close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • היא ישנה ולִבּוֹ עֵר

    רן יגיל | מאמרים | התפרסם ב - 18.05.24

    יוסף בן שמואל צרפתי ושירת ימי הביניים המאוחרים

    לתלמידי הספרות הצעירים ואוהביה כבר בתיכון, כמותי, הייתה רתיעה וקצת אפילו סלידה, משירת ימי הביניים. היא, כאוהב ספרות מודרנית, תמיד נראתה לי תבניתית מאוד ורחוקה ביותר, מלווה את הציונות מתוך חובה תיכונית עם "ציון הלוא תשאלי" של רבי יהודה הלוי ומחולקת נושאית דיכוטומית בין שירֵי קודש לחול, בין פיוט לשירה ארוטית של יין ומשתֶּה. השמות הגדולים היו כמובן רבי שלמה אִבְּן גַּבִּירוֹל, רבי שמואל הנגיד, רבי משה אִבְּן עזרא ורבי יהודה הלוי. לימים למדתי להבין שירה זו ולאהוב אותה, ואף רָאֹה ראיתי כיצד המבנים הסדורים האלה של אותה תקופה לצד השיבוצים מן המקורות מאתגרים כותבים מודרניים ללכת בדרך המשוררים הללו שפעלו בספרד במשך כ-500 שנה מ-950 עד 1492 לספירה. שירה זאת השפיעה על השירה הישראלית מנתן יונתן ודן פגיס ועד אילנה יֹפֶה, עמוס אדלהייט, ניקולא יוזגוף-אורבּך ושחר-מריו מרדכי.

    את הקשר בין היוצר המודרני בן תקופתנו ובין השירה העברית בימי הביניים מסביר הפזמונאי האינטלקטואל, ד"ר דן אלמגור, יפֶה. הוא מספר כיצד כתלמיד ספרות באוניברסיטה קרא שיר של אבן גבירול הנקרא "שושנים", המצטייר כמין שיר טבע ואהבה על זֵר המובא כתשורה, אבל בפועל השיבוצים, ההרמזים למקורות, מורים כי אבן גבירול כתב כאן שיר על כאב אישי הקשור במחלת העור שלו הפורחת בגופו כשושנה, והדבר מתחבר למצבו של האדם המודרני. כלומר, קריאה מעמיקה מלמדת אותנו לאהוב שירה זו ומראה לנו עד כמה היא נוגעת לחיינו באופן אישי על אף לשונה הרחוקה.

    פחות ידועה לצערי לאוהב השירה הישראלי היא שירת יהודי איטליה בימי הביניים משירת יהודי ספרד שזכתה לבכורה. שירת יהודי איטליה משתרעת עד לתקופה מאוחרת יותר. שמות שמן הראוי לזכור ולחזור ולקרוא בשירתם הם עמנואל הרומי הקדום שחי במאות ה-13 וה-14 וכתב 28 מחברות שיר נפלאות, דהיינו מקאמות, מקאמה פירושה בעברית מחברת, רוצה לומר: יצירה שירית-סיפורית מגוונת, המשלבת בתוכה פרוזה מחורזת בעלת ברק רטורי ושירים שקולים. המקאמה חדרה לשירה הישראלית באמצעות שני פזמונאים מוכשרים חיים חפר ויורם טהרלב, וכן המשוררת רחל מורפורגו המאוחרת (1871-1790) בספרה היפה שיצא לאחר מותה במלֹאת מאה שנה להולדתה "עוגב רחל". היא הייתה חלוצה של שירת נשים הרבה לפני האימהות המייסדות שלנו בשירה העברית בדמות אלישבע, יוכבד בת-מרים, רחל, לאה גולדברג ואסתר ראב.

    רבות תרמו לאהבת שירת ימי הביניים חוקרי ספרות ובראשם פרופ' חיים שירמן ז"ל שהקדיש את מרבית חייו לחקר שירה זו ונודע באנתולוגיה רחבת ההיקף שלו "השירה העברית בספרד ובפרובאנס" (מוסד ביאליק, דביר, 1956-1954). אחד מתלמידיו של פרופ' שירמן היה ד"ר אלמגור שעבודת המאסטר שלו עסקה במשורר עלום בן המאות ה-15 לתוך ה-16, רופא במקצועו ומשכיל בתחומי המתמטיקה והפילוסופיה, שהיה פוליגלוט ושלט היטב בעברית, בארמית, בערבית, בלטינית וביוונית. את שיריו הוא כתב בפירנצה וברומא – יוסף בן שמואל צרפתי.

    ד"ר אלמגור פִּענח את כל שיריו הקשים לקריאה מתוך כתב היד אחרי שהחלו במלאכה בעבר משה דוד קאסוטו, הרב של פירנצה, הזכור לנו מתנ"ך קאסוטו הנודע, אף כי את מרבית הפירושים לאותה מהדורה כתב כמובן אליהו שמואל הרטום, תלמידו, על פי שיטת מורו קאסוטו, וכן פענח שירים משל צרפתי פרופ' שירמן עצמו.

    צרפתי במהותו הוא משורר אהבה אולטימטיבי בעל יסודות ודימויים אולטרה-מודרניים ומפתיעים שהאהיב עליי את שירת ימי הביניים. כשם שעמנואל הרומי, מורו ורבו השירי של צרפתי, הכניס ביתר שאת את המקאמה והסונטה לשירה העברית, כך הכניס אל השירה העברית צרפתי את תבנית האוקטבה. זהו שיר בן שמונה שורות בעל מבנה חריזה קבוע שצרפתי הפליא לשורר בו. בדרך כלל שש השורות הראשונות במבנה הנוקשה והחסכני הזה מתארות את האוהב ומושא אהבתו באמצעים היפּרבּוליים של הגזמה ושתי השורות החותמות מביעות את סערת רוחו של האהוב בשל אהבתו. הנה שירו המקסים והמוכר יותר "ישנה את" הכתוב בתבנית זו:

    "יְשֵׁנָה אַתְּ, אֲנִי נֵעוֹר וְנוֹדֵד / וּמִתְנַמְנֵם סְבִיב בֵּיתֵךְ עֲדִינָה / יְשֵׁנָה אַתְּ, אֲנִי צוּרִים אֲעוֹדֵד / בְּמַכְאוֹבִי וְאַחְשִׁיךְ הַלְּבָנָה / יְשֵׁנָה אַתְּ, וְזִיו מַרְאֵךְ יְשׁוֹדֵד / תְּנוּמָה מִבְּנוֹת עֵינַי וְשֵׁנָה / בְּצַלְמֵךְ כָּל־מְזִמּוֹתַי כְּנוּסִים / וְכַדּוֹנַג בְּתוֹךְ אִשֵּׁךְ נְמַסִּים". זהו שיר קצר ואלמותי. איזה ריחוק דיכוטומי, ניגודי קוטבי, פיזי, קיים כאן בין האהוב לנאהבת בשיר הזה. היא ישנה והוא עֵר; היא בבית, הוא בחוץ; הוא אוהב, היא כנראה פחות, אבל בכוח האהבה שהוא כמעט כוח מיסטי בכל זאת נוצר מרחב אינטימי נפלא שבינו לבינה על ידי כך שכְּאֵבו הבוער על האהבה הדחויה יכול להחזיק ולהזיז סלעים ועל ידי כך שהתשוקה הבוערת ומזימות הפיתוי מפעפעות אל גוף ונפש האהובה כאילו היו דונג הנמס באש, דימוי מקורי ביותר.

    לא ידוע לנו מתי נולד צרפתי, אבל ידועה לנו שנת מותו 1527. סביב מותו נרקם גם סיפור יפה ועצוב. צרפתי חי בפירנצה והיה כאמור רופא נודע, משורר ואיש עשיר. ביום מן הימים המשרת שלו גנב את כל כספו וברח עם כל רכושו לאיסטנבול שבטורקיה. צרפתי דלק אחריו, מצא אותו שם ורצה לתבוע אותו לדין, אבל המשרת הנכלולי, ממש כמו במחזה טרגי, הצליח להערים על צרפתי בגלל מוצאו הטורקי והקִרבה שלו לשלטונות. הוא אמר שצרפתי נטפל אליו ובעצם צרפתי הוא הנוכל. צרפתי, רופא השׂרים והשוֹעים, הושם בכלא, הצליח להימלט והגיע ב-1527 לרומא, בלי פרוטה ומחוסר כול, מאיגרא רמא לבֵירא עמיקתא. באותה שנה רומא נכבשה וגם הייתה מכת דֶּבֶר. צרפתי לקה במחלה ובשדה עזוב בבקתה נטושה לא רחוק מרומא נפח את נשמתו כשהוא אוחז בידו את כתבי היד שלו שהיו כל כך יקרים ללבו, שירתו היא כל שנותרה לו.

    בפרויקט בן-יהודה במרשתת תוכלו למצוא מבחר שירים מקסים של שירתו ולקרוא בה באופן חינמי. הנה עוד אוקטבה יפה משלו לסיום "אֶרְאֶה צבייה", העושה שימוש מקורי בדימוי השחוק והמוכר של האהובה לצבייה ומתקיים כאן היפוך מעניין: הצבייה צדה את הצייד. המילה נֶתֶר, המופיעה בסוף השיר פירושה מלח נתרני לצורכי ניקוי ומוזכרת כבר במקרא בספר ירמיהו: "אֶרְאֶה צְבִיָּה עָלְתָה עַל יֶתֶר / כָּל־יַעֲלוֹת הַחֵן וְאֶבְרַח סֵתֶר / פֶּן־תַּעֲשֶׂה רֶשֶׁת בְּשַׂעְרָהּ לִי וּפֶן־ / אֶפֹּל בְּחִצִּים כּוֹנֲנָה עַל־יֶתֶר / זֹאת מָלְכָה עַל־כָּל־בְּנוֹת הַחֵן וְעַל־ / רֹאשָׁהּ שְׁנֵי אוֹרִים וְכִדְמוּת כֶּתֶר / יָפָה בְטִבְעָהּ הִיא וּבִלְתָּהּ כָּל־בְּנוֹת / הַחֵן תְּכַבֵּסְנָה בְסִיד וּבְנֶתֶר".

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 1
    • 3

    תגובות


    10 תגובות על “היא ישנה ולִבּוֹ עֵר”

    1. רוני סומק הגיב:

      מחיאות כפיים לרן היודע לתפור כנפיים לימי הביניים ולהראות שהם לגמרי לא חשוכים

    2. רן יגיל הגיב:

      רוני היקר מאוד, תגובה מופלאה, חמה ואוהבת.

    3. Yaakov Rotfeld הגיב:

      לא יכול כמינהג הסלאבי הקדום שלא לקוד קידת כבוד עמוקה כעומק התובנות מקנה רן יגיל לשירה ולשפה העברית.

    4. חגית הלפרין הגיב:

      נרים כוס לחיים
      לשירת ימי הביניים.
      יפה הוכיח לנו רן יגיל
      ששירים טובים נצחיים וחסרי גיל!

    5. עמוס נבון הגיב:

      תודה לך רן היקר על הכתבה על צרפתי. מדהימה אותי הביוגרפיה הטראגית שלו. מצד שני הציטוט הראשון שלך מעיד על נפש ארוטית שהחסוי בה אינו מסתיר אותה. למדנו כולנו בתיכון על שירת יהודה הלוי שהידוע בה הוא "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" אבל מה שחשפת בכתבה שלך הוא עבורי תגלית מפתיעה.

    6. עמוס נבון הגיב:

      רן היקר, הפתעת אותי בכתבה על צרפתי. לא הכרתי את שירתו ולא את הביוגרפיה הטראגית שלו. כולנו למדנו בתיכון את שירת יהודה הלוי אבל צרפתי לא היה מוכר לי ולכן תודה רבה לך.

    7. רן יגיל הגיב:

      חגית היקרה, שלמי תודה על התגובה החרוזה והיפה. רני

    8. רן יגיל הגיב:

      עמוס היקר מאוד, שלמי תגובה על התגובה הכנה, הרגישה והיפה. שימחת אותי מאוד. רן

    9. רן יגיל הגיב:

      יעקב היקר, שלמי תודה על תגובתך היפה ואף אני קד קידה לך ולצרפתי כאחד. רן

    10. מיקי הראל הגיב:

      הודיות על שהכנסת בנו את רזי שירת ימי הביניים. למדנו קצת ונותרו ספרונים בארומה של ישן ונזנח. הרשימה כה מרתקת ובסופה מתנה גדולה שירתו של צרפתי שלא נודע אולי כי היה אירוטי מכדי שילמדו שירתו בבתי ספר. שירה שובת לב. זוכרת את שירה של אסתר קל "אני ישנה ולבי ער" פסוק משיר השירים. בספר שנשלח אלי באהבה מנער מחזר… וסיפורו הטראגי של צרפתי נגע מאד ללבי.כמה טוב שאתה מעלה אוצרות עבר ומנער את אבק השנים בכתיבה מרתקת.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    השירה העברית בין המחנות

    גבריאל מוקד
    אין ספק כי עד שנות השבעים של המאה הקודמת, ועד בכלל,...

    הוואצאפ של המתים

    יואב סנטו
    הכל החל בטכס האזכרה של מתושלה שבסיומו נשאר על הקבר טלפון...

    מעשה בבת מצווה שלא היתה

    שולמית חוה הלוי
    הייתי ילדה קטנטנה כאשר נזרקתי מאצל ארון הקודש בבית הכנסת שבמושב...
    דילוג לתוכן