אלבר ממי, הסופר והסוציולוג הצרפתי תוניסאי יהודי, שהביע ביקורת בלתי מתפשרת נגד גזענות לכל צורותיה, הלך לעולמו בגיל 99

ממי נולד בדצמבר 1920 בתוניסיה למשפחה ממוצא יהודי, השני מבין 13 ילדים. למד בבית ספר יסודי ותיכון צרפתי של אליאנס בתוניס, ובהמשך למד פילוסופיה באוניברסיטת אלג'יר והמשיך ללמוד בסורבון. לאחר קבלת העצמאות של אלג'יר ב-1956 היגר לצרפת וחי בה עד יום מותו, ב-22 במאי 2020.

כילד שגדל במחצית הראשונה של המאה ה-20, חווה ממי על בשרו את תהפוכות העולם המשתנה: שלטון קולוניאלי יחד עם חתירה לעצמאות, כיבוש נאצי ומחנות עבודה, ציונות וחברה יהודית שמשתנה. הנער המתבגר אלבר, תוניסאי נכבש אבל יהודי דובר צרפתית, שייך לכולם ולא שייך לאף אחד. הרומנים הראשונים שלו, שנכתבו טרם עצמאותה של תוניסיה, "נציב המלח" (1953) ו"הגר" (1955), הן יצירות עם מרכיב אוטוביוגרפי בולט, המציגות את התלישות של הנער היהודי, והקהילה היהודית כולה שנעה בין התרבות האירופאית הכובשת, לבין החברה הערבית המוסלמית תוך ניסיון לשמר מנהגים ומסורות יהודיות.

התנגשות הזהויות הבלתי אפשרית הזו, היא מועקת הקיום של ממי. מועקה זו היא שהובילה אותו לכתוב את ספרו "דיון הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש". ממי סיפר שכתוניסאי היה נכבש, עני ומשולל זכויות פוליטיות. אך עם זאת, היותו יהודי – שכיהודים אחרים הזדהה עם המערב וקיבל זכויות יתר פעוטות – גרמו לו גאווה על תחתית הפירמידה המוסלמית. בשל כך, טוען ממי, יכל הוא לשרטט גם את דיוקן הכובש, החש עליונות כלפי הנכבשים: "הייתי מין בן תערובת של הכיבוש, שהבין את כולם מפני שלא היה באופן מלא איש מהם."

חקירת יחסי הדיכוי המשיכה גם בספרו "הגזענות", כשמגיע ממי למסקנה על "הבנאליות המפחידה של הגזענות", תורה שאמנם נעדרת לוגיקה סדורה, אך היא חלק בלתי נפרד מהאנושות, שכן בכל מפגש בין קבוצתי עולה החשש מין "האחר". על אף שלטענתו הגזענות לא תמחה לעולם, כדי לצמצם את תופעותיה יש לחנך לאהבת השונה, לפעול לשינוי מדיניות ציבורית כך שתגנה כל גילוי גזענות, ולהילחם למען ביטול תנאי הדיכוי הן כלפי מיעוטים במערב והן כלפי מדינות העולם השלישי.

"… כשמתבוננים בתולדותיו […] נתקפים אימה לנוכח אכזריותו העיקשת של האדם. אנחנו ממשיכים לצוד, להכחיד, להרוס את כל מיני החיות בעולם למען מזוננו, למען מלבושנו, למען החימום בביתנו, או סתם משום שאנו רואים בהם מטרד שאפשר להשמידו. […] או, מה שמזעזע יותר, לעתים סתם בשביל הבידור. וכל הזמן אנו חוזרים ואומרים כי הדבר נחוץ להישרדותנו, שכל החיות עושות אותו דבר. אולי. אבל לא בצורה מעוותת, סוטה ושיטתית שכזאת…האדם הוא בעל החיים היחיד שהמציא, לבני מינו, בתי כלא, מחנות ריכוז, עינויים, רצח עם, ואת הגזענות" – מתוך ספרו, "הגזענות" (תרגום, נורית פלד אלחנן).

ממי, אף שלא חי בישראל, האמין ששחרור היהודי משמעו שחרור לאומי, הקמת מדינת ישראל. ממי התנגד בתוקף להגדרתה של ישראל כפרויקט קולוניאלי. יחד עם זאת, התנגד לגילויים לאומניים טריטוריאליים הן מהצד היהודי והן מהצד הפלסטינאי, והדגיש את החשיבות ביצירת דו שיח ובקידום הסכם שלום.

המורשת שהשאיר אחריו ממי היא התנגדות נחרצת לכל סוג של דיכוי, גזענות ושנאת האחר.