close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • החלון הפתוח – מאת סאקי*

    אבי גולדברג | סיפורים | התפרסם ב - 25.11.18

    “דודתי תרד בהקדם, מר נאטל,” אמרה הנערה הצעירה כבת חמש עשרה בנימה מלאה בביטחון עצמי, “בינתיים נסה להסתפק בנוכחותי.”

    פרמטון נאטל השתדל לומר משהו מחמיא לאחיינית מבלי לגרוע מכבודה של הדודה שאמורה לרדת בהקדם. כשלעצמו הוא פקפק יותר מאי פעם האם ביקורים רשמיים כאלה ברצף, אצל זרים מוחלטים, יסייעו במשהו בתהליך ריפוי עצביו, אותו היה עליו לעבור.

    “אני יודעת כיצד זה יהיה,” אמרה אחותו כשהוא התכונן לעבור לאזור החקלאי השלֵו. “אתה תקבור את עצמך שם ולא תשוחח עם נפש חיה, והדכדוך ירופף את עצביך עוד יותר. אתן לך מכתבי המלצה לכל האנשים אותם אני מכירה שם. חלק מהם, לפי מיטב זכרוני, היו נחמדים.”

    פרמטון תהה בינו לבינו האם מרת ספלטון, הגברת אליה עמד להציג את מכתב ההיכרות, נכללת באותו חלק של הנחמדים.

    “אתה מכיר הרבה אנשים כאן בסביבה?” שאלה האחיינית, כשלדעתה חלף די זמן בו שתקו שניהם. “אף לא נפש חיה אחת,” אמר פרמטון. “אחותי שהתה כאן, בבית הכומר, את יודעת, לפני כארבע שנים, והיא נתנה לי מכתבי היכרות לחלק מהתושבים כאן.”

    הוא השמיע את ההצהרה האחרונה בנימה של חרטה.

    “אז בעצם אינך יודע דבר על הדודה?” המשיכה בשלווה הגברת הצעירה.

    “רק את שמה וכתובתה,” הודה המבקר. הוא תהה האם גברת ספלטון נשואה או אלמנה. משהו לא מוגדר בחדר היה בו כדי לרמז על כך שהוא שימש כמגורי גברים.

    “האסון הגדול שלה אירע בדיוק לפני שלוש שנים.” אמרה הנערה. “זה אירע לאחר תקופת שהותה של אחותך.”

    ” האסון שלה?” שאל פרמטון: משהו במקום הנינוח הזה הצביע על כך כי לא היה זה מקום להתרחשות של טרגדיות.

    “בטח תהית מדוע אנו משאירים את החלון פתוח לרווחה בשעות אחר הצהריים של חודש אוקטובר.” אמרה האחיינית, כשהיא מצביעה על החלון הצרפתי הפתוח לרווחה אל המדשאה.

    “די חמים יחסית לעונת השנה,” אמר פרמטון “אבל האם יש קשר בין החלון לאסון?”

    “אל מחוץ החלון הזה, לפני שלוש שנים בדיוק, יצאו בעלה ושני אחיה הצעירים ליום צייד. הם מעולם לא חזרו. כשחצו את הביצה אל עבר המקום המועדף עליהם ממנו הם צולפים הם נקלעו לקרקע טובענית בביצה. זה היה לאחר קיץ נוראי של גשמים, אתה יודע, ומקומות שהיו בטוחים בשנים קודמות, שקעו ללא אזהרה. גופותיהם מעולם לא חולצו. זה היה החלק הנורא שבזה.” כאן קולה של הנערה איבד את שלוותו, כמו נסדק והפך ליותר אנושי.

    “דודה מסכנה, עדיין חושבת שהם ישובו יום אחד, הם וכלב הספנייל הקטן והחום שאבד יחד עימם, ויעברו חזרה דרך החלון כפי שהיו נוהגים לעשות בעבר. זוהי הסיבה שהחלון נשאר פתוח מידי ערב עד חשיכה. דודה יקרה ומסכנה, לעיתים קרובות סיפרה לי כיצד היו יוצאים, היא ובעלה, המעיל הלבן חסין המים על זרועו, ורוני, אחיה הצעיר, שר ‘ברטי ,מדוע את מרגישה מחויבת?’ כפי שהיה תמיד מהתל בה, מכיוון שהיא תמיד טענה שזה עולה לה על העצבים. אתה יודע, לפעמים בערבים שוקטים, דוממים כמו הערב, עולה בי הרגשה מעוררת חלחלה שהם ישובו ויעברו דרך החלון”.

    היא הפסיקה וניערה ראשה כמו לגרש מחשבות. לפרנטון רווח כשהדודה הגיחה לחדר ובפיה בליל של התנצלויות על האיחור.

    “אני מקווה שוורה שעשעה אותך,” אמרה.

    “היא הייתה מאוד מעניינת.” השיב פרמטון.

    “אני מקווה שלא מפריע לך שהחלון פתוח,” אמרה גברת ספלטון במהירות ובנמרצות

    “בעלי ואחי ישובו מהציד, והם תמיד חוזרים בדרך זו. הם נמצאים היום בביצות בציד חרטומיות, אז הם ילכלכו כהוגן את השטיחים המסכנים שלי. ככה אתם הגברים, הלא כן?”

    היא המשיכה לפטפט בעליזות אודות הצייד ועל מיעוט בעלי הכנף, והסיכוי של הברווז לשרוד בחורף.

    לפרמטון כל זה נשמע נוראי בעליל. הוא עשה ניסיון נואש, בהצלחה חלקית בלבד להטות את השיחה לנושא פחות קודר, הוא היה ער לכך שהמארחת מקדישה אליו רק חלק מתשומת ליבה, ומבטה התרכז מרבית הזמן אל מעבר לו אל מחוץ לחלון הפתוח ולמדשאה שמאחוריה. זה היה צירוף מקרים אומלל שהביקור שלו התרחש ביום השנה לאסון.

    “הרופאים המליצו על מנוחה מלאה, הימנעות מהתרגשות, ומחשיפה לכל אירוע אלים.” הכריז פרמטון שדיבר תחת האשליה הרווחת, שזרים מוחלטים או מכרים מזדמנים צמאים לשמוע עד אחרון הפרטים של מכאוביך והמזור להם, אודות הכאבים הכרוכים בחולי והמרפא להן. “בעניין התזונה הם לא היו כה תמימי דעים.” הוא המשיך.

    “האומנם?” אמרה גברת ספלטון, בקול שרק החליף פיהוק ברגע האחרון. ואז לפתע היא נדרכה בתשומת לב, אך לא למה שפרמטון סיפר לה.

    “הנה הם סוף סוף,” היא קראה. “ממש בזמן לתה, והאם אינם נראים ספוגים בבוץ עד עיניהם!”

    פרמטון רעד קלות והפנה לעבר האחיינית מבט שאמור היה לשדר הבנה חומלת. הנערה הביטה מבעד לחלון הפתוח, בעתה בעיניה. פרמטון סבב במושבו בזעזוע והביט אף הוא לאותו כיוון. באור הדמדומים היורד, צעדו שלוש דמויות, חוצות את משטח הדשא לעבר החלון, כולם אחזו רובי צייד מתחת לזרועם, ואחד מהם היה כפוף, מעיל לבן מונח על כתפיו. כלב ספנייל חום ועייף הלך צמוד לעקביהם. ללא רעש הם התקרבו לבית, ואז נשמע קול צעיר וצרוד מתנגן: “ברטי ,אני שואל, מדוע את מרגישה מחויבת?”

    פרמטון משך בפראות את מטה ההליכה והכובע שלו: דלת המסדרון, שביל החצץ, שער הכניסה, ציינו בערפול את שלבי המנוסה שלו. נהג שחלף על פניו נאלץ לסטות אל שול הדרך כדי להימנע מתאונה.

    “הנה אנחנו, יקירתי,” אמר עוטה המקינטוש הלבן, כשהוא עובר מבעד לחלון, מרוח בבוץ כהוגן, אבל ברובו יבש. “מי זה היה שנורה כקליע החוצה כשהגענו?”

    “אדם מיוחד במינו, מאן דהוא בשם נאטל,” אמרה גברת ספלטון, “מסוגל לדבר רק אודות החוליים שלו, וברח מכאן ללא מילה של פרידה או התנצלות ברגע שהגעת, אפשר לחשוב שהוא פגש רוח רפאים.”

    “אני חושבת שזה היה הספנייל,” אמרה האחיינית בשלווה, “הוא סיפר לי כי הוא אחוז פחד כלבים. פעם הוא נרדף על ידי להקת כלבי פרא אי שם על גדות הגנגס ונמלט לבית קברות ונאלץ להעביר את הלילה בקבר שאך זה נחפר כשהיצורים נובחים ורוטנים וקצף ניגר מלועם, מעליו. די בכך לכל אחד לאבד את איזונו.”

    טווית סיפורים הייתה מומחיותה.

    *          *          * 

     

    תרגום: אבי גולדברג | אנו מפרסמים סיפורי מקור, אך קורה שיש סיפור מתורגם מעולה – כמו זה שכאן לפניכם.

    *סאקי הוא שם העט של ה.ה.מונרו ,סופר עיתונאי ומחזאי. נולד בבורמה ב-1870 למשפחה בריטית, אביו כיהן כקצין משטרה בקולוניה הבריטית. הוא שב לאנגליה בילדותו. בבגרותו שרת תקופת מה אף הוא בבורמה אך שב לאנגליה ופעל בעיקר כעיתונאי. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, על אף גילו, התגייס ושרת בצבא הבריטי. הוא נהרג מכדור צלף גרמני בחפירות בצרפת 1916.

     

    אבי גולדברג

    עו"ד, מחבר ספרי מתח ועורך אירועי תרבות, חברה ופוליטיקה ברחבי הארץ.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 2
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    נביא בארצו

    שי מרקוביץ'
    80 שנה לאחר כתיבתו, ממשיך הרומן הנבואי האפוקליפטי של קארל צ’אפק...

    החלומות של נבוקוב

    שי מרקוביץ'
    יומנו של ולדימיר נבוקוב מ-1964, בו תיעד יותר מ-50 חלומות שלו...

    אוֹדוֹתָי

    מישל גרינברג
    אֵין לִי מָה לְסַפֵּר לָכֶם הַכֹּל בְּסֵדֶר. לִבִּי לֹא גַּס לֹא נוֹאָשׁ...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית