close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הילד הבודד בפנימייה של העולם

    הרצל חקק | מחשבות | התפרסם ב - 28.01.18

    מוקדש לפנחס שדה

    ילד בודד, אולי אסוּפי, יצור אנוֹשי, מחפש זהוּת בעולם של שתיקה; ילד חולם ושברירי בתוך בית אפור, כלוא מאחורי שער של ברזל.

    כך זה התחיל. כך נקשרה נפשנו בנפשו של הילד רפאל אשר מצא עצמו בפנימייה מרוחקת. תהינו מי האיש שסיפר את הסיפור הזה, ששבר את ליבּנו. כך הכרנו את פנחס שדה. התחברנו לסיפור שלו, אותו סיפור בהמשכים בעיתון “הארץ שלנו,” קורותיו של רפאל היקר, ילד בודד בפנימייה. אהבנו את הכותרת ‘נער הייתי.’

    פנחס שדה-נער הייתי, עיצוב: תפארת חקק

    גם אנחנו קצת הרגשנו רחוקים מן העולם הסוער. הגענו אל סיפוריו של שדה משכונת בתי סיידוף ליד שוק מחנה יהודה. לפעמים הרגשנו שכתב עלינו. כל דפֵּי יומן ההתבגרות הלא נגמר רדפו והשיגו אותנו, בכל יום רביעי. חיכינו להם. זה היה רומן אהבה בהמשכים.

    תהינו מי מסתתר מאחורֵי אותו ‘שין פנחס’, שכּתב את הסיפור. כך הפכה ההערצה לָאיש להערצה בהמשכים. בלתי נפסקת. שאלנו את עצמנו, מי נָטע באותו סופר מסתורי חָכמה כֹּה נאֱצלת, עד כי היטיב להבין לליבּנו, לָרצון להיות שייך. הערכנו אותו על שידע מה הם חֶבלי הקליטה של מתבּגרים בעולם, על שידע לחשוף בפנינו שיֵש אוצר, בְּמקום שנראה כל כך קודר, כל כך זָר.

    ויום אחד פגשנו את ‘שין פנחס’. כשהגענו למערכת ‘הארץ שלנו’ כעיתונאים קטנים, התחוור לנו שהצֵל האדמוני, הנחבּא בין כותלי המערכת הוא שִׁין… ומי האמין. דווקא לאחר שהכּרנו את איש הצללים המסתתר – היה ברור לנו מדוע היטיב לגעת באותו ילד בודד, בנפשו הרכּה. שין פנחס הנסתר הבין את הבודדים, משום בדידותו. לרגע לא יכולנו לדמיין אותו כמי שמבקש להתחבּב, להיות חָבר לקוראיו הצעירים. ולא כעסנו עליו; הוא נראה נישא מעל, מוּרם מֵעם. נָביא יחיד.

    כשגדלנו, שמוֹ הלך לפניו. הילד הבודד בּפנימייה היה למשורר מיוחד ולסופר שידע להישאר ספוּן במגדל השֵן, כמוּס כסוֹד בכותל המזרח של העולם, וכך נשאר: מסתורי לנצח. מה יכולנו ללמוד מכּתביו, מה עוד נוכל לשאוב מן הקדוּשה שמצא בהליכה מדֶחי אל דֶחי, מן האמונה שלו ששירה אמיתית היא הבֶּכי.

    גם כשבגרנו, עדיין היינו אותם ילדים בִּשכונה נידחת. ילדים בהֶמשכים. ילדים שעקבו שבוע אחרי שבוע. גם כשקראנו ספרים אחרים שכּתב, זכרנו בין השורות את הנער מן הפנימייה. ליבנו יצא אל אותו ילד, רפאל. עקבנו אחר משפחתו השבורה, התא המשפחתי שהתרסק בעקבות רצונם של הוריו להיפרד. “בנכם רפאל לא יגור עם האב, אף לא עִם האם, אלא ישָׁלח למוסד סגור, לפנימייה.” זה הפתרון שהתווה הפרקליט של המשפחה. וכאשר נותר עזוּב לבדו בפנימייה, הילד רפאל חש שעולם שלם ויפה נשבּר, וכך קראנו את השורות הכואבות: “לבי שלי לֹא הלך אחרי הסוכריות. לבי היה מָלא עצב. הנה עד כֹּה היינו משפחת אחת, גרנו בדירה אחת. היינו אבא ואמא וילד. מעכשיו ניפרד לשלושה חלקים. וכל אחד מאתנו יחיה לבדו. כמה עצוב! כך הרהרתי ועמוּדי החשמל, שנתגלוּ מדי רגע בחלון, היו כמו סימָני קריאה בסוף כל משפט.” כאשר הרֶכב התקרב לפנימייה, ראה רפאל שורות של פרדסים – ולרגע התעוררה בו תקווה. ואז נחת כפטיש המראֶה הנורא של  הפנימייה:

    “מקץ עשרה רגעים הגענו אל הפנימייה. ראיתי בית אפור, גדול, קודר מאד, בן שלוש קומות… בחצר היה חורש קטן, בן שלושים או ארבעים עצים. כל זה היה מוקף גדר ברזל גבוהה, שחורה, עם קצוות מחודדים ככידונים… ובכן זה היה הבית האפור אשר בו נגזר עלי לחיות מכאן ולהבא!…” ציטוט מפרק ג’ של הסיפור.

    פנחס שדה, עיצוב: תפארת חקק

    הלכנו אחרי אותו נער, שחרב עליו עולמו. גירושי הוריו גרמו לכך שֶׁהילד רפאל חש מגורָש מן השלמוּת, מסולק מעולם הרמוני של צמיחה ואהבה. נרעדנו כילדים מן הקצוות המחודדים ככידונים. חשנו צמרמורת מן המילים ‘נגזר עליי.’ ידענו כילדים מה קשים הדברים, קשות המילים. בחלומותינו עטפנו את רפאל בתקוות. חשנו לעתים שרפאל יקירֵנו מצא משכּן נסתָר בַּפנימייה של העולם. מה ייכּתב עליו ולא יישמט כִּפרי פֶּלאי שנשכּח בּסל, מה נוכל לומר על חיים עצובים ונשְׂגבים, שהיו לנו למָשל. כמשוררים, ששאבו רסיסי אור מעולמו, לא ניתקנו מאותם רגשות. עודֶנו תרים אחר חלומו.

    מי שכּותב יודע, שבּכוח השָׂפה הולֵך האוֹר הגנוּז איתנו, איתי. יש דרך לפצח שתיקה, להגיע אל הכאב האמיתִי. כילדים זכרנו לַחן ששרד מאותו מוסד סגור, והיו ילדים בשכונה, שהיו בטוחים שהסופר סיפר על חייו. קמנו לשורר שיר על איש שיָצר מִדם לבו, מלך בּודד בערבּו – והוא כמו נקטף באבּו.

    שוב ושוב חזרה השאלה, מי היה אותו סופר? גם כשכּתב על האהובה הצחוֹרה שאינֶנה, גם כשחיפש שיר או סיפור חסידי עתיק, תמיד הייתה שתיקה מעֵבר למילים; הן רצה להמשיך להבּיט בכל הסובלים, לגעת בעֵטו בחיי כולם, לכתוב ברגעי חֶסד על היופי הרועֵד, שיָנק מן העולם.

    בספרו ‘החיים כמשל’ כתב: “הרגשתי, שאִם יש בני אדם אבוּדים בעולם, עליי להיות האבוּד ביותר. ובין העניים הֶעני, ובין הנוּגים והדוֹאבים, הנוגֶה והדואב. ועליי, אם אוּכל, להתפלל בעד הכּול.” (עמ’ 410).

    ספרו של פנחס שדה: “החיים כמשל”

    לרגעים הבנתי מדוע התחבּר לדמות הילד, שהיה גיבור הסיפור ‘נער הייתי.’ ככל שחלף הזמן, קשרתי זאת לחיבור של פנחס שדה לבעל שם טוב הקדוש, לנחמן מברסלב, לעולם החסידות, לַכְּמיהה שלו ל’תיקון הלב’. קראנו ספרי אגדות שערך, חשנו את הַנהירה שלו אחר קדוּשה, אחר אגדות משיחיות.

    באוֹר  יקרוֹת האיר החיבּור הרוטט למסכת סנהדרין צ”ח ע”א. במסכת זו מתואר המשיח כדְמות פשוטה, איש אצילי, ענו וצנוע היושב בשערי העיר בין העניים:

    “והיכא יתיב? אפיתחא דקרתא. ומאי סימניה? יתיב ביני עניי סובלי חולאים וכולן שרי ואסירי בחד זמנא. איהו שרי חד ואסיר חד. אמר: דילמא מבעינא, דלא איעכב” ( והיכן הוא יושב? בשער העיר. ומה סימניו? יושב בין עניים סובלי חוליים וכולם מַתירים וקושרים [את פצעיהם] בזמן אחד, והוא מַתיר פֶצע אחד וקושר אֶחד, שאמר: שֶׁמא אתבּקש [לגאול], שלא אתעכב).”

    הסופר, שנחבּא בין כותלי המערכת, המשיך להיחבא, להסתתר עם כל  החלכּאים. בלשונו הנבואית ביקש לקדֵש את הבדידות, את הנשמות הבודדוֹת המבקשות ישועה. כשקראנו בבגרותֵנו את “החיים כמשל”, הבינונו, שסיפורי הילדים שכתב שדה היו בִּבחינת ‘הילדוּת כמשל’. פנחס שדה ראה זאת כשליחוּת להתקרב לכל המתלבּטים, המתייסרים, המבקשים מזוֹר לחייהם. בהתקרבו לאותן דמויות נידָחות בפנימיות שכוּחות אֵל, ביקש פנחס שדה לדלוֹת ניצוצוֹת מן האופל, לקדֵש כל מה שנראה חולין, אולי להביא מקצת מן הגאולה לאחרים.

    עזבנו את שכונת הילדות, עברנו לקרוא עיתוני נוער, והיו ימים ששכחנו את ‘הארץ שלנו’ עיתון הילדים האהוב. אבל אותן נטיעות, שנספּגו בנו, המשיכו להכּות שורשים.

    חלפו שנים, ואותו ילד שבּגר שב לכתוב על ‘שין פנחס’ הנעלם, בוחֵן מה נותר ביקוּם שנעֱזב, לאחר שתמוּ פרקי פנחס, תַּמו ספריו, תמו חייו.

    באו לילה ויום, עוד פרק של ‘נער הייתי’ מן הזיכרון זָלג, כאילו מן המרזֵב היה נוטֵף. וכך התעקש השיר שלי לדַמֵּם,  להִכָּתֵב.

    בּאו לילה ויום, שְׂדה החלום

    גַּם לְאַחַר שֶׁבָּאוּ הַשָּׁנִים הָרָזוֹת, נוֹתָר

    הַיֶּלֶד, נוֹתְרוּ הַמַּחֲזוֹת. עֵינָיו הָרוֹאוֹת.

    הוּא שֶׁיָּדַע לְשׁוֹרֵר “נַעַר הָיִיתִי,”

    מֵחֲשֵׁכָה עַד פְּלָאוֹת. עַד תֹּם,

    בָּא יוֹם. וְלַיְלָה. בָּאוּ לַיְלָה וְיוֹם.

    מִשְּׁבִילָיו נָשַׁבְנוּ נְשִׁימָה, יֶלֶד יָחִיד

    כָּמַהּ, שְׁתִיקַת הָאֲדָמָה. כָּךְ דּוֹרוֹת

    הָלְכוּ וְהִתְרוֹקְנוּ. וְאֵין זֶה מָשָׁל.

     

    בָּגַרְנוּ, נָבַטְנוּ בֵּינֵיהֶם, נִרְטַבְנוּ טַל

    בֵּין הַשּׁוּרוֹת, מַבָּטוֹ טִפְטֵף, פִּכְפֵּךְ.

    אַיֵּךְ, אֵינֵךְ. הָאֲדָמָה, הֵמִּלִּים

    וְהַשֵּׁם. בְּלִי מָה. הַחַיִּים מַה הֵם, מַה

    כִּכְלוֹת חַיֵּיהֶם, אַיֵּה הַכְּאֵב שֶׁיְּסֻפַּר

    בְּהֶמְשֵׁכִים. כְּבָר מְאֻחָר. מַה נִשְׁאָר

    וְהוּאַר. כְּמוֹהֶם נָדְדָה. הָאֲדָמָה.

    כַּאֲלֻמָּה חָלְמָה. רָעֲדָה.

     

    נְעָרִים הָיִינוּ, בַּשָּׂדֶה גָּדַלְנוּ יְלָדִים

    יְחִידִים. מְבַקְּשִׁים. אוֹתָהּ פְּנִימִיּוּת

    בְּרֵאשִׁית. חַיֵּינוּ. לַמִסְתּוֹר צָמֵאנוּ. לָמַדְנוּ

    אֹמֶץ. תְּפִלָּה, רַחֲמִים. וּבַקָּשָׁה. תְּקוּפָה

    קָשָׁה, צָמֵאנוּ לִקְדוּשָׁה. לְשִׂיחַ-הַחֲלוֹם.

    הַקֶּסֶם שָׁתַק שָׁנִים כְּאֵינֶנּוּ. מְבֻיָּש רָעַד,

    לָעַד. לֹא אָבַד. לֹא נִשְׁכָּח. רוּחוֹ תַּשְׁבִּיר,

    תְּנַצַּח. לְמִחְיָה נִשְׁלַח.

    הַנֶּפֶשׁ שֶׁמִמֶּנּוּ קָמָה וְנִצָּבָה. מְשִׁיחִית.

    דּוּ שִׂיחַ נִצְחִי. לֹא יְאֻכַּל. הַלְּבַד לֹא יְכַל.

    יְבַקֵּשׁ סוֹד, פְּנִימָה. וְלֹא יְְגַל.

    הרצל חקק ובלפור חקק עם יעל זקס, גיבורת “החיים כמשל”

     

     

    הרצל חקק

    משורר, סופר ופובליציסט שימש יו"ר אגודת הסופרים בעבר (2005-2003, 2015-2011). ב-1965 נבחרו הוא ואחיו בלפור לחתני תנ"ך עולמיים לנוער (הרצל שימש סגן). פירסם עד כה 8 ספרי שירה, וכן בשיתוף אחיו התאום בלפור כתב ספר מחקר על ברדיצ'בסקי ולקסיקון לשיפור הלשון וספרים לילדים. שימש עורך הביטאון של "דואר ישראל".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 0
    • 4

    תגובות


    1 תגובה על “הילד הבודד בפנימייה של העולם”

    1. לבלפור והרצל חקק,
      קראתי בעניין רב, את המאמרים המרתקים שפרסמתם על פנחס שדה, “החיים כמשל, הנשים כנמשל” ו”הילד הבודד בפנימייה של העולם” במסדרת הפרויקט לזכרו של שדה.
      יישר כוח על שניהם.
      כתוב טוב ונוגע ללב, כל מאמר מהזווית שלו, הזווית האישית על שין פנחס והזווית המחקרית יותר על שין פנחס והנשים בחייו ועל קפיצותיהן ממרפסות ממגדלים לבנים, ההסברים על תאוות הקפיצה והדוגמאות שהבאתם. אגב, גם חתן פרס ישראל, הסופר יצחק אורפז, כתב על מוטיב הקפיצה, אולי כדאי להוסיף זאת למחקר.
      דמותו של שדה תמיד מרתקת וגם אם ניסו להפוך אותה לשנויה במחלוקת היא עדיין מרתקת וראוי בעיניי מאוד הפרויקט הזה שפורסם בסלונט המקיף מאמרים חשובים נוספים שגם אותם אקרא בהדרגה.
      בעניין שדה והנשים, כדאי להזכיר רומן שפרסמה גיל הראבן העוסק למעשה בדמות דומה לזו של שדה .
      אני עצמי קראתי את הרומן “החיים כמשל” ויותר מפעם אחת וקראתי גם ספרים נוספים שלו. “החיים כמשל” זו יצירה אדירה בקנה מידה בינלאומי – במיוחד לאור העובדה כשהיא פורסמה ששדה היה רק בן 27!
      מצד שני, היו דברים ששדה כתב בגיל מאוחר יותר שלא היה להם את ניצוץ הגאונות של “החיים כמשל”.
      באנתולוגיית מסוימת שערכתי בשפה הספרדית רציתי לפרסם קטע מ”החיים כמשל”, אבל משכו אותי בלך ושוב וחבל.
      מקומו של שדה כיוצר מיוחד ואולי חד פעמי, שהקים לו כמה ממשיכים, שמור לו בדברי הימים של הספרות העברית. ולכם תודה על הדברים שכתבתם לזכרו.
      ירון אביטוב

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    דיזנגוף וביאליק – צמד בלתי נשכח

    הרצל ובלפור חקק
      *בתמונת הכותרת: ביאליק ודיזנגוף | עיצוב: תפארת חקק     ...

    הִנֵּה בָּאָה רַכֶּבֶת

    חסרים
    הִנֵּה בָּאָה רַכֶּבֶת וַאֲנִי – כְּלוּם לֹא אִכְפַּת לִי כִּי אֲנִי...

    אוניברסיטת הארי פוטר

    שי מרקוביץ'
    בבית הספר למשפטים בכלכותה יועבר קורס על ההיבטים המשפטיים בעולמו של...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית