אחרית דבר מתוך ספר שיריו החדש של עצמון יניב

שירי חשבון נפש ספוגי בינה וניסיון חיים. יש בהם הצדעה להמשך הקיום של מי "שחזר מן המֵתים" פעמיים: "הַמַּאֲכֶלֶת / עַל גַּרְדּוֹם צַוָּאר" ("מַשֶּׁהוּ מַזְהִיר"). נֵס ההישרדות במלחמת יום הכיפורים  לאחר אבדן  חברים לנשק ונֵס החזרה לחיים, כשהלב שחדל מלפעום חזר לפעול: "לִפְנֵי עָשׂוֹר / יָצָאתִי מִן הַבּוֹר / מִפַּח יָקוּשׁ מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּית" בשיר: "סְרִיקַת מַעֲרָכוֹת", שנתן לספר את שמו. השם, הקרוב לצירוף הרפואי: "סקירת מערכות", מעיד על הבדיקה הסקרנית, השיטתית, הכֵּנה, פקוחת-העיניים והאינטימית שעורך המשורר עם עצמו.

המתח בין ההרגשה האופטימית של חיוב החיים ונפלאותיהם, והרצון להמשיך ולחיות: "אֵינִי מוּכָן  בְּזֶה הַזְּמַן / לוֹמַר אֲנִי מוּכָן"  ("סְרִיקַת מַעֲרָכוֹת"),  משולב בהכנה לפְרֵדָה מהם: קריסת-מערכות. כך בשיר: בְּסוֹף הַיָּמִים" החותם את הספר: "וּבְלֵב מְחֻזָּק וְנָכוֹן / נִתְיַצֵּב בַּגָּאוֹן / בְּמַבָּט מְעֻרְטָל מֵחָרוֹן / וְנֹאמַר כַּמָּה טוֹב שֶׁהָיָה / כַּמָּה טוֹב / וְנָכוֹן".

תחושת חלופיות החיים מלכדת את השירים לחטיבה אחת. הזמן הוא הגיבור המרכזי של השירים, שכותרותיהם מעידות על כך: "כְּהֶרֶף עַיִן"; "עוֹד יוֹם"; "בַּשָׁעָה הַזֹּאת". השירים מבטאים את חוויית הזמן החולף. ההווה נהפך לעבר כהרף עין, ורק השיר הוא המנציח אותו: "נוֹסֵעַ הָלוֹךְ וְחָזוֹר / בְּמִנְהֶרֶת הַזְּמַן / אֵין קֹדֶם / וְאֵין אַחַר כָּךְ" ("תַּעְתוּעֵי זִכָּרוֹן").                                               

לזיכרון תפקיד מרכזי בספר: "כָּכָה כּוֹתְבִים / מֵהַזִּכְרוֹנוֹת" ("כְּאֵב בֶּטֶן"). חומרי הגלם מן הטבע, הנוף החי והצומח, ובמיוחד, נופי המושבה ראשון לציון והווי החקלאי שלה, יחד עם בני משפחתו, שהיו ממייסדיה – "משפחה כותבת" – הם התשתית לעיצוב הזיכרון, מנקודת מבטו של צייר: "וּפִתְאוֹם בָּאוּ הַצְּבָעִים / וְהַמִּלִּים נַעֲשׂוּ דַּלּוֹת גָּוֶן / צִיַּרְתִּי אֶת הָאֲדָמָה" ("לֹא מִזֶּה וְלֹא מִזֶּה"); ("תְּמוּנוֹת עַל נְיָר מֶשִׁי וָרֹד"); ("הַבַּד מְחַכֶּה").

האבק הוא מוטיב חוזר בספר המבטא את הזמן החולף: "אֲפִלּוּ אֲבַק הַדְּרָכִים / אֵינוֹ מִתַּמֵּר כְּמִקֹדֶם" ("גַּעְגּוּעַ").  כשהוא קיים – יש חיים: "נוֹשֵׁם הָיִיתִי אֶת הָאָבָק הַמְּעֹרָב" ("תְּמוּנוֹת עַל נְיָר מֶשִׁי וָרֹד") וכשהוא שוקע – קץ החיים: "עַד שְׁקֹעַ הָאָבָק" ("בְּסוֹף הַיָּמִים").

שירי האהבה הארוטיים התמציתיים, כפופים גם הם לתבניות היסוד השליטות בספר: המתח בין הכמיהה להמשך החיים וההכנה להיפרד מהם; חשיבות הזיכרון; חלופיות הזמן, המעוצבות באמצעות הנוף, הטבע, החי והצומח: "בַּקַּיִץ הַיָּבֵשׁ הַהוּא / הָיִינוּ כִּשְׁנֵי נְחָלִים / הַמִּתְלַכְּדִים לְנָהָר שׁוֹצֵף / בְּאַחַת / נִפְרְצוּ הַסְּכָרִים / וְזָרַמְנוּ / זוֹ לְתוֹךְ זֶה / וְזֶה לְתוֹךְ זוֹ / וְהָיִינוּ לְזֶרֶם אֶחָד / הַהוֹלֵךְ אֶל הַיָּם / וְלִבֵּנוּ אֵינֶנּוּ מָלֵא" ("זְרִימָה").

השירים, בחריזה מתנגנת, שרבים בהם משחקי הלשון: ("כָּל הַקְּשָׁרִים"); ("לְבַד בְּיַחַד"); ספוגי הומור, ("מְגוּרִים לָנֶצַח");  ("אֵין שׁוּם קֶשֶׁר"); כשהאירוניה מבצבצת פה ושם ("הַשָּׁקָה"). לתנ"ך נוכחות קבועה בהם ("בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה"); "(כִּי הָרָעָב כָּבֵד מְאֹד"); ("לִשְׁבֹּר שֶׁבֶר"),  כשהפסוקים הידועים  מפורקים ונהפכים על פיהם: "וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת / וְאַתָּה הֲרָאִיתָ קוֹל / אוֹ בַּת קוֹל / הֲרָאִיתָ ? / וְכֵיצַד רוֹאִים קוֹלוֹת / הֲשָׁמַעְתָּ? /  הֲיָדַעְתָּ כִּי יֵשׁ מַרְאֶה לַקּוֹל / וְצוּרָה וְגוּף וּפַרְצוּף? / כְּשֶׁתִּשְׁמַע קוֹל אָחִיךָ / צוֹעֵק אֵלֶיךָ / דַּע לִרְאוֹתוֹ" ("דַּע לִרְאוֹתוֹ").

"קוֹץ" הוא שיר זִקנה מופלא ומקורי המשמש כמוטו לספר כולו: "רָאִיתִי קוֹץ אֶחָד / עוֹמֵד עַל אֵם הַדֶּרֶךְ / דּוֹקֵר עֵינַיִים / הוּא עָמַד / בְּפַשְׁטוּתוֹ / וּסְגוֹל תִּפְרַחַת שְׂעָרוֹ / אֲשֶׁר הִלְבִּין בֵּינְתַיִים / הוֹסִיף לַקּוֹץ הַדְרַת כָּבוֹד / בְּזִקְנָתוֹ / וְהַיָּמִים יְמֵי רֵאשִׁית אֱלוּל / שִׁלְהֵי הַקַּיִץ / וְעוֹד מְעַט יְמֵי סְלִיחוֹת / וְרַחֲמִים / וְקוֹץ אֶחָד עוֹמֵד / עַל אֵם הַדֶּרֶךְ / מַמְתִּין לְהֵיאָסֵף / עִם הַגְּשָׁמִים".