על פתיחות נועזת, על יכולת להכיל מחשבה על שינוי שיחייב שינוי הזהות העכשווית. אפשר לחשוב על הבנה כי התרבות האנושית, אולי כל התרבות של ההומו ספיאנס, סופה להשתנות במעט או במוחלט. העתידנות עוסקת בהשתנות התבונה האנושית במעט או בהרבה, מתוך חיזוק יכולות נוכחות של ההומו ספיאנס, או מתוך שינוי היכולות שלו למשהו שונה. מצד שני, אפשר לחשוב כי פתיחות זו היא קודם כל שיקול שיווקי מסחרי. משמע, הוצאת הישן מפני החדש היא מכירה של החדש, רווח למוכר וכוח למוכר על פני מה שהיה קיים. ככל שההשתנות בתחומי הלימוד השונים תתמיד, כך אפשר יהיה למכור יותר ויותר מערכות לימוד משתנות בקצב השתנות דפוסי הלימוד.

אם כך, העתידנות בחלקה היא נועזות מחשבתית לקראת השתנות שתבוא. אבל מצד שני, בחלקה היא קריאת שמות חדשים למהויות קיימות. בחלקה, העתידנות היא פתיחות לאפשרויות שקשה להעריך אותן ויש להיות בעמדות פתוחות כדי לאפשר להן להתממש. אבל מצד שני, בחלקה היא ניסיונות של חלקים חברתיים להתחזק, לשמור על הקיים בשמות חדשים, וניסיונות של מערכות מסחריות למכור יותר ויותר סחורה ולהתחזק. כך וכך, כך או כך, מצד אחד, העתידנות נסמכת על תקשורת חזקה, ומצד שני היא מחזקת את כוחה של התקשורת. העתידנות והתקשורת מקיימות יחסי גומלין. התקשורת לא רק מפיצה את העתידנות אלא גם מנסה לעצב אותה, לקבוע בה דפוסים.

מדעי הרוח כתוצר של האקדמיה

כבר באקדמיה העתיקה, שהיתה בית ספר לדעת, מלכתחילה תוארו תחומי הדעת השונים כתחומי מחקר.

כבר בעת העתיקה, במאה החמישית לפני הספירה, הרודוטוס קרא לספרו על הפלישה הפרסית ליוון, "היסטוריה" – המילה היוונית שמשמעה תיעוד או חקירה. בכך הפכה ההיסטוריה לחקירה ולתיעוד המשולבים זה בזה. הבירור של העבר נעשה כדי להפיק ממנו מסקנות בהווה. מול הפולחן הדתי, שהוא עבודת האלים, הוצג מחקר חופשי המסתמך על ההיגיון של החושב הפרטי, של החוקר. וכדי לנסות להיטיב את הצפוי צריך לא רק לרצות את האלים אלא לחקור את העבר ולהבין את הצפוי ממנו כהמשך.

בעצם, כל תחומי הדעת האנושיים הם תחומי מחקר מיסודם, וכולם עוסקים בכל המרחש שקיים מנקודת מבט אנושית, שהיא לכאורה חופשית לעסוק בדעת ובהיגיון. יש כאלה, הקרובים יותר להתנהלות של היומיום כפי שהיא נגלית באופן ישיר לאדם, ויש כאלה הרחוקים יותר מן ההתנהלות הגלויה. יש כאלה העוסקים במתרחש בצורה לוגית, יש כאלה העוסקים בו באופן כמותי, יש כאלה הטוענים להערכה איכותית (רגשית, רעיונית). אלה הרחוקים יותר בשפתם, במתודולוגיה שלהם, מחיפוש המידע היומיומי ומשפת יומיום, הם מדעי הטבע מכאן, ומדעי ההיגיון מכאן. אלה הקרובים יותר בשפתם, במתודולוגיה שלהם להתנהלות היומיומית של האדם, להתבטאויותיו היומיומיות, הם מדעי-הרוח השונים, כמו חקר ההיסטוריה, חקר הספרות, חקר האומנויות השונות, ומדעי החברה השונים – כל אלה ודומיהם קרובים בצורת הביטוי שלהם לשיח היומיומי בנושאים אלה. לעומתם, חקר המדעים שונה בשפתו מ"שפת המציאות", למרות שהוא עוסק כל כולו בקיים, במציאות.

האוניברסיטה הראשונה בעולם המערבי היא האקדמיה שיסד אפלטון בראשית המאה הרביעית לפני הספירה, ובה לימדו בעיקר פילוסופיה, מתמטיקה וספורט. למרות זאת, אם לחפש את תחילת ההליך האקדמי הקשור ברצף בזמננו, ניתן לראותו מתחיל בסוף המאה ה-11 ביסוד האוניברסיטה בבולוניה. האוניברסיטה החלה, אמנם, בעקבות מורשת אפלטון ואריסטו ואלה שבעקבותיהם, אבל מתוך התמודדות עם מה שהפילוסופים היוונים לא ידעו, כמו מוסדות הכנסייה, שהאוניברסיטה הוקמה גם כדי להיות אוטונומית מהם. עקבותיה של חלוקת הידע, החלוקה לפקולטות, משלהי המאה ה-11, ניכרים עד היום בשמות תארים שמקבלים הסטודנטים עד היום באוניברסיטה המודרנית והפוסט-מודרנית, כמו הדוקטור לפילוסופיה, הניתן לתחומים רבים במדעי הרוח ובמדעי החברה.

מתחילתם, נתפשו מדעי הרוח כ"רכים", כספק מדעים. על-ידי חוקריהם, על-ידי המעוניינים בהם, נעשה מאמץ רב לעגן אותם במסגרת המדעית, לתת גם להם אופי מחקרי אובייקטיבי, אמפירי וגם לוגי. בכך ניסו אנשי מדעי הרוח לתת לעצמם ולמדעיהם לגיטימיות כעומדים בפני עצמם. הם מעין מתודות לעצמם, לצד מוסדות הדת, מכאן, לצד המדעים המדויקים, מכאן.

בעת החדשה, מאמץ זה הוכפל, ככל שהתקשורת הפיצה תחומים הומניים אלה – תרבות ואמנות – בין יותר ויותר קהלים אנושיים. ככל שהתקשורת התפתחה בעת החדשה, כך נעשו מדעי הרוח חשובים, באפשרם לתת לחוקר הפרטי ביטוי לעבודתו, ככל שזו תעמוד בתנאי המתודות שהגדירו האוניברסיטאות. לצד העיתונות המתפתחת, כך מדעי הרוח יכלו לתת ביטוי למחשבה חברתית, למחשבת מוסר, לביקורת על זהויות שונות בהם בני אדם מעוגנים, בין אם זו מסגרת לאומית, בין אם זו מסגרת מעמדית, מסגרת מגדרית וכיוצא בזה.

על מדעי הרוח איימה מאז הפוליטיקה. במשטרים טוטליטריים נתפשו, ובצדק, מדעי הרוח ככר להצמיח להם אופוזיציה, להצמיח להם ביקורת מסוכנת. על מדעי הרוח איימו המוסדות הדתיים, כי אם מוסר ייבחן בפילוסופיה ובספרות, מה תוסיף לו הכנסייה? אבל על מדעי הרוח צמח גם איום מבית, מן האקדמיה עצמה. במסגרת ההתחזקות של מדעים מדויקים ושל מדעי הטבע, הם האפילו על מדעי הרוח, ולאט עשו אותם לא חשובים, כלא מתאימים, או לכל היותר כמתחרים שעלולים להסיט את העניין מהעיקר. בשתי טענות, לפחות, באו מדעי הטבע והמדעים המדויקים על מדעי הרוח. מבחינת מדעי הטבע, מדעי הרוח אינם מביאים לתוצאות ניתנות למדידה. מבחינת מדעים מדויקים, מדעי הרוח אינם מספיק חמורים בלוגיקה שלהם.

במסגרת תחרות זו, ניסו מדעי הרוח להתחזק, בוודאי במאה השנים האחרונות, בניסיון להיות מתודולוגיים ולוגים –  בניסיון להפוך להיות "מדעי הרוח"; משמע מדעים שבתחומם נוקטים מתודות דומות לאלה של מדעים מדויקים. כך, לאחר מלחמת העולם השנייה התפתחו "מדעי הספרות", "מדעי ההיסטוריה", כ"מדעים".

כך נוצרו כללים חמורים מאוד של שיח מקצועי במסגרת מדעי הרוח. הכללים הם גם התייחסות לשאלות איך אפשר לבנות מחקר, על אילו מקורות מותר להסתמך, איך אפשר להסתמך עליהם ואיך צריך לרשום אותם כמקורות. ככל ששפה מקצועית זו הלכה ונעשה מורכבת, כך היא ניתקה מן הרצף התרבותי. הרצף התרבותי הוא זה הפונה לשכבות רבות בחברה, הופך אותן בנות שיח. הרצף התרבותי הוא זה ממנו נבנו מדעי הרוח, אתו הם אמורים לשמור על קשר של דיאלוג.  

האקדמיה בישראל הלכה ויצרה, בעיקר ברבע האחרון של המאה ה-20, מועדון מצומצם של עוסקים במדעי הרוח. ליתר דיוק זה לא היה מועדון אלא קבוצה שכללה מועדונים זעירים למדי, שכל אחד מהם, בבדידות מזהירה, מתמחה באחד התחומים של הרוח – ספרות, היסטוריה, חקר המקרא ועוד – ובעצם כל אחד מהם הוא עצמו קבוצה של מועדונים זעירים עוד יותר, שכל אחד מהם מתמחה בתת-נושא בתוך התחום שגם הוא מבודד ותחום בפני עצמו. זה היה ניסיון לאמץ, לפחות את הדימוי של החקר במדעים המדויקים.

גם במדעים מדויקים התמחות מסווגת זו הביאה לא רק להתמקצעות מעולה, ולפתרון בעיות מיוחדות שרק תת-התחום המסווג עוסק בהן, אלא גם לנתק ולשיח של חרשים. על אחת כמה וכמה בנושאי מדעי הרוח. ובעוד שבחלק מתחומי ההתמקצעות של מדעי הטבע ושל המדעים המדויקים, היה הנתק משיח אנושי כללי מעין תנאי להגיע לבקיאות שתביא הישגים טכניים לכלל, הרי לא כך במדעי הרוח. כאן, התחום עצמו הוא שיח אנושי שחייב להיות רב משתתפים. הדבר נכון לגבי כל מדעי הרוח, וביתר שאת לגבי מדע הספרות, במירכאות או שלא במירכאות. גם ההיסטוריה היא קובץ סיפורים וגם הסוציולוגיה היא כזו, אבל הספרות היא קובץ סיפורים בדויים, סוג של הפעלה שהיא גם שכלית אבל אמורה להשפיע קודם כל רגשית וחווייתית.

מלכתחילה, מדעי הרוח כולם מתבססים על השפה כפי שהיא, השפה המדוברת שאנשים מתבטאים בה בקיום היומיומי כדרך להביע עצמם, להסביר לעצמם, והעיקר – כדרך המודעת העיקרית ליצירת תקשורת בין פרטים. אכן, החקר מתבסס על סייגים להתבטאותו, ועל הבחנה בין שפת המחקר לבין שפת היומיום, מכאן, ושפת היצירה הספרותית, מכאן. אבל הקירבה בין השפה היומיומית לבין שפת החקר גדולה מאוד במדעי הרוח והיתה גדולה מאוד מאז ומעולם.

הפיצול בין עולם הספרות לבין עולם חקר הספרות

מה שעזר על שמירת הגבולות בין היצירה לבין החקר אותה היו הקשיים הטכניים בביטוי היצירה. בעולם של המאה ה-19, הדפוס היה נדיר ויקר. ההפצה של המודפס היתה מצומצמת. כמות הקוראים באוכלוסייה – גם האחוז שלהם באוכלוסייה, גם השתייכותם המגדרית, גם היותם בני מעמד מצומצם ולא כלל האוכלוסייה – היתה קטנה. ועם זאת, היצירה נועדה לקהל הרחב ואילו החקר נועד לקהל מצומצם. ספר היסטוריה נועד מלכתחילה להיקרא על ידי פחות קוראים מאשר ספר של יצירת ספרות. כשהחל חקר הספרות באקדמיה, ברור שהמעוניינים, מסיבות שונות, היו מועטים בהרבה מאלה שיכלו לקרוא יצירה ורצו לקרוא אותה, ממש כשם שבתחילה, אלה שחוו את היצירה בקריאה שלה היו מעטים מאלה שחוו אותה בשמיעה.

באותן עשרות שנים אחרונות, בהן מודבר כאן, נוצר פיצול הולך וגדל בין חקר הספרות לבין התהוותה – בין הקריאה החווייתית בה לבין הקריאה המחקרית בה וסביבה. חקר הספרות ניסה להגן על קיומו כמדע, באמצעות חיקוי מתודולוגיה מדעית מתחומי מדע. היצירה עצמה התפתחה בדיוק בכיוון ההפוך: הדפוס נעשה זמין מאוד, מפוצל להוצאות לאור רבות, באות והולכות, דבר שאיפשר ריבוי מהדורות, וגם קיצר את זמן הקיום של יצירה אחת על ידי יצירות חדשות שהופיעו חדשות לבקרים. היצירות נעשו קיימות לא רק בדפוס אלא גם באופן דיגיטאלי, במחשב, במחשב הכיס, בטלפון החכם. יותר ויותר פרטים בחברה רואים עצמם יוצרים, מנסים כוחם ביצירה באמצעות המחשב שלהם, המחשב הנייד, ואפילו באמצעות סוגים שונים של טלפונים ניידים.

התפתחות זו הביאה להעמקת הפיצול בין החקר האקדמי של הספרות לבין דרכי היווצרותה, קיומה וצריכתה של הספרות. פחות ופחות פרטים אנושיים מעוניינים בחקר ספרות, בה בעת שיותר ויותר פרטים אנושיים מעוניינים בצורות השונות של צריכת הספרות, של "עשיית השימוש" בה.

פיצול זה הוא ביטוי להתחזקות התקשורת בחברות אנושיות שונות, בדרכים שונות ומגוונות. חיזוק מעמד התקשורת בתרבות, הפיכתה לכלי צריכה עיקרי וגם לכלי ביטוי עצמי מרכזי, משפיעה על כל מעשי אנוש על-פני כל כדור הארץ. היא מתבטאת בפוליטיקה, בתעשייה, במסחר ובתרבות. היא מתבטאת באופן מקומי, ובמקביל מחזקת את המשותף הכלל אנושי. בין השאר היא באה לידי ביטוי בראיית הספרות כתעשייה וכבידור, כיצירה וכצריכה, כחקר ספונטני של הקיום וביטוי מחושב לו, כתרגיל פסיכולוגי שעושה היוצר בדרכו ומציע לקורא, לצרכן, להיעזר בו בדרכו.

מובן שהתקשורת משפיעה גם על מדעי רוח אחרים. העיתונות כאילו מחזקת את הידע ההיסטורי של כלל החברה המסוימת בה פועלת העיתונות, ובמקביל התקשורת מביאה לעירוב ידע זה בתרבות היומיום של צרכן התקשורת, ובכך, היא מביאה ליצירת מודלים היסטוריים חדשים. כשהידע ההיסטורי מועבר אל העיתון האלקטרוני, אל תוכניות הטלוויזיה ההולכות ומתגוונות כשם שערוצי הטלוויזיה רבים ומתגוונים, הוא מופקע מן האקדמיה, כשם שההתייחסות של ערוצי התקשורת המסחריים והאחרים אל הספרות מפקיעים אותה מן האקדמיה.  

באופן טבעי, ככל שהיצירה נעשית זמינה יותר ליותר ויותר בני אדם, בין שהם כותבים בעצמם, בין שהם צורכים את הספרות בצורות שונות, כך הרקע ההיסטורי של תרבות הספרות הולך ונעשה שטחי או הטרוגני או מתחלף במהירות. ככל שהיצירה זמינה יותר "לשימוש",  אפשרויות הצריכה שלה מתגוונות. מידת החופש שמרגיש כל צרכן וצרכן ביחס ליצירה – גדלה. ובמקביל, קטן הידע המשותף של הכלל.

ככל שיצירה ספרותית מופיעה יותר ויותר בתקשורת שונה, כך המידע שברקע היצירה, גם הוא גדול יותר מאשר בעבר, גם הוא ניתן בערוצים תקשורתיים שונים ומגוונים, גם הוא נעשה חלק מהיצירה עצמה. זהו מידע שטחי אבל גם מגוון והטרוגני . זהו מידע לגבי היוצר, לגבי הרקע ליצירה. אלה תבניות מידע חברתי שונות, היסטוריות, מגדריות, מקומיות, לאומיות, שעשויות להיות קשורות זו בזו. כל אלה קושרים את היצירה ואת היוצר לישות תקשורתית שהיא "המתכתבת" עם הקורא, שהוא, כאמור, צרכן. כבר בעבר הקרוב, זה שעד לתקופת האינטרנט, הרקע התרבותי, הרקע ההיסטורי של יצירה, "רקעים" שונים של היוצר ושל הקורא הצרכן, הלכו ונעשו מעורבים זה בזה, לחומר אחד ה"מתכתב" עם הקורא. בהווה הרחב שלנו, קרי, בתקופת האינטרנט, מעורבותו האפשרית של הצרכן הולכת וגדלה יותר ויותר. בכל מקרה, הרקע האקדמי נעשה יותר ויותר שולי. "מגדלי השן" של האקדמיה נעשים מגדלי לא כלום.

מגדלי השן של האקדמיה נעשים מגדלי-לא-כלום, מסיבות נוספות. עד לעת המודרנית ועד בכלל, חקר העולם, חקר הדעת האנושית, חקר הקיום האנושי וכיוצא – כולם שויכו לאקדמיה, כי שם היה מקור האמת. היתה תקווה כי הישועה שבידיעת האמת תצמח מן האקדמיה. היום מושג האמת הולך ומיטשטש, דווקא כשהדעת הולכת ומשתכללת, דווקא כשיכולת התנועה של המין האנושי הולכת וגדלה – תנועה החוצה כלפי האינסוף, כלפי החלל, ובמקביל, תנועה פנימה כלפי האינסוף במושגים של פירוק החומר, במושגים של הקטנה. ככל שהידע האנושי גדל כך גדלה תחושת חוסר הידע וחוסר הדעת בהווה. זוהי תחושת האינסופי שלא ברור אם למין האנושי בצורתו הנוכחית יש יכולת להגיע אליו. שמא התפתחות ההומו ספיאנס משמעה תהייה שינוי זהותו. הידע הגדל אינו מביא לתחושת ביטחון אלא להפך, למבוכה, לחוויה כאוטית, לעמידה בעייתית מול הלא ידוע.

כמה דברים יש כאן שקשורים זה בזה – אי-הידע, ככל שהוא נחשף הוא מרתיע ומושך גם יחד. הוא מציג למין האנושי את אפסיותו, שומט את הקרקע מתחת למושגי יש ולמושגי אמת, עליהם המין האנושי טרח כל כך מאז ומעולם. אלה מושגי אמת שהדת טרחה עליהם מאוד, ההשתכללות החברתית לאורך ההיסטוריה טרחה עליהם מאוד.  גם המדע, מהיווצרו בעת החדשה, טרח עליהם. והנה, בדורות האחרונים, בדור האחרון בוודאי, דווקא ככל שהיכולת הטכנית גדלה, ככל שהיכולת התקשורתית גדלה, ככל שהידע גדל, כך הם מעמידים את האדם בפני עתידנות מביכה מאוד, שכן ביסודה היא כוללת אי-ידע ואי-הבנה הקשורים זה בזה. מעין תחושה של אי-יכולת לדעת בלבוש התודעה האנושית הנוכחית ובלבוש הטכנולוגיה האנושית.

היסטוריה ועתידנות – צורות של תקשורת

בסופו של דבר, ניתן לומר כי גם ההיסטוריה וגם העתידנות, לפחות בזהותו העצמית של ההומו ספיאנס, הן תפישות של שני חלקים של רצף אחד, בו רואה עצמו המין האנושי ממוקם. פניו של רצף זה שונים בחברות שונות ובתקופות שונות. אפשר לראותו כרצף של התפתחות, ביחס להווה שממנו הוא מתואר, גם אם התפתחות זו היא רק חזרה אל תקופה נפלאהשהיתה פעם, בעבר, ואבדה. אפשר לתארו כרצף של השתנות בדפוסי יכולת אנושיים. המין האנושי הולך ומשתנה בדימויי החלל-זמן שלו ובתפישת מקומו בחלל-זמן. שתיהן, גם הראייה ההיסטורית וגם המחשבה העתידנית, אמורות לחזק את האחיזה ההווית של אדם בקיום, בממד בו הוא קיים. כאילו כשהוא יותר נוכח, כשהוא יותר חזק בחלל-זמן, הוא יכול לתפוש את עצמו יותר קיים.

עד כאן, במרבית חלקי העיון, הוצגה הדגשה כי צריך להבחין בין חברות שונות, בין תרבויות שונות, בין לאומים שונים, בין תקופות היסטוריות שונות. לעומת זאת, בחלק האחרון של העיון, ננקט מושג "המין אנושי" או מושג "אדם". לכאורה ניגוד ואולי אפילו סתירה. לא כך. אין סתירה בין שתי גישות אלה. מצד אחד, ההבחנה בין דתות, לאומים, חברות היא הבחנה הכרחית בסקירה היסטורית וגם במצב האנושי היום. מצד שני, גם התיאור של האנושי כאנושי בצורה הכוללת ביותר, כישות אחת, נכון היום בחלק גדול מן החברות האנושיות, בהן לצד הגישה הלאומית קיימת תפישה או אוניברסלית או רצון להגיע לאוניברסליות. מגמת הלאומיות חיה וקיימת לצד מגמת האוניברסליות.  

מדעי הרוח באקדמיה צריכים לתת ביטוי לשתי המגמות הקיימות. הם צריכים לחזק שורשיה של מורשת תרבותית ייחודית לחברות השונות. במקביל הם צריכים גם לתת ביטוי למבוכה המרתקת שיש בחשיבה העתידנית ההולכת ומתחזקת היום בכלל המין האנושי, ובראייה האוניברסלית המאפיינת את המחשבה העתידנית. 

כדי לתת ביטוי נכון לשתי ההתייחסויות השונות, זו ביחס להיסטוריה וזו של העתידנות, יש לשנות את דרכי העבודה של מדעי הרוח ושל מדעי החברה באקדמיה.

ראשית, על המערכת האקדמית להיות הרבה יותר ניסיונית, רב-צורנית, פתוחה להיפותזות שונות, גמישה בתבניות העבודה שלה, גם אם אלה עלולים להביא לעלייה של גרפומניה, של מלל חסר טעם, של ערכי הערכה מוטעים. עד כדי כך. ברור שבתקופה של שינויים, תהיינה טעויות קשות לצד הצלחות חשובות. חלק מן הפתיחות המתחייבת בגישות הניסיוניות החדשניות היא הבנה של חשיבות התקשורת בתרבות. על המערכת האקדמית לשתף פעולה עם התקשורת לצורותיה, מתוך הבנה כי גם היא קודם כל צורת תקשורת. שוב, גם מתוך הבנה כי בתקשורת יש סכנות רבות של שטחיות, ויותר מזה – של כוחניות מינית.

ממילא התקשורת כבר ביטלה את ההגמוניה שהיתה פעם למדעי הרוח, בכך שהעתיקה את העיון ההיסטורי, החברתי, התרבותי, האמנותי, אל הרשת המשודרת. האדם הקיים בתקשורת, איננו כבר פסיבי. יכולת התגובה של הצופה או הצרכן או המשתמש (שלושה כינויים של זהות אחת) ומהירות התגובה שלו למה שהוא חווה, למה שהוא קולט, למה שהוא לומד, הולכות וגדלות, עד כדי מעורבות של הצופה כמעט בזמן האמת של הקליטה או הצריכה. התלות של הרשת המשדרת בבסיס המסחרי שלה מחייב אותה לצרף כמה שיותר צופים ככוחות פעילים. הרשת המשדרת מעוניינת לערב את הצופה במשודר, או לפחות לגרום לו לחשוב שהוא חלק מן המשודר, כוח פעיל בתוכו, כי כך מגדילה הרשת המשדרת את כוחה הכלכלי, את כוח להתקיים, את כדאיות קיומה.

לכן, העיסוק בעבר ובעתיד, כולל בתוכו בתקשורת את המשמעות הבידורית, אבל גם משמעויות תחקיריות ומחקריות יש לעיסוק זה בעבר ובעתיד. הבידור והתחקיר מעורבים זה בזה, עד כדי כך שהצרכן התקשורתי כבר אינו מבחין בין תכנית תקשורת כבידור לבין תכנית תקשורת כעיסוק בעצם הנושא.

כדי להתקיים, צריכה האקדמיה לאמץ חלק מדרכיה של התקשורת המבדרת, מוסרת המידע ויוצרת המידע, יוצרת הקיום. והתקשורת היא, אכן, כזו. היא לא פחות מכך בהווה שלנו, במגמת התחזקות הולכת ורבה, עד כדי אי-הבחנה, לפעמים, בין מציאות לבין תקשורת.

לאמץ חלק מדרכיה של התקשורת במדעי הרוח, משמע לתת ביטוי למבוכה לנוכח העתיד. לאפשר יותר צורות התבטאות בחקר התחומים השונים של מדעי הרוח; אולי לא מתוך ביטול מלא של צורות התבטאות קודמות, לא במקום צורות החקר הקודמות, המסורתיות; אבל הדרכים החדשות, המעורבות, צריכות להיות לגיטימיות לצד הקודמות. לא צריך לבטל מודלים מרכזיים שיצרו את הידע המודרני בתחומים השונים של מדעי הרוח, אבל צריך לאפשר מחשבות אחרות, רב תחומיות, משתנות, כמבטאות את מצבו של הצרכן מול המציאות שלו. צריך לומר – יש צורות שונות אפשריות של קשר בין היסטוריה לבין עתיד, ואנחנו באים לאפשר ביטוי, אם לא לכולן הרי לרובן. בחוד חנית של התקדמות תרבותית, על האקדמיה להשתנות במגמה זו.

מסקנות – הצעות עבודה

המסקנות, מן הרעיונות שהוצגו כאן, ברורות למדי. ברורה גם הדרך בה אפשר לבטא אותן במבנה האקדמי בישראל. אין זה אומר כי יהיה קל ליישם מסקנות ברורות אלה, כי משמען שגופים קיימים צריכים להשתנות. איזה מוסד מעוניין לשנות את דרך הקיום שלו, את דרך השלטון שלו?

להלן עיקרי ההצעות לשינויים המוצעים:

המבנה האקדמי הנוכחי, הכולל פקולטה למדעי הרוח, פקולטה למדעי החברה, פקולטה לתקשורת או בית ספר לתקשורת, אינו משקף את חלוקת הידע העכשווית. הוא אינו משקף את "הפילוסופיה של הידע" ואינו משקף את השימוש בידע הזה במערכות תקשורת – עיתונות אלקטרונית, עיתונות כתובה, מערכות תרבות – ביומיום הישראלי. אם האקדמיה תלויה בסטודנטים, בהשתתפות האוכלוסייה במסגרותיה, היא חייבת לפנות אל האוכלוסייה בתקשורת שהאוכלוסייה רוצה להכיר.  

כדי לעשות את המבנה האקדמי עכשווי, מתקשר עם החברה, צריך לפעול למען חיבור פקולטות אלה או בתי ספר אלה יחד, וליצור מערכת אחת שבה לימודי רוח, לימודי חברה ולימודי תקשורת קשורים זה בזה ופועלים יחד. בתוך המבנה המחובר של שלוש פקולטות אלה, תהיה חלוקה פנימית חדשה של חוגים או מחלקות או תארים לקבלתם אפשר יהיה ללמוד. זו תהיה "פקולטה" אחת, שתציע הקבצי לימוד חדשים, תקנה "תארים" חדשים.

כך, למשל, יחוברו קורסים בספרות עם קורסים בתקשורת. קורסים בהיסטוריה עם קורסים במדעי החברה. קורסים בפסיכולוגיה עם קורסים בתקשורת. קורסים בסוציולוגיה עם קורסים בספרות. יחידת הלימוד תהיה שונה מיחידות הלימוד המקובלות היום, בישראל בוודאי.

בפסקה הקודמת הובא פחות מקוצו של יוד. זוהי אפילו פחות מהדגמה קצרה בלבד, ואין היא מתיימרת להציג את מורכבות הקשרים האפשריים. לא יוצגו כאן צירופים נוספים למורכבות זו. אך יש להדגיש כי הכוונה לחיבורים רבים נוספים בין מה שהיום נתפס שני תחומים נפרדים, שני קורסים נפרדים.

החיבורים המוצעים לא יהיו רק של שני תחומים מסורתיים בצורות שונות. אלה יהיו גם חיבורים של שלושה וגם של ארבעה נושאים, הנתפשים היום כקורסים נפרדים, כמתודות נפרדות, למערכת מחשבה חדשה, למערכת מחקר חדשה.

למותר אפילו לכתוב כי חיבורים חדשים אלה הם הצעות ניסיוניות. למותר אפילו לכתוב כי עם הקמת המערכות השונות, הן תיתפשנה כניסוי, תעמודנה לפיקוח אקדמי לאומי, בפיקוח המועצה להשכלה גבוהה בישראל, שגם היא תשתנה בהתאם. הבדיקה הרציפה של המערכות החדשות והמסקנות שתוסקנה מפעילותן של מערכות אלה, יביאו ללא ספק להשתנות התחומים החדשניים, להשתכללות מתמדת שלהם. התחומים החדשים, החיבורים בין תחומים עכשוויים, גם הם לא יהיו קבועים לאורך זמן, אלא ימשיכו וישתנו, ימשיכו וישתכללו. הם יהיו בסיס של מערכת צומחת, משתנה, כשם שהם עצמם צמחו על הבסיס של המערכת האקדמית הקודמת.

הערה שנייה להדגמה שהוצגה – מובן שהיחסים בין שני תחומים מסורתיים ויותר, שיחוברו לקורס אחד, למערכת מחקר אחת, אינם יחסים שבין יחידות שוות. למשל, אפשר ללמד קורס שכולל ספרות עם תקשורת מנקודת מבט שהיא יותר פואטית ספרותית, ואפשר ללמד קורס כזה, או לעסוק בחקר נושא כזה מתוך שימת דגש על התקשורת. יותר מזה, גם בתקשורת אפשר לשים דגש על מהויות שונות שיכולות להיות קשורות ביצירה הספרותית. לכן, אותו נושא, שהוא איחוד של שני תחומים קודמים, יכול להופיע כשני קורסים שונים, כשתי דרכי מחקר שונות, כשבכל אחד מהם הדגש הוא על מרכיב אחד.

בכל מה שנאמר כאן, ההתייחסות אל הלימודים ואל המחקר היא כאל "בין תחומיים" או כאל "רב תחומיים". אלה שני ניסוחים שאפשר להתייחס אליהם גם כאל שתי גישות מתודולוגיות שונות, אבל בדרך כלל משתמשים בהם כבשני שמות שונים למהות אחת.

ברור כי הלומדים לימודים רב-תחומיים בתוך אותה "על-פקולטה" לא יקבלו כולם אותו "תואר", אותה "תעודה מקצועית"  (במירכאות או שלא במירכאות). הלימודים הרב תחומיים ייבנו כמספר מערכות מקבילות, שבכל אחת מהן יושם דגש על מרכיב אחר. והוא שייתן את התואר, את התעודה המקצועית.

כך, למשל ורק למשל, חיבור בין ספרות לבין היסטוריה יוכל להקנות תואר שהדגש בו על ספרות ויוכל להקנות תואר שהדגש בו על היסטוריה. ובהמשך לאותו משל, לאותה דוגמא, שהיא אך ורק דוגמא למערכת עתידית מורכבת מאוד – גם בתוך התמחות בתחום אחד, הרב תחומיות תביא לכך שכל מתמחה בתחום ירכיב לעצמו מערכת קורסים רב-תחומית שונה מאלו של חבריו הסטודנטים. מקצועיותו תהיה שונה, אם כן, מזו של חבריו ללימודים. אם תתגלינה בעיות בפלורליזם זה, הרי, כפי שכבר נכתב כאן למעלה, המערכת הרואה עצמה מערכת ניסיונית הנמצאת תחת פיקוח, תהייה נכונה לפתור את הקשיים המתגלים ולהשתנות בהתאם.  

אפשרות אחרת לפתור את בעיית ההתמחות ואת פעיית המומחיות, היא יצירת מסגרת ברוח מה שכבר קיים במספר מדינות, במספר מערכות אקדמיות:  במסגרת זו יהיו שני שלבים, לא בהכרח שווים בהיקפם. בשלב הראשון, הבסיסי, יילמדו קורסים בין תחומיים חדשניים ומשלבים תחומים מסורתיים, ברוח מה שהוצג כאן בפסקאות הקודמות.  בשלב השני, המתקדם, יילמדו קורסים מקצועיים יותר, כפי שהם קיימים במערכות השמרניות. התואר יינתן על-פי תחום ההתמחות שבשלב השני. כך ישולב, במידה מסוימת, הישן בחדש.

בתוך מערכת הלימודים במדעי הרוח והחברה והתקשורת תשובצנה במקום מרכזי סדנאות. בסדנאות יפגשו הסטודנטים עם אמנים, עם אנשי תקשורת, עם אנשי מכירה, עם ראשי מוזיאונים וכן הלאה. כלומר, כאן יופגש האקדמי עם העולם החי, היוצר, הצורך, המתקשר, המשתנה לאורך הזמן. הסדנה, הפונה גם אל הקהל הרחב, תהיה מרכיב חשוב בלימודים האקדמיים המוצעים.

גולת הכותרת של מערכת זו היא בית ספר לעתידנות, שיעמוד בליבו של כל מרכז אקדמי. בבית ספר זה ייפגשו התחומים השונים, כפי שכבר הוצגו כאן, אבל מתוך דגש על עתיד; מתוך דגש על צפי לעתיד, על כל היבטיו של צפי כזה; מתוך ניסיון לעודד התפתחות כיוונים נצפים, ומתוך ניסיון למנוע סיכונים נצפים. בבית הספר לעתידנות ייפגשו כל התחומים של רוח וחברה שהוצגו עד כאן עם מדעי הטבע ועם המדעים המדויקים.

כך, למשל, בכל התחומים שהוצגו עד כה יהיה צורך בידע מקצועי במחשבים ובמערכות תקשורת אלקטרוניות שונות. אבל בבית הספר לעתידנות, הידע המקצועי שירכוש הסטודנט בתחומים אלה יהיה גדול הרבה יותר. יהיה עליו להיות בעל יכולת ב"רוח", ב"טכנולוגיה" וב"מדע". ה"אלקטרוניקה" תהיה לא רק "כלי" אלא גם "נושא לעצמו". למשל, בינה מלאכותית ואפשרויותיה תהיה נושא עיוני ונושא מחקרי חשוב בבית ספר לעתידנות. וכאן, כמובן, תיפגשנה הפסיכולוגיה, עם חקר הלשון, עם חקר התרבות, הספרות והאמנות, עם פילוסופיה, עם לימודי המחשב, עם חקר המוח – כל אלה התחומים העכשוויים שיחברו יחדיו.

***

ברור כי אלה רק רעיונות ראשוניים. ברור כי ככל שיועמק הדיון בנושא וככל שיפורט, כך תיחשפנה בעיות לממש. ברור כי אחת הבעיות העיקריות, אם לא העיקרית, היא השמרנות של כל הגופים שעליהם יהיה להשתנות במסגרת המוצעת. כידוע, הנצחת הקיים היא, בעיני הקיים, דרך חשובה להמשכת עצם קיומו. הנצחת הקיים היא כוח כלכלי, פוליטי, תרבותי, פילוסופי. הדבר נכון ביותר, כשמדובר באקדמיה, המבוססת על "הסתגרות במגדלי השן", על שמירת המעמד והכוח שנצברו בעמל רב, על מבנה של "מועדון חברים" שקודם כל רוצה לשמר עצמו.

התשובה לשאלה מדוע להשתנות פשוטה וברורה: החדש לא רק בפתח, מתדפק על הדלת. החדש כבר כאן. הוא כבר כאן, והוא חזק יותר מכל ישן באשר הוא. נראה לעין היום כי האקדמיה, בוודאי בתחומי הרוח והחברה, מתחילה להיסדק אם לא להתפורר, וגם כי התקשורת יכולה להתפתח בצורה עשירה יותר, מעניינת יותר ומיטיבה יותר עם העולם המתקשר.

מתוך הנחה זו, שדו-השיח התקשורתי בין היסטוריה לבין עתידנות הוא כבר יסוד במערכת האנושית של הרבע הראשון של המאה העשרים ואחת, מוצעת כאן הסתכלות על הנושא, ותוכנית ראשונית של מימושו במערכת המשתנה אם תרצה להשתנות וגם אם לא תרצה.

"היסטוריה, עתידנות ותקשורת" יכול להיות שמה של האוניברסיטה החדשה המוצעת כאן. בהצלחה לכולנו.