*פרק מתוך רומן בכתובים בשם "היונים של פטריסיה"

"פטריסיליה!" קראה לי ויקטוריה בקול צווחה, שהשתבר לאלפי רסיסים של זיקנה וחרדת נטישה. "פטריסיליה!"

לא הייתי בדיוק במצב של להשיב לה, אבל לא היה מנוס. "אני כאן!"

"איפה?" תחקרה, מגששת בצעדיה החרישיים והישישיים אל דלת חדר השירותים ונוקשת עליה באצבעות רפות.

"כאן, כאן," איבדתי את סבלנותי. אפילו האינטימיות של בית השימוש חסרה לי ברגעים כאלה.

"מה את עושה שם?" היא נשמעה כאילו בכל רגע היא עלולה להתפרץ בכוח אל השירותים. "פישנדו או סליינדו דל פוארפו?"(בלדינו, משתינה או עושה את הצרכים).

לא ששתי לפרט. היא עצמה נהגה לעשות את צרכיה בדלת פתוחה, חוששת מהבדידות שגזרה עליה הדלת הסגורה, הלבנה, של חדר השירותים, אבל היה עליי לעמוד לפחות על אחת הזכויות האחרונות שעוד נותרו לי – לאחר שאיבדתי את חירותי למען עבודה בשכר שעבור הישראלים נחשב לשכר רעב – לעשות את צרכיי בדלת סגורה. ידעתי שזו הזיקנה, שזו החרדה, ידעתי שחלק מהתפקיד שלי זה לגלות אנושיות, אורך-רוח וסבלנות, אבל שום שכר שישלמו לי בארץ הקודש לא היה שווה לי אילו היתה פותחת בפתאומיות את הדלת באמצע שאני עושה את הצרכים.

כשוויקטוריה נקשה על דלת השירותים, חשתי כאילו אני חוזרת לרגע אל הילדות שלי ואל החצר הקטנה בקיטו, המוקפת בחדרי רכבת קטנים, וכל הראשים, כולם, ולא רק הראש של ויקטוריה, מציצים לי לתוך השירותים. גרנו אז בבית, עם חצר, שנראה כמו רכבת משא דוהרת לשום מקום שבעוד רגע עלולה לרדת מהמסילה ולהתהפך. כשעקרנו לשם לראשונה, הציצו הרבה ראשים ונעצו בנו מבטים עוינים כפי שנועצים בפליטים. יותר מארבעים נפש התגוררו בחצר קטנה אחת, והתחרו על חדר שירותים אחד יחד עם עשרות הלקוחות של המסעדה שהיתה שם. האסלה בשירותים הסריחה משתן וצואה, ואף פעם לא הורידו בה את המים. דלת השירותים היתה רופפת כמו השן האחרונה בפיו של קשיש, ובלי נעילה מבפנים. ככה שכל גבר היה יכול לדחוף את הדלת ולהיכנס לשירותים, כשאישה היתה בפנים. משום כך, אמא שלי פחדה מאוד שאיזה סוטה יתפרץ לשירותים וישלוף את הפיפי שלו בדיוק כשהבנות הקטנות שלה עושות פיפי. היא קנתה לאחותי ולי עביט שופכין קטנה, שאותה הציבה בפינת החדר ופקדה עלינו: "רק כאן תעשו פיפי, בשירותים אסור!"

אפילו על השושנים הבוהקים באדמומיותם שצמחו בחצר היה אסור לנו להסתכל, כדי שאף שכן לא יתפתה פתאום לקטוף שושנה אחת ולהציע לנו. אבל דווקא השושנים הללו היו הזיכרון הכי מתוק שלי מהשנים שהתגוררתי שם, שאני יכולה להריחן עד היום כמו את ריח השתן בעביט השופכין בחדרנו. לעיתים גובר בזיכרוני ריח השתן, ולעיתים ריח השושנים.

חלפו מאז הרבה שנים, החלפתי דירות, החלפתי מדינה, אבל דיוס מיו, אלוהים שלי, כל הסיבוב הגדול הזה לא עזר לי למצוא קצת פרטיות לעצמי, כשאני נכנסת לרגע לשירותים. וגם לא כשאני יוצאת לרחוב.

כשיצאנו יחדיו לרחוב, ויקטוריה ואני, היא נהגה לאחוז בזרועי באצבעות קפוצות, וכל העת הזהירה אותי מפני הגברים הישראלים – מפני הדתיים, מפני החילונים, מפני העשירים, מפני העניים, מפני הערבים, מפני הגנבים, בעצם ממי לא. במיוחד מפני הגברים. ויקטוריה פחדה שהגברים יבואו ויחטפו אותי ממנה, ושאני אתחתן עם ישראלי מאחורי גבה ואנטוש אותה לאנחות.

*

  כבר בשבוע הראשון שלי בישראל, התפרצה עליי ויקטוריה בקנאתה המאכלת כמו מכווה של אש. ניצבתי במרפסת הקטנה, תליתי כביסה ונזכרתי בבני, שהתגעגעתי אליו אולי אף יותר משהוא התגעגע אליי. בעיניי נקוו דמעות ולא יכולתי עוד להכיל את הכאב, את הגעגוע, את הפרידה הקשה מנשוא מארצי, ובעיקר מבני. סיעה של עופות נודדים חלפה בשמיים בדרכם הלאה אל ארצות החום, לאפריקה. קיוויתי שלפחות אחד מהם יתעה בדרכו ויגיע לאקוודור, ינחת על גג הבית שלנו בקיטו, ויספר לבני עד כמה אני אוהבת אותו ומתגעגעת אליו. מרוב התרגשות, לא שמתי לב שאני מדברת בקול רם אל הציפורים. כנראה שהעצב הטריף את דעתי. כה שקועה הייתי בעצמי, עד שנרעדתי כשחשתי לפתע בשתי ידיים מונחות על כתפי מאחור. מי נוגע בי? האם אלו ידיו של בני? האם בקשתי נענתה ואלוהים שלח אותו אליי?

ראש קטן התנגח בי והציץ מאחוריי. נבהלתי. זה לא היה בני. זו היתה ויקטוריה שבאה לבדוק עם מי אני משוחחת בהתלהבות שכזו. הפלגתי במחשבותיי אל מחוזות נכספים, אבל בבת-אחת הן התעופפו בחזרה, כמו סיעת יונים, לביתה הקטן של ויקטוריה, שניערה אותי משרעפיי בתוכחותיה: "עם מי את מדברת? כבר מצאת לך חבר? כל כך מהר?"

היא לא הבינה שאני מדברת עם הציפורים, עם הבן שלי, עם עצמי.

"שלחתי אותך לתלות כביסה," המשיכה לגעור בי, "לא למצוא לך חבר. את חושבת שאני כל כך משוגעת, להאמין שאת מסוגלת לדבר עם ה'פשרוס' (ציפורים)!"…

לא עניתי.

"קה איז'ה, יא אסטה טו אמיגו אבשו (בתי, האם החבר שלך כבר נמצא למטה)?" המשיכה ויקטוריה להקניט אותי בשאלותיה.

הזמנתי אותה להצטרף אליי ולראות שזה לא ה"חבר", אלא רק היונים שמסחררות את ראשי. השמים נצבעו בתכלת, מבעד לענפי העץ הירוק יכולתי לראות עשרות ומאות בתים מסוידים לבן עם יער של דודי שמש, ואת היונים עפות בלהק משולש והולכות לאיבוד במפגש הלא-נודע שבין השמיים לאופק עד שהן מתמזגות בצבעיהם.

אחרי שהילדים הקטנים גמרו לשחק בגינה שמול הבית של ויקטוריה, להקת היונים התעופפה מהגגות הסמוכים ונחתה שם כדי לפצוח במחול החיזור.

יון שמן וזקוף כמו טווס, הציג לראווה את החזה שלו, ניפח את ריאותיו ולאחר מכן ניפח את נוצותיו עד שזנבו נראה כמו מאוורר תקרה, והוא עצמו נראה כמעט כמו נשר בעל מוטת כנפיים. מה שעושה האהבה, צחקקתי לעצמי. נפוח מאגו, ומלא באהבה עצמית, החל היון להקיף את היונה שבה בחר, קטנה ורזה, ממש כמוני, כאילו הוא מקיף את חומות העיר יריחו, ורוצה לתקוע לה כפי שיהושע תקע בתורה הקדושה שלכם בשופר.

היונה, ביישנית כבתולה חסודה, הידסה בתחילה ברגליה הציפוריות וניסתה להתחמק ממנו, אבל היון החל להמות כמו במפוח אדירים, ודלק אחריה בזריזות מפתיעה. מדובר היה במשחק של אוהבים. היונה לא ממש ניסתה להתעופף ולהימלט ממנו. היא הניחה לו להקיף ולהקיף אותה עד שהשתכנעה, שאכן הגיע בחיר לבה, היחיד והאמיתי. ואז היא נעצרה והם החלו להתנשק במקוריהם, שעיצבו צורה של לב.

*

   ויקטוריה המשיכה לחשוד גם הלאה, שבכל יציאה שלי אל המרפסת אני מדברת לא עם היונים אלא עם ה"מאהב" שמצאתי כביכול לעצמי. מהקן שבניתי לעצמי בביתה של ויקטוריה, אהבתי להשקיף על היונים שבאו לקנן בהמוניהן על גג הבניין ממול. מרוב שצפיתי בהן, אולי הן חשבו שגם אני בעלת כנף. היונים דאו במשק כנפיים מסחרר, אחר נחתו על מעקה הגג והידסו כמו טווסים, כשהן מפנות מקום בהדרגה גם לבאות אחריהן. הייתי יכולה לעקוב אחריהן נצח שלם. לא התאפקתי ונטלתי את המצלמה.

"היידה איז'ה, פוטוס א לוס פשרוס! אקי אסטמוס, אספרנדוטה! (קדימה, בת, תמונות של הציפורים, אנחנו כאן, מחכים לך)!" דרבנה אותי לצלם, התיישבה לידי, שילבה ידיים וניסתה לעקוב אחר מעשיי מבלי לראות דבר. צילמתי עבורה את התמונות שהיא לא יכולה היתה לראות ותרגמתי אותן למילים בעלות כנפיים, מילים שיודעות לעוף.

אהבתי לצלם את היונים לא רק מהסלון של ויקטוריה, אלא בכל מקום שאליו טיילתי. היונים התעופפו בעקבותיי, וגם אני בעקבותיהן, עד שהתחלתי לחשוב שהיונים האלו בעצם מקננות רק בראשי.

את המצלמה רכשתי בתל-אביב וצילמתי בהתלהבות כל דבר. את עצמי, את ויקטוריה ובני ביתה, את אמי וחברותיה, נופים, וכמובן גם את היונים המתעופפות במשק כנפיים. את התמונות הדבקתי באלבום, וכשאני מביטה בהן כעת אני מרגישה כאילו הן מתעופפות מתוך האלבום הישר אל תוך לבי. לכדתי אחת מהן במעופה. כמה יפה הוא מעוף היונים, יפה יותר ממעוף של כל בעל-כנף אחר, ובוודאי מזה של אווירון החורך את השמיים בסילון שלו ומשאיר אחריו שובל של אש, אותה אש שפרצה במעמד הר סיני ולא כבתה ביהדות מעולם.

צילמתי מרחוק קשישה אחת שישבה בגינה הציבורית, פיצחה גרעינים וקליפותיהם נדבקו לה לסנטר ולקצוות הפה. היונים עטו על הקליפות שנשרו מפיה, וכשאחת מהן ניסתה לנקר בהן נדבקה לה קליפה אחת מימין למקור והשנייה משמאל, כאילו צמח לה שפם. בתמונה שצילמתי, היונה דומה מאוד לקשישה שממנה היא ליקטה את השאריות.

ביקרתי במבצר צלבני בצפון, שאני מתקשה להיזכר בשמו. לאחר שגמרנו להצטלם, חברותיי התרחקו משם, ואילו אני התיישבתי לנוח על ספסל אבן ליד להקת יונים. מרבית היונים התעופפו בבהלה כשצילמתי אותן, אבל יונה אחת אפורה וחבולה, שכנפיה הנפולות נראו כמו פונצ'ו, מעיל שנראה כמו גלימה אינדיאנית, החלה להדס לעברי באיטיות, כאילו היא מבקשת את חברתי. אולי גם היא גלמודית כמוני? התרגלתי לחיות באקוודור בלהקה, עם המשפחה, ואילו בישראל הייתי בעצם לבד. כשהיונה הביטה בי בעינה האחת, השנייה היתה עצומה, היא הזכירה לי את סניור ארון, בעלה של ויקטוריה שבו טיפלתי והיה אף הוא עיוור בעין אחת. אולי גם היונה הזו מחפשת מטפלת? היא התקרבה אליי עוד ועוד, כאילו בעוד רגע היא תנקר את נעליי, וכך הנצחתי אותה במצלמתי.

כשהיונה לכסנה מבט לעברי, חשתי שהיא מעולפת מחום ממש כמוני. היא נראתה כאדם שהילך במדבר ימים רבים ומשווע למים. לא היה לי בקבוק מים להשקותה. חשתי צער עליה ועל עצמי, אבל היה עליי להמשיך בדרכי, כי חברותיי כבר התרחקו מאוד ורצתי להדביקן.

קפצתי מהספסל למטה. היונה הפצועה הציצה למטה בעינה האחת, הטובה, כשואלת: למה את בורחת ממני? מבטה האלכסוני קצת הבהיל אותי. השמש המשיכה לקפוח על ראשי, צמאוני גבר, הסתחררתי קלות, והרגשתי כאילו רוחות מן העבר משתוללות בין אבני המבצר העתיקות ושורקות באוזניי, וכאילו היונה הפצועה הזו היא אולי נשמה של אחד מהרוגי הקרבות הצלבניים של פעם, המחפשת מנוח בקרבתי ומבקשת ממני שאגמיע אותה מים חיים.

*

ערב אחד, לאחר שהיונים כבר נמו ולא היה לי עם מי לדבר, ומאוחר היה מכדי לעלות ולרדת במעלית של הבניין, יצאתי אל המרפסת, ומרוב געגועים דיברתי אל הירח והכוכבים וכל צבא השמיים.

"אתה מסתובב לך בכל העולם," פניתי בתחינה אל הירח. "תעשה טובה, תקפוץ לביקור באקוודור, תברך את הבן שלי ותחזור ותספר לי מה שלומו."

זו היתה שיחה מאוד ארוכה ומעמיקה שניהלתי עם הירח. לאחר-מכן התפניתי לפטפט עם הכוכבים, וגם איתם היתה לי שיחה מאוד לבבית, שבמהלכה ביקשתי מהם שישלחו אליי את בני. חשבתי שוויקטוריה כבר נרדמה כמו היונים, אבל היא השקיפה עליי שעה ארוכה מן המראה הגדולה שבסלון, מבלי לדעת שגם אני יכולה לתצפת עליה ולהבחין כיצד היא מתקרבת אליי בצעדים חרישיים, מטופפת על בהונותיה, על-מנת להפתיע אותי שוב מאחור. הפעם הייתי מוכנה.

"עם מי את מדברת? שוב איתו?" גערה בי בקול.

"כן, איתו, עם הבן שלי," ניסיתי להסביר.

"מה פתאום הבן שלך? את מדברת עם ה'אמיגו' שלך עם האוז'וס ודרס* (העיניים הירוקות)," אמרה והתכופפה מעבר למעקה כדי לבדוק האם לירח יש עיניים ירוקות. לראות, היא התקשתה בגלל עיניה העששות, שמתחת למשקפי-הבקבוקים שלה היו בעצמן בצבע ירוק עז, אבל מרוב שהוציאה את הראש החוצה, כמעט שפרחה כנף כמו היונים.

*

נהרה נשפכה על פניה חרושות הקמטים של ויקטוריה, כשיצאנו פעם לטייל אנגה-ז'ה בגינה. היא נראתה עליזה ומאושרת כל כך, עד שביקשתי מצעיר אחד שחלף בסמוך אלינו שיצלם אותנו עם היונים. באחת, התכרכמו פניה של ויקטוריה שחשדה שאולי זהו האמיגו שמחכה לי תמיד אבשו. "בואי נלך מכאן," ביקשה קצרות.

"היא אמא שלך?" שאל הצעיר בקול רם, חושב שמפאת גילה ויקטוריה מתקשה בשמיעה.

"מנסבו, צעיר, בטח שהיא הבת שלי!" שאגה לעברו ויקטוריה, זועמת שהוא מטיל בכך ספק.

ולי היא אמרה: "פטריסליה, אני כמו אמא שלך ואת כמו הבת שלי. אני מספרת לך דברים שאני לא מספרת אפילו לילדים שלי!"

לרגע התגאיתי בעצמי, שהצלחתי להתקרב אליה כך, למרות שבאתי מעבר לאוקיינוס של מחשבות וגעגועים. לא פעם חשתי, שאני, הזרה, קרובה אליה יותר מאשר הקרובים אליה בקרבת דם, שלא מוכנים לעשות למענה אפילו את המעט שאני עשיתי.

"איך היא חושבת לעצמה שהיא אמא שלך?" התרעמה לימים אמי כשסיפרתי לה על חילופי הדברים האלה. "למה לא אמרת לה שאני אמא שלך? שאני ילדתי אותך? שאצלי הסתובבת בבטן תשעה חודשים?" שאלה בטרוניה.

"אני כמו אמא שלך!" התעקשה ויקטוריה כשסיפרתי לה את תשובת אמי. "את חיה איתי! עכשיו, כשאת רחוקה מאמא שלך, אני זו שצריכה לשמור עלייך!"

אמא שלי נשארה בתחילה לשמור על בני בקיטו, ואני שמרתי בינתיים על היונים המתעופפות, שאי אפשר לשמור עליהן אלא רק בחלומות. וגם, כמובן, על ויקטוריה. בשיחות הטלפון השבועיות שלנו ביקשתי מבני: "תהיה תלמיד טוב, ובבקשה אל תבכה עד שאני אחזור. לא נשאר עוד הרבה."

"סי, ממיטה, אמא'לה," הוא הבטיח לי, אבל שמעתי שקולו נסדק.

אמי חטפה ממנו את השפופרת ואמרה: "אני שומרת עליו שלא יבכה. אני שומרת לך על הבן שלך כדי שתוכלי לעשות כל מה שאת רוצה!"

"ממיטה," השבתי באיפוק, "אני לא עושה כל מה שאני רוצה. אני עובדת כאן מסביב לשעון!"

וכיצד יכולתי לעשות כל מה שחשקה נפשי, כפי שאמי אולי חשבה, כשבכל פעם שיצאתי לקניות בשוק או בסופרמרקט ויקטוריה מדדה על השעון את זמן שובי. היא מדדה את הזמן בדקות, אני מדדתי בשנים. ידעתי שנשארו לי עוד ארבע שנים איתה והזמן הזדחל לו בעצלתיים, הזדקן יחד איתה, יחד איתי, יחד עם כולנו.

*

כשנפגשנו מחדש, אמי ואני, שבוע לאחר נחיתתה בישראל, אליה הגיעה אף היא לעבוד, כמוני, כמטפלת בקשישים, ועוד לפני הנשיקות, היא אמרה לי: "תגידי לוויקטוריה שעכשיו את כבר לא צריכה שהיא תשמור עלייך. אני אעשה את זה במקומה!"

היתה לי עכשיו "אמא" אחת לכל ימי השבוע, ואמא אחרת לימי ראשון בלבד. בימי ראשון, היום החופשי שלי מוויקטוריה, נהגנו לטייל יחד, אמי ואני, ברחובות תל-אביב. בכל פעם מחדש, הקפידה אמי לשאול: "נו, אמרת כבר לוויקטוריה הזאת מה שביקשתי ממך?"

"כן, ממיטה," שיקרתי לה, "אמרתי לה."

אבל לוויקטוריה לא אמרתי, כמובן, דבר, כיוון שלא רציתי להכניס את ראשי בין שתי האמהות שלי, שליבה של כל אחת מהן גבה כמעט לגובה של הרי הגעש מסביב לקיטו, כשהצהירה שאני בתה היחידה. הבטחתי לעצמי שעם שובי לאקוודור, אשאיר מאחור בישראל את שתי האמהות שלי, ואקדיש את זמני רק לבני, מרשה לעצמי להיות האמא שלו. מדי יום אעלה לגג הבית שלנו בקיטו, אשקיף משם בגעגועים ואדמיין שאני עדיין יוצאת לפעמים עם ויקטוריה לטיולים ברחוב ועוקבת אחר היונים המקננות על הגגות וגם בראשי. מרחוק אוכל לשמוע את קולה לוחש לי: "איז'ה… איז'ה… אקי אסטמוס… אספרנדוטה… היידה פוטוס א לוס פשרוס! בת… בת… אנחנו כאן… מחכים לך… קדימה תמונות של ציפורים!" ואני אתגעגע לא רק ליונים, לירח ולכוכבים אלא גם אליה ולאוז'וס ודרס שלה.

*

מאז שובי לקיטו, בכל פעם שאני מתגעגעת ליונים של ויקטוריה או אליה עצמה, אני יורדת לכיכר סן פרנסיסקו, שהיא מעין כיכר סן מרקו שלנו, ומביטה כיצד הילדים מאכילים את היונים הרבות שמתקהלות שם. בזכות הילדים שמפזרים להם פירורי לחם, היונים הפכו למפוטמות כל-כך, שהן בקושי מסוגלות לעוף. מטס היונים של כיכר סן פרנסיסקו לא מרהיב בעיניי כמו מטס היונים בישראל. לרגע, הוא נראה לי כמו ההבדל בין חיל האוויר שלנו לחיל האוויר שלכם. וכך, במקום שהיונים שלנו ינסו להשכיח ממני את ישראל, הן דווקא מעוררות בי געגועים מחודשים אליה.

מול הכיכר שוכנת כנסיית סן פרנסיסקו. פעמוני הכנסייה קוראים לתפילה. אני יושבת בחוץ, על ספסל אבן, ולא יודעת אם להיכנס הפעם. היונים המהדסות מתקרבות לפתח הכנסייה, כאילו הן רוצות להיכנס לשם במקומי. חתן וכלה עם שובל של מלווים עומדים אף הם להיכנס לכנסייה. מכל עבר מיידים בהם מטח של גרגירי אורז למזל ולברכה. האורז מכסה את רחבת הכניסה במעטה לבן, שנראה כמו פתיתי שלג. המשפחה החוגגת נכנסת פנימה, היונים ואני נשארים בחוץ. היונים עטים על גרגירי האורז ומנקרים בהם במרץ.

נדמה לי שאני שומעת יונה אחת שואלת את רעותה: מי מתחתן היום?

השבוע כבר היו עשר חתונות, משיבה לה רעותה, ויש לנו הרבה אורז לאכול.

אני נשבעת לעצמי שביום שבני ימצא כלה ויתחתן, אקנה לא רק שק אחד של אורז אלא עשרה כדי להאכיל את כל היונים בכיכר.

אני נזכרת שוב ביונה שקיננה מול ביתה של ויקטוריה. ביקשתי ממנה פעמים מספר, שתעוף בשמי לאקוודור ותדרוש בשלום בני. היונה שמחה תמיד להיענות לבקשותיי, אולם מרוב טיסות לבטח אזל לה הדלק והיא התעייפה. אפילו בואינג 757 לא טס למרחקים כאלה מעל האוקיינוס מבלי לתדלק. ניסיתי לזהות אותה בצילומי היונים שבאלבום התמונות שלי מישראל. כן, זאת היא. הנה, אני מזהה אותה וגם היא אותי. היא מנופנפת לי בכנפיה לשלום, ואני מחזירה לה נפנוף. אני רוצה לקרוא לה ולבקש ממנה שתעוף עכשיו בכיוון ההפוך, בחזרה לישראל, לבית שבו גרתי, תחוג ממעל ותנקר במקורה בחוזקה בשמשה, עד שוויקטוריה תשמע את נקירותיה ותזמין אותה פנימה. בשעה שהן ישבו יחד בסלון, היא תפרוס לה דרישת שלום מיונה אחת מחצר זרה, שהיתה המטפלת שלה בישראל, זו שהיא חשבה בטעות שיש לה אמיגו עם אוז'וס ודרס, ועכשיו היא מרגישה קצת כמו יונה על גגות זרים.

*     *     *

לפני מספר שנים התהלכתי בסמטאות הצדדיות של הסנטרו היסטוריקו, המרכז ההיסטורי, של קיטו, בירת אקוודור. להפתעתי, שמעתי מוסיקה ישראלית בוקעת מאחת החנויות הצדדיות הסמוכה לפלאסה סן פרנסיסקו ולכנסייה העתיקה שלה.

הצצתי פנימה וראיתי מוכר אקוודורי שקיבל את פניי כמעט כמו את פני המשיח, כשסיפרתי לו שאני מישראל. האיש סיפר לי בספרדית משובצת בפנינים בעגה הישראלית, שעבד שנים אחדות בישראל באופן לא חוקי ולבסוף גורש ממנה.

הנחתי שהאיש יהא מלא זעם ועברה על גירושו, אך הוא לא נטר כלל טינה לישראל, כיוון שלדבריו, בעצם שהותו בה, הגשים חלום לחיות בארץ הקודש ולו גם לזמן-מה. הוא אף הביע תקווה שביום מן הימים יתירו לו לשוב אליה, לפחות כתייר. האיש מדבר קצת עברית, שומע מוסיקה ישראלית ומבשל מאכלים ישראליים, ואם הדברים יהיו תלויים בו, בעתיד ירצה אף ללמוד יהדות. לפי שעה, אמר, הוא מסתפק בניסיונות לשכנע את שלטונות אקוודור שיצביעו למען ישראל באו"ם.

המפגשים איתו ועם עובדים ועובדות זרות שעבדו בישראל, באופן חוקי ובלתי חוקי, והאנקדוטות ששמעתי מהם, דירבנו אותי להעלות על הכתב את תקציר שיחותיי עימם ולנסות לעבד זאת לאחר מכן לרומן בדיוני שכמה מפרקיו בדעתי לפרסם ב"סלונט".

כולי תקווה שאחד מהיועצים של מר ביבי נתניהו, ראש הממשלה, ומר אריה דרעי, שר הפנים (אשר עסוקים בימים אלה בחקירות המשטרה), יטרחו לקרוא לפחות את הפרק הראשון בסדרה, קודם שיחתמו בחופזה על פקודת גירוש לעובדים האפריקניים הבלתי לגליים, כפי שהם מתכננים לעשות בקרוב. מאחורי כל אדם מסתתר סיפור חיים. הפתרון לסוגיית העובדים הזרים הלא חוקיים רצוי שיהיה אחר, הומאני יותר, ולא גירוש – פתרון כזה שיגרום לכך, שגם אם הם יעזבו לבסוף את ישראל מרצונם, הם יוכלו לשמש כשגרירים טובים שלה כאותו אקוודורי שפגשתי בקיטו.

ירון אביטוב