מה הופך סופר טוב לסופר מצוין? כנראה שלא מידת הדיוק שלו. לפני מספר חודשים פורסם בעיתון "הארץ" כי מוזיאון טולסטוי שבמוסקבה הודה לקוראת ישראלית שמצאה אי־דיוק בתיאור אחיותיה של קיטי שצ'רבאצקי, אחת מעשרות הדמויות המוזכרות בעולמה הסבוך של אנה קארנינה. הרומן, שראה אור במחצית השנייה של המאה ה־19, הפך לאבן יסוד בספרות בכלל, ובכתיבתו הטרום דתית של לב ניקולייביץ' טולסטוי בפרט.

טולסטוי הוא לא היחיד שנמצאה אצלו אי־התאמה כזאת או אחרת בתוך אותו רומן. בתקופה שבה רומנים נפרסו על פני מאות, ולעתים אף על אלפי עמודים, היה קשה בהרבה לשמור על עקביות בפרטים הזניחים יותר לעלילה ולרעיונותיה המורכבים והפילוסופיים, במיוחד בטרם התאפשר מעקב דיגיטלי אחר כתב־היד. אותם רומנים עבי כרס פורסמו קודם כל בחלקים בעיתונים, פרק אחר פרק – מה שהצריך כתיבה ודיוק לאורך זמן. עורכים בתקופה זו כמעט ולא התערבו בסגנון, מה שחייב את היוצרים בריכוז כמעט אלוהי.

טולסטוי הוא לא מקרה יוצא דופן של טעויות מן הסוג הזה, אך יש שאומרים שהוא המפתיע ביותר, משום שכתיבתו הבהירה וקווי העלילה האחידים שלו, הם על גבול המופתי. טולסטוי הוא אומן הנחת היסודות בכל מה שקשור להידוק יוצא דופן של עלילה, עבת יריעה ככל שתהיה. הכתיבה של פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי לעומת זאת, הרבה יותר סוערת וסבוכה. אף־על־פי־כן אפשר להיתקל במספר רב של טעויות מן הסוג הזה גם ביצירתו, בין היתר ברומן המופת שלו האחים קרמזוב: אחד מהרומנים הטובים ביותר שנכתבו אי־פעם, הן מבחינה תחבירית, הן בתיאורים והן בסמנטיקה –  על כל אלה הרחיבה נילי מירסקי באחרית הדבר של תרגומה המופתי.

אופס, טעות… איזה יופי!

אם כך, ניתן להסיק שלא מידת הדיוק היא זו שתכריע אם יהפוך יוצר לענק ספרותי או לא. אדרבא, הטעויות ממחישות את מידת אנושיותו של המחבר, ומפנה זרקור אל כמות ההשקעה העצומה הנדרשת למלאכת הכתיבה והתחקיר שעליה הוא אמון. לא צירוף מקרים או חוק אלוהי הם שיקבעו את איכות הכתיבה של ענקי הספרות, לא רק כישרון שפגע בהם כברק, אלא, למרבה ההפתעה, עבודה סיזיפית, מלאכת מחשבת, שאינה חפה מטעויות אף בשלבי הפרסום. מה הופך את טולסטוי, את דוסטוייבסקי ורבים אחרים לענקי ספרות? היכולת לכתוב סיפור, ולא היכולת להיות על־אנושי.

למעשה, אני מוצא ב"טעויות" האלה קריאות נחמה ליוצרים צעירים שמתבוננים בהרים האלה וחושבים שזה בלתי אפשרי להאמיר לפסגתם: המושלם הוא אי־השלמות. נדוש ככל שזה נשמע, אנושיותם של כותבים מן הסוג לעיל מוכיח שאין איש שהוא עילוי נטול רבב. ומשום כך הם אינם חפים מטעויות. לו היו יוצרים כאלה – כנראה ולא היו עוסקים בספרות, אלא היו פונים למלאכת האלוהות. לא הפרטים הקטנטנים, או הגדולים לטעמי, הם שייקבעו את חשיבות העבודה הספרותית של סופרים מן הסוג הזה, אלא התרומה של אותן יצירות למחשבה ולנפש האנושית. גם היא, כמו היוצרים הפועלים בה, לא היתה או תהיה מושלמת, לעולם.