ג'ורג' סטיינר, שנפטר החודש בגיל 90, היה מסוג האינטלקטואלים האירופיים, ההולך ונכחד מהעולם. הוא היה גאה ביהדותו, אך דחה את הציונות. כמה דברים לזכרו.

ג'ורג' סטיינר, שהלך לעולמו בתחילת החודש בגיל 90, היה פילוסוף, מבקר ומסאי, שהותיר אחריו גוף עבודות מונומנטלי, שעיקרן הקשר שבין השפה לתרבות.

רבים האשימו אותו באליטיזם, ועל כך הגיב באחד הראיונות העיתונאים שנתן: "להיות חלק מאליטה משמעו לאהוב ולא להתפשר על תשוקותיך. אם זהו אליטיזם, אני מודה באשמה."

המבקר הנודע לי סגל כתב עליו ב-2009 ב"ניו יורק טיימז": "המעלה הכי גדולה שלו זו היכולת שלו לקשור בין פיתגורס, דרך אריסטו ודנטה, עד לניטשה וטולסטוי – והכל בפסקה אחת."

הקוסמופוליט

סטיינר היה במידה רבה מה שנהוג להגדיר "קוסמופוליט". הוא נולד ב-1929 בפאריז להורים יהודיים שעברו מווינה, ומאוחר יותר, דקה לפני שהנאצים השתלטו על בירת צרפת ב-1940, היגר עם משפחתו לניו יורק. החוויה הזו השפיעה רבות על כתיבתו בעתיד.

בין השנים 1974 – 1994 הוא שימש כפרופסור לאנגלית ולספרות השוואתית באוניברסיטת ז'נבה, ומיד לאחר מכן מונה לפרופסור הראשון לספרות השוואתית באוקספורד. כמו כן, לאורך השנים הוא לימד בעוד כמה מוסדות השכלה יוקרתיים.

הוא שלט בארבע שפות והיה בעל ידע רחב ביותר בספרות האירופית, פרסם כשני תריסר ספרים שברובם עסקו בביקורת הספרות, בהם הציג לקוראים דוברי אנגלית טווח רחב של סופרים אירופאים. כך, בספר הביכורים שלו, "טולסטוי או דוסטויבסקי" (1960), ערך סטיינר ניתוח מעמיק של שני הנפילים הרוסיים. בספר "לאחר בבל" (1975) הוא ניתח את הקשר בין שפה לתרגום.

שניים מספריו תורגמו לעברית: "אראטה – מאזן של חיים" (הוצאת "עם עובד – ספריית הפועלים", 2001), מעין אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית, בה נאחז באירועים מחייו כדי להעמיד לבדיקה מחודשת ומקורית כמה רעיונות שניצבו במרכזה של ההגות האינטלקטואלית בדורות האחרונים.

בנובלה "The Portage to San Cristobal of A.H." מ-1981 הוא מציג אפשרות דמיונית, שהיטלר לא התאבד אלא חי במעמקי יערות האמזונס. ב"שפה ושתיקה" (1967) הוא חקר את העוצמה כמו גם את המגבלות של השפה האנושית, והציג שאלות לגבי הקשר בין תרבות למוסר. ב"Grammars of Creation" הוא כתב על פליאתו מכך שניתן להשתמש בשפה "כדי לאהוב, לסלוח, אך גם לייסר, להרוס ולהשמיד."

הוא היה חף מהקלישאות לפיהן תרבות היא זו שתאחד בין בני לאומים שונים. "אותו אדם יכול לקרוא בערב את גתה ורילקה, לנגן באך ושוברט, ובבוקר להתייצב לעבודתו באושוויץ," כתב פעם.

סטיינר וישראל

סטיינר רכש יחס אמביוולנטי כלפי יהדות וישראל. מצד אחד הוא היה גאה בהשתייכותו לעם שמתוכו יצאו כל כך הרבה יוצרים הומניסטיים: ממרסל פרוסט, לודוויג ויטגנשטיין וקרל מרקס, דרך קפקא, אליאס קאנט ונלי זק"ש, ועד לפול צלאן. עם זאת לא האמין שליהודים בהכרח מגיעה זהות טריטוריאלית. הוא התנגד לציונות, שלדבריו "המירה את מולדת הספר ברמת הגולן ובעזה." "שורשים יש לעצים, לאדם יש רגליים," אמר.

"זרותם של היהודים, היותם אורחים, תלישותם והיעדר הנחלה הטריטוריאלית הם שמסבירים את תרומתם לאנושות," אמר בנאום שנשא ב-2004 בטקס זכייתו בפרס לודוויג ברנה בפרנקפורט. "מולדתה של היהדות היא הספר ולא הקרקע."

סטיינר תיעב לאומנות, ומתח ביקורת חריפה על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים. "יש דברים שאיננו יכולים לעשות בגלל זהותנו היהודית," כתב פעם.

באותו הנאום המפורסם בפרנקפורט אמר, בין השאר: "משך למעלה מ- 2000 שנה של רדיפות […] לא היה לאל ידו של היהודי להשפיל או לענות יצור אנוש אחר. אך האם מדינה בה יושב היום העם אשר שרד בסביבה קנאית ורוויית שנאה, חייבת עכשיו לענות ולהשפיל את שכניה?"

עם זאת, הוסיף באותו הנאום: "ישראל היא נס מוחלט, חלום מן התופת שהתגשם כבמטה קסם.  עכשיו היא מקום המקלט הבטוח ליהודים. אם תתחדש צרה שוב – והיא תתחדש – באחד הימים אולי תיתן ישראל מחסה לבני ולבני-בניי."

"בבסיסי אני אנטי-ציוני," הסביר לפני שנתיים בראיון שהעניק לעיתון היהודי-אמריקאי "פורוורד". "במשך כמה אלפי שנים, בערך מחורבן הבית הראשון, בכל מקום שהיהודים היו בו, לא היתה להם ההזדמנות להתעלל, לענות ולפגוע באף אחד בעולם. עבורי היתה זו האריסטוקרטיה הגדולה היחידה שהתקיימה אי פעם. האצילות הגדולה ביותר היא להשתייך לקבוצת אנשים שלעולם לא השפילה ולא עינתה אנשים אחרים. אך היום באופן בלתי נמנע על ישראל להרוג ולענות על מנת להתקיים. אי לכך, בהופכה למדינה ככל המדינות, ישראל חיללה את האצילות הזו שאני מייחס ליהודים. ישראל היא מדינה ככל המדינות, מזויינת מהרגל ועד הראש. וכשאני רואה תור ארוך של פועלים פלסטיניים עומדים במחסום ומחכים בחום הלוהט לתורם לנסוע למקומות העבודה שלהם, איני יכול שלא לראות את ההשפלה של האנשים האלה ואני אומר לעצמי: 'זהו מחיר יקר מדי לשלם'. ועל כך ישראל עונה לי: 'שתוק, טיפש! בוא לכאן! חייה בינינו! חלוק איתנו את הסכנות! אנחנו המדינה היחידה שתקלוט את בניך אם יהיה עליהם לברוח, אז איזו זכות מוסרית יש לך להתנשא עלינו מבחינה מוסרית?'. ומכיוון שאני לא עובר לישראל, התשובה היחידה שאני יכול לתת היא שאני תופס את השליחות של היהודים להיות אורחים של האנושות."

סטיינר נפטר בביתו בקיימברידג, שם שימש עוד משנת 1969 כחבר בסגל המרצים בקולג' ע"ש צ'רצ'יל, והותיר אחריו אשה, שני בנים ומורשת רוחנית מפוארת.